תמיד בתנועה
25.04.21 / 12:02
למרטה אורן יש קילמטראז' עשייה מרשים: היא ארגנה את כל פעילות הפנאי של מצפה רמון, ניהלה שנים סטודיו מצליח לריקוד והקימה את סניף עמותת פרקינסון בישראל בבאר שבע. חוץ מזה היא גם סורגת, מתעמלת, מתחזקת עמוד פיייסבוק פעיל ויש עוד כמובן . ולא, היא לא מתכוונת לתת למחלת הפרקינסון לשבש לה את התוכניות.
היא נולדה לפני 79 שנים בבואנוס איירס ומגיל צעיר אהבה כל מה שקשור לריקוד ותנועה. מרטה למדה התעמלות אומנותית ובגיל 20 רקדה בלהקת מחול והופיעה בפסטיבלים. ולמרבה ההפתעה, דווקא כשעשתה מה שכל כך אהבה, התחזקו הרגשות הציוניים שלה והיא החליטה לנסוע לישראל.
"הגעתי לקיבוץ נאות מרדכי", מספרת מרטה, "ממש לא הייתי מסוגלת לעבוד בחקלאות וביקשתי לעשות משהו אחר אז עזרתי לפיזיוטרפיסטית מהקיבוץ: עבדתי עם ילדים שיש להם קשיים בתנועה במפרקים וזה נתן לי המון ידע. ביקשתי גם לעבוד בחדר האוכל ובמטבח, אז לא היה מדיח כלים, וזה היה בסדר. כששלחו אותי לעבוד בחקלאות והתחילו להסביר לי דברים על צמחים, קפאתי מקור, היה אז חורף וראיתי את החרמון מושלג. פשוט זה הרתיע אותי מאד ובחדר האוכל ובמטבח היה לי יופי."
אבל היא לא נשארה הרבה זמן בקיבוץ. אורח החיים לא התאים לה ובעיקר תקפו אותה געגועים עזים למשפחה. אחרי חצי שנה בארץ החליטה לשוב לארגנטינה. היא עזבה את הקיבוץ ועברה לגור בהרצליה עד שתיסע בחזרה. אבל משהו לא צפוי קרה שהשאיר אותה בארץ: "בהרצליה התאהבתי בבעלי. באתי לשכור חדר עד שאני אחזור לארגנטינה והחדר הזה היה בבעלותו. זה בקיצור, כן? זאת אומרת שאפשר להתאהב בכל רגע בחיים".
בשנת 1964 נישאו מרטה ויהודה ובעקבות עבודתו בצבא קבע עברו למצפה רמון שם שימשה מורה לריתמיקה ורכזת בנעמ"ת.במסגרת התפקיד שיקמה אסירים, ניהלה את מעון היום והחזיקה את פעילות הפנאי של מצפה רמון. למרטה ויהודה נולדו שלושה ילדים ובמהלך השנים נוספו גם נכדים.
בשנת 1977 עברה המשפחה לבאר שבע ומרטה חזרה למחול במלוא הכוח: היא פתחה את סטודיו 'מינואט' למחול ולימדה בכל מקום שביקש. בסוף שנות התשעים סגרה את הסטודיו ויצאה לגמלאות.
בריאה עם פרקינסון
מרטה לא הייתה מופתעת שחלתה בפרקינסון. גם אמה הייתה חולה במחלה. זה לקח לה איזו תקופה אבל די מוקדם היא החליטה לראות בעצמה "בריאה עם פרקינסון" ולמרות הקשיים: רעידות, התכווצויות שרירים ובעיות בזיכרון, לחיות הכי טוב ושמח שהיא יכולה".
ד"ר זלוטניק שטיפל במרטה הוא זה שזיהה את הפוטנציאל שגלום במטופלת החדשה שלו וביקש שיציעו לה לנהל את סניף העמותה. היא הופתעה מההצעה אבל התגייסה למשימה בכל הכוח: "פתאום התקשרו אליי מהעירייה והסבירו לי שיש לנו מקום במשען שבו אפשר להיפגש, ומהעמותה שלחו לי המון מספרי טלפון ומיילים של חולים. הייתה לי חברה, פלורה ז"ל, היא אמרה לי 'בואי אני אעזור לך' ושלחנו מיילים ועשינו טלפונים ובעיקר הפצצנו את הפייסבוק בפרסומות: 15 באוקטובר 2015 פותחים".
ובאו אנשים?
"זהו, שהפגישה התחילה בארבע, יום רביעי זה היה. ברבע לארבע, רבע שעה קודם, אני רואה אנשים בכמויות, חלקם נעזרים בהליכונים או בדברים אחרים . באו יותר מארבעים איש. היינו בשוק, פחדנו שיבואו ארבעה. כשאני פתחתי את הערב הזה אמרתי להם ערב טוב ומי אני ושאני לוקחת על עצמי את האחריות על הקבוצה, אבל שאני לא רועדת מהפרקינסון אני רועדת מהתרגשות. באו כל כך הרבה אנשים עם עיניים של ציפייה, שמישהו יתייחס אליי, שיקרה משהו. עוד באותו היום חברה טובה שלי, סופי, מורה לפילאטיס, נתנה שיעור פילאטיס ואמרתי להם שכל שבוע נקדיש שעה אחת לתנועה של הגוף, כל ספורט שלא יהיה".
מה עוד עשיתם?
"אוו, המון דברים, ארגנו פיקניק, היינו יוצאים החוצה אם היה יום יפה, לפעמים הרצאות בכל מיני תחומים. תמיד ספורט, שעה של ספורט: התעמלות, פילאטיס, יוגה. כל המדריכים באו בהתנדבות מלאה. עכשיו מה היה הרווח שלי, הנוחיות שלי? שאם מדריך עשה פנצ'ר יכולתי לתת שיעור בתנועה. וגם היה לנו פסיכולוג שבא לפעמים".
והבנתי שגם רוביק דנילוביץ' בא לעזור
"כן, זה נכון. יום אחד התקשרו מהעירייה ואמרו: 'רוביק רוצה לבוא לבקר אצלכם. 18 בפברואר מתאים?' והוא הגיע. אני אמרתי לו: 'אני מעריכה אותך, קטונתי מלהחמיא לך, אבל מעריכה אותך על זה שאף אדם לא שקוף אצלך ואני באמת חושבת כך. הוא עשה לנו ערב מקסים. עבר והכיר אדם- אדם: איפה אתה עבדת?, מה אתה עשית? הוא חיבק, הוא נישק. הוא כזה. ונשארנו בקשר הדוק. באותה הזדמנות שאל רוביק את מרטה מה היא רוצה לעמותה. היא ביקשה יום כיף בים המלח אף על פי שקשה לה בדרך כלל לבקש ויום הכיף היה חוויה נהדרת: "היה לנו טיול מדהים: אוכל, בית מלון, לוקסוס, ספא, הכול פיקס, היה חלום". ואגף הרווחה של העירייה אומרת מרטה תמיד היה פתוח לפניהם ועזר"
מה עשתה לך העבודה בעמותה?
"אתמול התקשר היושב ראש החדש של העמותה ואמר לי: 'שמעתי שעשית הרבה' אני חושבת שעשיתי לעצמי, לא לאחרים... אבל גם וגם".
זה היה לך כיף? את נהנית? מה זה עשה לך?
"מה שעשתה לי העבודה בעמותה אי אפשר לתאר במלים, אם היה אפשר לתאר במילים, זה לא היה קיים. זה לא אגו, זה לא תראו אותי, זה משהו מאוד אמיתי, מאוד עמוק. אני פעלתי על פי רגש, אף אחד לא לימד אותי איך להפעיל עמותה, אף אחד לא לימד אותי איך להביא חוגים, אומנם פעם הייתי רכזת נעמ"ת, אבל..."
בשנת 2019, אחרי שלוש שנים של פעילות נמרצת, התחילה מרטה להרגיש לא טוב: "ניסיתי לא להיכנע, בכל זאת לתפקד, להרים טלפונים לאנשים, אבל לא יכולתי להמשיך. הסברתי להם שהם צריכים לחפש מחליף". לבסוף לקחו את המושכות כמה מחברות הקבוצה וניהלו את העניינים היטב. בתחילת תקופת הקורונה ניסו להיפגש קצת, אבל לבסוף הקבוצה עברה לוואטסאפ.
המעבר לבית יונה
בשנה וחצי האחרונות מרטה ויהודה בעלה גרים בבית יונה. האכפתיות שלה לאנשים סביבה בולטת מאוד, זו אכפתיות נעימה עדינה, אמיתית: תוך כדי הריאיון היא אומרת שלום לכל איש צוות שעובר ומסבירה לו שמראיינים אותה לעיתון. אנחנו יושבות בלובי המטופח של בית יונה ובקרבתנו יושבים דיירים נוספים. יש תחושה שמרטה ערנית לכולם. במהלך הריאיון חשבה שאחת הדיירות לא מרגישה טוב וביקשה מבעלה לבדוק אם היא בסדר. קל לאהוב אותה.
"ועכשיו אני סורגת הרבה " היא מספרת," ברגע זה, בשיא החום של הקיץ אני סורגת מן ג'אקט גדול כזה כמו פונצ'ו. את מוזמנת לבוא לראות יש לי המון סריגים שאני מכינה ואין לי מה לעשות איתם. אם יש מתנה לתת אז אני נותנת"
חוץ מזה מרטה מתחזקת עמוד פייסבוק פעיל שבו מככבים סרטוני הדרכה של דוגמאות סריגה צבעוניות, היא עושה פילאטיס והליכות, משתתפת קבועה בשירה בציבור ועוד . בקיצור, כמו שהבטיחה לעצמה, מרטה חיה הכי טוב ושמח שהיא יכולה.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
