שובל של געגוע

"החיים שלי לא משאירים לי ברירות, זה החיים של משפחת אלימלך בגדול, של כולנו" אמרה שובל אלימלך, בתם של אורלי, מורה לחינוך גופני ומדריכת כושר, וסתיו אלימלך, כדורגלן מיתולוגי, ששיחק רוב השנים בהפועל באר שבע, בשיחה מלב אל לב על החיים שאחרי מותה של אחותה יובל בנסיבות טרגיות, ששינו לה את החיים מריקוד וקצב לדעיכה וכאב שלא נגמר. 

בגיל 26 וחצי היא מרגישה ותיקה "עברתי שני גלגולים בחיים מאז" היא מסבירה "מרגישה נשמה עתיקה כי היו לי כמה שיעורים קשוחים כדי לעבור קצב חיים לא נורמלי ואי אפשר לתאר את עומק הדברים, לעבור ולהישאר שפויה. את לומדת מה זה החיים, מתחילה להבין את הקונספט של החיים שממנו מתגלגלים הלאה".

חייה השתנו אז לפני חמש שנים ביום הנורא מכל שבו אחותה יובל מצאה את מותה בערב פסח. שובל חשבה שהיא יכולה לשלוט בהכל גם אם הראש לא חושב רציונלי, וניסתה להחזיר את אחותה לחיים "לעשות משהו לא הגיוני" היא מתארת את אותה תקופה קשה "אחרי כמה שנים שאתה מבין שאין לך שליטה על האנשים ולכל אחד יש את המסלול שלו ואת התוכנית שלו ואת הנשמה שלו, את מתחילה להתעסק בעצמך ולא בדברים מסביב. וברגע שאתה מתעסק בעצמך זה כבר קורס אחר לגמרי. את לומדת לשחרר, להרפות ולסמוך על התוכנית הרחבה יותר של היקום. למדתי שגם ברגעים הקשים ביותר שבהם הרגשתי אבודה וחסרת אונים - מצאתי את עצמי כל פעם מחדש צומחת מהמשברים האלה, כי לא היה שום דבר אחר לטפל בי דרכו, רק אני יכול יכולה לטפל בעצמי". 

שובל רקדנית מאז שהיא זוכרת את עצמה, מוכשרת, מהפנטת שחיה עולם של תנועה. לאחר מות אחותה היא הפסיקה לרקוד כי הגוף שלה אותת לה שהוא לא יכול לזוז, צריך מנוחה "הייתי כל כך הרוסה מבפנים ומבחוץ, השרירים שלי לא תפקדו" נזכרת בכאב "הגוף שלי לחץ על כפתור של שקט ולא הצלחתי לתפעל אותו. איזה לרקוד, לא הצלחתי לישון, לא הצלחתי ללכת, לא לשכב על מזרן, לשים בגדים במגע על עור חרפן אותי. הגוף שלי היה כל כך בכאב ורגיש באופן קיצוני. אפילו האוויר היה מכאיב לי. אם היה טיפה רוח על העור, היה קשה לחיות ואז חליתי בפיברומיאלגיה".

איך טיפלת בזה וחזרת לרקוד? "קודם כל הייתי קשובה לגוף ואם לא הייתי מסוגלת לא הייתי עושה. מסביבי טיפלו בי הרבה אנשי מקצוע בתחומי גוף נפש כמו טיפולי פיזיותרפיה, רפלקסולוגיה, הילינג ופסיכולוגית שליוותה אותי שלוש שנים, פסיכיאטרית ומעקבים. לא הייתי לבד אף פעם וזה היה מזל שלי. גם מהשפחה שתמכה בי והבינה שמשהו קורה לי, ציוותו אליי אנשי מקצוע מדהימים שעטפו והכילו אותי נתנו לי מרחב בטוח לחיות".

שנה אחרי ששובל השתקמה היא חזרה לאיטה ללכת, לרקוד והחזיר קצת אוויר לנשמה. אמא אורלי החליטה שהיא פותחת סטודיו המשלב כושר, מחול ותזונה וקראה לו soy שמורכב משמות ילדיה: יובל, שובל ואופק. לשובל זה היה נראה מעשה מלא אחריות בהתחלה, היא משתפת במחשבות שחשבה אז "אני מותשת, מה את נותנת לי מחויבות לחיים וסיבה לקום בבוקר? לא הבנתי את הרעיון ושתביני שאני עם התקפי זעם וחרדה. לקח לי כמה חודשים להבין מה אני עושה עם זה עד שהפנמתי שיש לי מקום שאני יכולה להניע דברים ורוצה לפתח ברמה האמנותית שלי. שיש לי את היד החופשית לנהל את שאני רוצה". אז הסיבה העיקרית הייתה לעזור לך. "אמא לא פתחה בשבילה, אלא ראתה שאני במקום שאם היא לא זורקת לי גלגל הצלה משהו לא טוב קורה. היא פעלה בלי לשאול אותי וידעה מה ירים אותי וזה החיבור שאני חייבת לציין בענק שקיים עם אמא שלי, שהוא כל כך עמוק וכל כך חזק שהוא לא מעכשיו. לא פעם ראשונה שעובדות יחד בחיים".

ואז הוכחת לעצמך שאת מסוגלת לרקוד, לנשום מחדש? "זה אפילו לא היה כדי להוכיח לעצמי, אלא רצון להחיות את אחותי ומשם פעלתי. היה לי מניע הרבה יותר חזק מעצמי. משהו גדול יותר לעבוד בשבילו. יובל הייתה שם במקום ברמה שכל לקוחה הייתה כל כך מדויקת שאין מצב שיובל לא הביאה אותה. היו לי בלהקה המקצועית של הרקדניות שלוש יובל, שתי בנות בן, ואני הייתי באותה שנה בפוסט טראומה בכלל ולא דיברתי עליה ועל המקרה, כאילו זה לא קרה לי. המידע לא נפל לי שאחותי איננה, ברמה של התחושה ובהדחקה רצינית הרבה זמן, וכאילו אחותי הכריחה אותי להגיד את השם שלה באיזה צורה שייצא לי מהפה כי הייתי מתאמנת איתם".

זה הכוח שהיא נוכחת בכל צעד וכל דבר היא מובילה לדחוף קדימה "עשיתי את זה כבר בסטודיו, שאין מצב שאני לבד ורק אני עושה את זה, הרגשתי שזה לא רק יובל, אלא שיש השגחה מטורפת סביבי לתת לי עוצמות חיים ברמות של 30 אנשים בגוף אחד. באותה תקופה לא ישנתי, היו לי סיוטי לילה והזעות והייתי שם ישנה שעה בלילה, לא הצלחתי לישון על מזרן וגם לא אכלתי. איזה תיאבון היה לי לחשוב על אוכל. ובלי תזונה ובלי שינה היה לי כוח יותר מלכל האנשים בעולם. כוח רצון היה הכי גדול". 

ולמה המקום נסגר? "הוא לא היה אמור להיות עסק רווחי באף שלב, אלא מקום שנותן מרפא לי ומציל מעצמי ואת אמא שלי גם. היה קשה לנהל תחת משברים. תחשבי כמה עברתי. מתאבלים על אחותי, ההורים שלי מתגרשים, החבר שלי ואני נפרדים אחרי ארבע שנים, בתוך כל זה היינו צריכים לנהל עסק עם לקוחות ולחייך שהכל בסדר ולהתנהל בצורה עקבית במהלך משבר של החיים. נשחקה לי הנשמה".

היה קשה לסגור את הסטודיו? "כשאמא שלי אמרה שאין לה כוח לנהל ברמה האישית והסבירה שאם אני רוצה שיישאר פתוח אני זו שצריכה לנהל אותו, ואני רק בת 24 ובלי ניסיון בניהול, והייתי מסיימת שם עם לשון בחוץ, לא יכולתי. שאמא ואחי החליטו שהם עוברים להרצליה אמרתי להם שייקחו אותי גם. הייתי כבר שלמה עם הסגירה של הסטודיו למרות שהייתה בו הרבה אהבה ונתינה עם לקוחות מדהימים".

שובל הגיעה להרצליה בלי להכיר אף אדם, בלי החברים ובלי לדעת מה קורה שם ברמת מבחר סטודיו לריקודים, עד שהגיעה לכרכור ללמד שם היפ הופ בסטודיו מקסים ולא תאמינו, היא גם עוברת לגור שם עוד שבועיים ופותחת להקת בוגרים מקצועיים שמורכבת מבנים ובנות מכל הארץ שירקדו ממודרני ועד היפ הופ ויופיעו גם בהופעות פתוחות חינמיות במרכז. 

שוב הרמת את עצמך והתחלת לחיות מחדש? "נכון, כי אני מרגישה את זה בגוף שלי. ויודעת שלפני חמש שנים מה שהרגשתי זה לא מה שאני מרגישה היום. פיברומיאלגיה זה שם וזה קורה ומשאיר כאבים וגם זה ישתחרר בקרוב. הולכת לרפא את עצמי ואחרים מפוסט טראומה. ארפה את כולם וזה ירפא את עצמי. הכרתי אנשים מדהימים וגם הכרתי הרבה אנשים לא מדהימים, אנחנו במרכז, זה קצב אחר בדרום יש את החום של האנשים משהו שאי אפשר להסביר. מבין כל האנשים שהכרתי והכרתי מלא, יש חבורה של בנות אחיות שהם קסם שהגיעו לחיי".

אם יכולת להחזיר את הגלגל אחורה מה היית משנה? "זה קשה כי הדבר הראשון שקופץ לי זה להחזיר את אחותי לחיים, אבל הבנתי שיש דברים שאין לי עליהם שליטה ואם לא היה קורה מה שקרה לא היינו איפה שאנחנו היום. אני קיבלתי את אחותי מחדש פשוט בצורה אחרת, במצב צבירה אחר. למדתי לתקשר איתה ולהרגיש אותה והיא איתי ממש תמיד".