בין חולות עזה לשבילי הארץ: סיפורו של יאיר טיקטין, הלוחם שהפך לסופר

טיקטין, תושב קיבוץ כרמים שבנגב, משרת במילואים בעזה מאז השבעה באוקטובר מעל 250 ימים. הוא לא ישכח לעולם כיצד בשבעה באוקטובר הבית שלו רעד. "רצתי לחדר הנשק בקיבוץ, התחלקנו לזוגות וכל היום שמרנו על הבית" שיתף. "ביום ראשון כבר הייתי בצאלים וראיתי שיירות מילואימניקים עם קיטבגים צועדים על הכביש. הלב שלי הדהד את מילות השיר 'פתאום קם אדם, הוא מרגיש כי הוא עם, הוא מתחיל ללכת".

ספר לנו על הימים הראשונים של המלחמה בהם לחמת עם חבריך בגזרת כפר עזה

"בדרך ראיתי שדות קטל, גופות ומכוניות שרופות. היה רגע, שבו עמדתי בנגמ"ש מול רמזור אדום ותהיתי האם לעצור? התחושה שאנחנו דורסים את השדות הייתה קשה לי. כעבור שנה חזרתי לשם בפרויקט שיקום חקלאי במסגרת 'קדמה-התיישבות צעירים' ובשבוע קדמה שתלנו ביחד את מה שדרסנו".

טיקטין מודה כי עד כה במהלך המלחמה חוו הוא וחבריו חוויות לא פשוטות של חילוץ פצועים תחת אש, ולמרבה הצער גם פינוי הרוגים. "בסבב השני היינו בעיקר בקו הגנה" נזכר לאחור. "בסבב השלישי השתתפנו במבצעים להשמדת תשתיות תת-קרקעיות של האויב, וכעת אני באמצע סבב רביעי שבו אנו נמצאים בקו הקדמי של המוצבים הנמצאים בתוך רצועת עזה ומגנים בגופנו על תושבי העוטף ומדינת ישראל. דווקא המלחמה חידדה את שאלת ה'למה' לגבי הקשר העמוק שיש לנו האחד עם השני ועם הארץ שבה אנו גרים. במובן מסוים בדיוק בזה עוסק הספר שלי".

בגיל 27, בעודו מלא בחלומות, יזם טיקטין הקמת מכינה קדם-צבאית יחד עם יניב מזומן, חבר מישיבת עותניאל וממסע משותף להודו. הם הגיעו לבסוף למיתרים לכיש והצטרפו ליוזמה המקומית. במשך שנתיים שימש טיקטין כמנהל החינוכי במחזורים הראשונים של המכינה, שמאז הפכה לאחת המכינות הגדולות והמצליחות בישראל. במקביל ללימודיו הדריך ב"מסע הישראלי", שם פגש את ענת, אהבת חייו ואשתו. הוא ראה אותה מטפסת בקלילות אל פסגת הר ארדון ואמר לעצמו: "זאת תהיה אשתי".

לאחר נישואיהם, נולד בנם הבכור בארי חיים. באותה תקופה חיפשו הוא ואשתו ענת מקום משמעותי יותר לגור בו. הם עזבו את רחובות ועברו לגור בקרוואן בקיבוץ כרמים שבצפון הנגב, שם התרחבה המשפחה ונולדו להם יהודה ויצחק. את ספרו הקדיש יאיר לילדיו ולכל החולמים אחר השמש.

ספר על כתיבת הספר בזמן הקורונה

"דווקא העובדה שלא היה אפשר לצאת מהבית וגם קצת הזמן שהתפנה לי מהעבודה בגלל הסגר, גרמו לי להשקיע את הזמן בכתיבה. הכתיבה לקחה כשנה, אבל למען האמת היא נמשכה 45 שנה, כמניין שנותיי. בספר משוקעים הדברים שלמדתי בילדותי, בבית שלי שהוא בית אוהב טבע ושירה, הדברים שלמדתי בישיבה כמו אהבת התורה, דברים שלמדתי באקדמיה, דברים שלמדתי בקורס מדריכי הטיולים של 'מסע ישראלי' והשיעורים והמפגשים האינסופיים שהיו לי עם חניכי המכינה".

קיבלת תגובות מקוראים?

"תגובות נלהבות מאוד ממטיילים, שמספרים לי איך ספרו העניק עומק לטיול המשפחתי וכיצד הפך את ההליכה למסע משמעותי עם רובד עמוק יותר. אחרים, 'מטיילי הספה', קוראים אותו מהבית או אפילו בבית הכנסת, ואומרים שהם 'מטיילים' בשביל דרך דפיו של הספר.  יש הרבה ספרים על שביל ישראל, שבעיקר עוסקים בלאן ללכת, אבל בזכות אפליקציות הטיולים סיפור הדרך פחות חשוב. למרות זאת, בכל פרק פתחתי בחצי דף של מפה והסבר על המסלול. ללא ספק, הלב של הספר הוא הרצון לחבר את חוויית ההליכה בשטח עם הסיפור הגדול שנמצא סביבנו. ללכת בכרמל וללמוד על העדה הדרוזית עוד מימי יתרו ועד מלחמת חרבות ברזל, או ללכת בתל אביב שמשלבת בין תל לבין אביב ולחבר בין חדש לישן".

מה החלום הבא?

"חלום טכנולוגי קטן בשם 'ווייז ציוני': אפליקציה, שבמקום להתריע על רכב תקוע, תספר את הסיפור שמאחורי המקום: כאן עצר יהושע את השמש, וכאן לחמו לוחמי הפלמ"ח. זו דרך לחבר עוד אנשים לסיפור המשותף של כולנו. בסופו של דבר, הספר הוא מדריך, אלבום וגם סיפור אישי. הוא מגלה משהו עמוק על הארץ ועליי. הספר הוא גשר – בין יהדות לישראליות ובין שמיים לארץ, וכפי שאני נוהג לומר: כשאנחנו הולכים על החול של קיסריה וחושבים על חנה סנש – אנחנו לא סתם מטיילים, אלא פוגשים נשמה בנוף'. הרבה אנשים אומרים לי שפעם היו נוסעים עם אבא שלהם וכל הדרך הוא היה מספר להם על מה שהם רואים בדרך, אבל כיום שהם הורים הם לא יודעים מי יספר את זה לילדיהם. אחד החלומות שלי זה למצוא משקיע, שיאמין בהיתכנות הכלכלית של האפליקציה וברעיון הערכי שלה וירצה לקדם אותו. אני רוצה לאחל לכולם לצאת אל השבילים, לנשום את הטבע, לפתוח ספר וללמוד, והלוואי, אינשאללה שכל החטופים ישובו לביתם לשלום בהקדם".