עוטפות את הנשים – בעוטף: צמד המעצבות הדרומיות שהטריפו אפילו את משפחת קרדשיאן

ספרו מעט על עצמכן.

שרין : "אני בת 38, ממושב בית הגדי, נשואה פלוס 3, נולדתי וגדלתי בנתיבות.

צליל: "אני בת 35, ממושב מלילות נשואה פלוס 3, נולדתי וגדלתי בבאר שבע ועברתי למושב לפני 10 שנים".

היכן בדיוק ממוקם העסק שלכן?

"המחסן והמשרדים נמצאים באיזור התעשייה בנתיבות".

איזו השכלה רכשתם – ואילו תארים ?

"שרין: "אני בעלת תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במשפטים".

צליל: "אני בעלת תואר ראשון בכלכלה וניהול".

מה משמעות השם "אוסטבל"? מתי הוקם העסק?

שרין: "אין משמעות לשם, אחיינית שלי בגיל שנתיים המציאה את המילה הזו וזה צלצל לנו טוב, אהבנו שאין משמעות, זה מה שהופך את השם ל-״מותגי״, את העסק הקמנו לפני שמונה שנים".

ספרו על המעבר מעיצוב בגדי ילדים לבגדי נשים בלבד (למעט ימי מכירות מיוחדים לילדים וגם קצת גברים) בשנה האחרונה. מדוע בעצם החלטתן להתמקד בנשים?

"התשוקה תמיד הייתה נשים. גם עיצובי הילדים נלקחו מעולמות העיצוב הנשיים. הקורונה הביאה עמה אתגרים, חנויות בחו"ל סגרו וביטלו הזמנות ואז החלטנו לחשב מסלול מחדש. זה עזר לנו לקבל החלטה טובה עבורנו ולהתמקד בבגדי נשים".

היכן אתן משווקות את בגדי היוקרה גם בארץ ובחו"ל?

"אנו משווקות את הבגדים בארץ, בחנות love  בגדי יוקרה בפתח תקווה  או אצלנו באתר" .   

ספרו על הפריצה הגדולה שלכן לשוק האמריקאי, בעקבות הבת של קים קרדשיאן וקניה ווסט שלובשות פרטי אופנה פרי ידיכן מהלייבל בנתיבות?

"לפני כמה שנים כשעשינו בעיקר בגדי ילדים, הסטייליסטית של קים פנתה למישהי מטעמנו ומפה לשם העניינים התגלגלו ושלחנו לה חבילה מפנקת. אחרי חודש או חודשיים ביום ההולדת של ביתה ראינו שהיא הלבישה לה את המעיל פרווה שלנו שעלה בזמנו 3000 ש"ח ואזל מהמדפים, בעקבות זאת התחלנו לקבל הודעות מחברים ומכרים שזיהו את המעיל וידעו לשייך אותו למותג שלנו ומשם זה הגיע לתקשורת ולכל מיני עמודי  אינסטגרם שסיקרו ופרסמו את זה. זה היה רגע מרגש. ד.א, גם הבת של אירינה שיק והבת של בראדלי קופר לבשו בגד שלנו".

בעקבות הבאז, בלוגריות ידועות עם למעלה מ-5 מיליון עוקבים פנו אליהן ורצו לרכוש את המותגים שלכן. עד כמה אתן מלאות בגאווה מכך?

"זה מאוד מרגש שבנות מבינות עניין כמו בלוגריות אופנה שיש להן המון מותגים בארון, פונות אלינו ורוצות ללבוש את הבגדים שלנו. אבל באותה מידה זה מרגש כל פעם מחדש שיש לנו קהל לקוחות נאמן שהולך איתנו את הדרך. לקוחות שחוזרות וקונות שוב ושוב בלי אינטרס. משלמות סכום מלא כי הן מעריכות את מה שקורה שאנו מתעוררות בבוקר".

האם למדתן תפירה במוסד כלשהו או מבית אמא/סבתא?

שרין: "מגיל מאוד צעיר התעניינתי באופנה. לסבתא שלי היו כל מיני ספרים שמלמדים תדמיתנות ותפירה ותמיד נהניתי לעיין בהם. היה לה גם אוסף מדהים של כפתורים וינטאג׳ וכל מיני כפתורים שהיא אספה כל השנים . כמובן שממנה למדתי גם לתפור קצת. הייתי מייצרת לעצמי כל מיני קשתות ומשפרת פריטים שרציתי לשנות וללבוש אחרת".

מה דעתכן על מוסדות לעיצוב אופנה (למשל בית הספר "שנקר" ברמת גן?), האם יש בהם צורך?

שרין: "אני למדתי שנה במכללה לעיצוב ״מרים״ במרכז הארץ, שלדעתי נסגרה כבר. זה הועיל לי, ולדעתי כל למידה מועילה,  עוזרת המעצבת שלנו היא בוגרת שנקר, כך שכל מקום בו לומדים מרחיב אופקים וידע".

צליל: "אני חושבת שלימודים מהסוג הזה בעיקר פותחים את היצירתיות. מלמדים איך לחשוב ואיך ליישם את כל מה שגועש בראש לכדי פרקטיקה. וזה תמיד חשוב אפילו כשיש כישרון טבעי. אם אפשר בלי? חד משמעית אפשר, אך הדרך יותר ארוכה ופחות נוחה".

כתושבות המושבים בית הגדי ומלילות במועצה האזורית שדות נגב, היכן תפסה אתכם שבת ה-7 באוקטובר? האם חלילה איבדתן בני משפחה, חברים, מכרים או הכרתן חטופים או חיילים שנפלו או נפצעו או חוגגים במסיבת הטבע ברעים?

צליל : "קמנו כמו כולם ב-6:30 בבוקר והבנו שמשהו חריג קורה. החשמל נפל כך שלא ממש הצלחנו לתקשר בלי טלוויזיה ואינטרנט, רק לפרקים. לא הבנו את גודל האסון. בשעה 9:30 התחילו להגיע אלי הביתה ניצולים מהנובה שכיתת הכוננות אספה מהשטחים מאחורי הבתים במושב. הם סיפרו שיש מחבלים ושירו עליהם. ועדיין לא הבנו את גודל האסון. אמרו לנו להסתגר בבתים, זה היה מאוד מפחיד, חשש אמיתי לחיים, זו תחושה נוראה".

שרין: "אנחנו גם קמנו באותה שעה, היו אצלי 40 אנשים בבית שישנו אצלי מערב החג. החשמל נפל וביקשו מאיתנו לא לצאת. שער בנפשך, 40 אנשים בבית, מתוכם בערך 20 ילדים, ישבנו בחושך בממ"ד בלי לדעת מה קורה בחוץ. הבנתי אחר כך שהיו מחבלים ממש בכניסה למושב שלנו וחיסלו אותם שם. המחשבה על ״מה אם ..." לא מרפה מאיתנו״ .

צליל: "עדיין יש לנו שם חטופים".

שרין: "נכון, הם חייבים להגיע הביתה, אי אפשר לדמיין מה הם עוברים״.

כיצד מתמודדים הילדים הפרטיים שלכם עם המצב, שהרי מוסדות הלימוד במועצת שדות נגב אינם פתוחים כבשגרה?

צליל: "יש להם כל מיני אפיונים שלא היו להם קודם, כמו שהם לא מוכנים ללכת להתקלח לבד או לישון לבד. אבל בגדול, די הצלחנו להסתיר את הפחד ואת מה שקרה באותו יום. הם יהיו בסדר", היא מתפללת.

כיצד פתרתן את הבעיה שבעסק שלכן אין מרחב מוגן?

צליל: "שרין הצליחה לארגן גליל בטון גדול והנחנו אותו בכניסה. זה חוסם ומאתגר את אספקת הסחורה אבל לא הייתה ברירה אחרת".

כמה זמן לקח לכן להתעשת ולפתוח את העסק מחדש?

צליל: "תוך שבוע כבר חזרנו לתפעל! נהגים לא הגיעו לאזור כדי לאסוף משלוחים אז לא הוצאנו הזמנות, אבל בכל זאת הגענו ועבדנו על ייצור חדש ומול ספקים.  הבנו שנצא מזה והדברים יחזרו לשגרה. העבודה זה דבר מרפא".

האם יש האטה/עצירה במכירות/הזמנות מאז פרוץ המלחמה, או שמא להיפך?

"הייתה האטה. היו שלושה חודשים קשים, ולאט לאט העסק מתאושש" ומכאן החשיבות של תמיכה בעסקים מקומיים בצל מלחמת "חרבות ברזל", בייחוד כשמדובר במותג שליבו הפועם פועל מהדרום המדמם."

מתי ומדוע החלטתן לתרום את כספיכן לשיקומם הרגשי של ילדי העוטף?

"קיבלנו רשימות והעדפות למידות שונות ושלחנו בגדים חדשים כתרומה למפונות מהעוטף ששהו בבתי מלון והכל באהבה , בנוסף, פתחנו בשיתוף עמותת ״ג׳וינט״ פופ אפ בקניון עזיראלי איילון של בגדי ילדים במחירי אאוטלט, שכל רווחיו נתרמו להקמת מרחבים רגשיים לילדי העוטף".

"ישנם ילדים שהנפש שלהם ניזוקה מהיום הארור הזה. שראו וחוו דברים שאף ילד לא צריך לחוות. מעבר לעניין הפיזי שדאגו לפנות אותם ודאגו להם לבגדים ואוכל, הם זקוקים גם למרחב רגשי שם יוכלו לבטא את עצמם ולהיות מטופלים. בתור אימהות חשבנו שזו מטרה טובה לתרום לה".

אם נלך קצת אחורה, כיצד תפסה אתכן מגפת הקורונה? האם נאלצתן לסגור את העסק?

"לא סגרנו, אבל הורדנו הילוך, כי רוב ההזמנות מעבר לים בוטלו". אנחנו בסביבות חג השבועות, וצמד המעצבות על עובדותיהן, רואות בעצמן מגשימות את ערכי הציונות והישראליות, בכך שהן משווקות מוצרי אופנה כה איכותיים ופופולריים בארץ ובחו"ל, דווקא מלב התופת בפריפריה, בעיר נתיבות וסביבתה.

מהו המסר שלכן לנשים הרוצות לשאוף למעמד ציבורי וניהולי כמו שלכן?

"לכו על זה, מי יעצור אתכן?"

מה דעתכן על המיזם הפמינסטי ME TO0  והאם אתן מגדירות את עצמכן פמינסטיות?

"אישה עצמאית יכולה לבחור מה היא רוצה לעשות בחייה. היא יכולה להחליט שהיא אמא ועקרת בית והיא יכולה להחליט שהיא מנהלת קריירה. האם אופציה אחת היא שובניסטית והשנייה פמינסטית? שתיהן פמינסטיות, כי בבסיסן יש אישה שמחליטה על עצמה, מה היא רוצה לעשות ומה עושה לה טוב".

כיצד אתן משלבות בין התחום העסקי לתחום האישי, של ניהול משק בית?

"הדד ליין מרחף לנו תמיד מעל הראש, אך עם זאת אנו לא מוותרות על הוצאת הילדים מהמסגרות בזמן, מנהלות את משק הבית ומנהלות את העסק במקביל והכל נעשה מבחירה כמובן".   

צליל: "אני אדם של בוקר, אני ממשיכה עד 17:00 -18:00 על המחשב, ותוך כדי גם עם הילדים".

שרין: "אני פורחת בלילה. הילדים שוכבים לישון ואני ממשיכה... פותחת מחשב ב-21:00 ויכולה להמשיך עד לפנות בוקר. הכל תלוי בווליום העבודה".

האם החברות האישית ביניכן משפיע על תוצר העבודה? עד כמה אתן אוהבות האחת את השנייה?

"אנחנו 1+1=3. הדברים הכי טובים נוצרו שפשוט ישבנו יחד וחשבנו. כל אחת לבד אחראית על התחום שלה בעסק. אבל אם אנחנו צריכות לייצר משהו קריאטיבי משהו שדורש תעוזה ומחשבה, אנחנו נפגשות ויושבות וזה פשוט קורה לבד".

מה הייתן מאחלות לקהילת העוטף בפרט ולעם ישראל בכלל, בהקשר של חזון והגשמה, במבט לעתיד הקרוב?

"כמה קלישאתי אבל כמה נכון - אחדות. בלי אחדות לא תהיה מדינה".

איפה תהיו בעוד חמש שנים?

"בכל מקום!".