המודיע שנשבר: סיפור חייו של טל רותם שניחם משפחות שכולות והתמוטט בעצמו
22.10.25 / 10:00
הסיפור של טל רותם יטלטל לכם את הלב.
טל רותם, עורך דין, זמר ואבא במשרה מלאה, חי חיים מלאים באהבה, מוזיקה ומשפחה, עד שהמלחמה שינתה הכול. מתוך תחושת שליחות הוא התנדב בצה"ל לדפוק על דלתות של משפחות ולהודיע על נפילת יקיריהן. אבל אחרי אינספור רגעים שבהם ראה את הכאב מקרוב - הנפש שלו לא עמדה בזה. טל עצמו נזקק לאשפוז ואף ניסה לשים קץ לחייו. היום, כשהוא נאבק לחיות לצד הפוסט־טראומה שפרצה בחופשה הראשונה במילואים, הוא עובר תהליך שיקום ארוך ומרגש פרטני ועם המשפחה, ואף עיבד מחדש שיר שכתב, בתקווה שהמוזיקה תרפא את מה שהמלחמה שברה.
החיים של טל רותם (48) מבאר שבע - עורך דין, זמר, יוצר מוזיקה, נשוי ואב לארבעה ילדים, כשהקטנה בת 12, התנהלו כדרכם השגרתית והבורגנית של ראש משפחה שמחה, מלוכדת ומוזיקלית, שחיה את יומה עם תוכניות חיוביות לעתיד.
הכול השתנה בשבעה באוקטובר, אותה שבת שחורה, כשהאזעקות הבלתי פוסקות שהחלו בשש וחצי בבוקר הריצו את משפחת רותם למקלט - במחשבה שזה תכף ייגמר. מחשבה אופטימית שלא הותירה מקום לדמיין שהחיים עומדים להשתנות מהקצה השפוי אל הקצה הקיצוני ביותר של המציאות. "ידעתי שלא אחזור לישון ויצאתי להשקות את הגינה" נזכר טל באותו יום קשה. "חבר צלצל ואמר שמגיעים לרחבת העירייה אוטובוסים עם צעירים וצעירות שהגיעו מאיזה פסטיבל, ושאל אם אני יכול להגיע לעזור עם הפיזור לבתים. נסעתי לשם כשעדיין האזעקות ממשיכות, אבל עם מטרה אחת: לעזור לאנשים להגיע למוקדים כדי שההורים שלהם יאספו אותם".
הבנת בכלל מה קורה?
"לא, אף אחד לא הבין. גם לא הייתי מחובר לטלוויזיה ולא ראיתי את הטנדרים של המחבלים שנכנסו לשדרות. לא הבנו את גודל האירוע. בסביבות שש בערב צלצלו אליי מהבסיס להודיע שיש צו שמונה ועליי להתייצב באחת הנקודות בעיר עם הוראה ראשונית להגיע לבית של משפחה, כדי להודיע לה שהבן שלהם נחטף".
שזו הייתה בעצם הפעם הראשונה שלך?
"הפעם הראשונה שהייתי צריך להודיע על בן חטוף, אבל לא פעם ראשונה להגיע לבתים ולהודיע על נפילת הבן או הבת. ואז החלו סדרות של בקשות להגיע עם הצוות המיוחד למשפחות שהיקרים שלהם נהרגו. זה מה שעשיתי כבר 15 שנה בצבא ולכן הייתי מיומן וותיק, אבל המלחמה תפסה אותנו עם כמויות אדירות של נפילת חיילים. לפעמים זה אפילו הצריך להגיע לשתי משפחות ביום".
למה בכלל נכנסת לתפקיד הקשה הזה?
"אני הצטרפתי ליחידת מתנדבים בצה"ל אחרי שאח של חבר הכי טוב שלי נהרג באסון הכרמל ונציגי צה"ל הגיעו להודיע. שאלו אותי אם אני רוצה להצטרף ליחידה ומבחינתי זאת לא הייתה שאלה, כי רציתי להיות עמוד תווך לאנשים ברגע הכי קשה בחייהם. להיות זה שבא, עוזר ופותר, ונותן תשובות לשאלות שבחיים לא תשאל את עצמך - לתת כתף לבכות בה. לתת חיבוק איפה שצריך".
זוכר את הפעם הראשונה שהודעת?
"כל הודעה שעשיתי אני זוכר בברור, והיום זה מגיע בסיוטים. היו מקרים שחשבתי שחלמתי אותם והם כן קרו במציאות. המוח ספג רגעים קשים שלפעמים חשבתי שהם רק חלום רע. שאלתי חבר מהיחידה אם אכן היה אירוע מסוים והוא היה בהלם מהשאלה. שאל אותי "מה, אתה לא זוכר שהיינו יחד?", המוח ממש שידר שזה חלום".
וכמו כל ניסיון וותק בחיים, גם במקרים קשים של דפיקה בדלת לבית שתכף יקבל את התואר הנורא מכל: משפחה שכולה, טל כבר למד להכיר את תגובות הכאב הראשוני, לנסות לתמוך כשהצרחה של האם חודרת כמו חץ ללב, ללמוד את מנהגי האבלות של כל עדה, לדעת איך לומר את הנוסח הקבוע על מות בן או בת, וכיצד לבצע בפועל. הכול מתנהל לפי פרוטוקול מסודר ובדיקות מדוקדקות כיצד לפעול נכון מול כל משפחה המומה - מהיבטים כלכליים ואישיים ועד שילוב גורמים נוספים כמו שירותי הרווחה והרשות המקומית.
"במלחמה עזרו המון גופים, אבל צה"ל נתן את כל מה שצריך" משתף טל. "בכל הקשור לחללים אנחנו אלופים בעזרה. לצערנו יש ניסיון, אבל צה"ל נותן הכול ודואג להכול".
במפגש הראשוני עם המשפחות אתה פוגש הורים שבדרך כלל לא רוצים לפתוח את הדלת?
"יש רבים שממאנים לפתוח את הדלת. כל תגובה היא מקובלת ואין כזו שלא מקובלת. יש בתים שצועקים בהם ויש כאלה עם שקט מצמית. הם לא מבינים ברגע הראשון מה אומרים להם. יש תגובות אגרסיביות ולא רוצים לקבל את הבשורה, אבל אנחנו לומדים בקורסים סימולציות איך להתמודד למולם ותמיד הערך הראשון הוא כבוד החלל".
זכור לך מקרה ספסציפי שהשפיע עליך יותר?
"הייתי אצל משפחה שהחלל לא היה הילד הראשון שמת להם. זה היה מאוד כואב לראות את האמא והאבא מבינים שמתוך שלושה ילדים נשארה להם רק ילדה אחת. זה משהו שהולך איתי לכל החיים. החיים כל כך קשים ומורכבים בהכל, ואנחנו מודיעים להם את ההודעה הקשה ביותר בחייהם. זה חודר לעצמות ולנשמה".
הצבא לא ראה את המצוקה שלך?
"שחררו אותי מהמילואים ואמרו לי שאני צריך לנוח, כי משהו לא בסדר איתי וצדקו. אחת המפקדות אמרה שאנוח אחרי שעשיתי מילואים כמעט 300 ימים".
ספרת כמה בתים פקדת?
"במלחמה אני זוכר בסביבות 20 בתים ועשרה לפני המלחמה. האינטנסיביות במלחמה לא היו הגיוניות. אנחנו יחידה קטנה ולמען האמת התנדבתי להישאר. לא הבנתי את המשמעות וגם שכנעתי את עצמי שכל עוד אני עושה, אני לא אמור להרגיש משהו אחר, כי אני עוזר, תומך, מחבק וחלק מהתהליך. לוקח לעצמי את האחריות, כי יכולתי לעצור ולא עצרתי מהסיבה שבאתי מטוב".
הסימנים החלו לנוע כמו סרט נע בתוך הנפש הנסדקת, מבלי לעצור את התחושה שטל כמעט ונופל. ממשפחה למשפחה הוא לא מצא רגע אחד של עצירה. הגוף פשוט לא הצליח להתמודד עם העומס הבלתי הגיוני של המוות שאפף הכול. "היו משפחות שידעו שהילד שלהם נהרג ורק חיכו לזיהוי" נזכר טל לאותם ימים נוראיים". היה גם עומס עצום במחנה שורה, והיה קשה להתמודד עם הקצב הלא נתפס".
בחופשה הראשונה של המילואים, מספר טל לראשונה, החלו להופיע תופעות שלא הכיר קודם - סיוטים שלא אפשרו לישון, כאבים פיזיים בגוף, מצבי קיצון שבהם יכול היה להיות רק בשכיבה, כדי להרפות את הגוף. "הייתי במתח כל הזמן" הוא מודה. "לא תפקדתי בבית, לא בעבודה, לא כבעל ולא כאבא. היו ימים שהייתי מסתגר בבית ובקושי ישן. אז עוד לא ידעתי שאני צריך כדור שירגיע אותי והתחלתי לשתות. הייתי הולך לחבר בעיר שיש לו בית בירה, ושותה ושותה רק כדי להרגיע את הכאב. את הסטרס. אבל המחשבות לא הפסיקו. אחרי תקופה הבנתי שזה לוקח אותי למקום לא טוב".
מי עוזר לכם כמודיעי נפגעים?
"ישנן יחידות חוסן שנותנות טיפול אחרי ההודעה. במלחמה היו בקשר שוטף איתנו. זוכר שאמרתי לעצמי שאני מתרכז לעשות עבודה ואחרי זה אטפל בעצמי. שכנעתי את עצמי שכל עוד אני בעשייה זה בסדר, עד שהחלו לצוץ סימנים מקדימים".
מתי הבנת שטל צריך עזרה בעצמו?
"כשניסיתי להתאבד. הגעת למצב שהייתי כל כך עייף וכל כך עצוב וטבול בשכול - עד שלא יכולתי לשאת את זה. האחים שלי ושני חברים טובים הגיעו אליי הביתה ואמרו לי שאני לא הולך למות ולקחו אותי לפסיכיאטר שידבר איתי. שם הכרתי לראשונה את הפוסט טראומה".
איך ניסית להתאבד?
"בלעתי כדורים שהפילו אותי. הגעתי לחדר הלם ומשם לטיפול נמרץ, התעוררתי וראיתי את אשתי, את כל מה שקשור לבית חולים, כל המכשירים והצלילים וזה הבהיל אותי. הייתי גם קשור בידיים כי פחדו שאוציא את כל הצינורות שהחדירו לי והבנתי שיותר נמוך מזה אני לא אגיע. החלטתי שאני לוקח את עצמי בידיים ועושה שיקום כמו שצריך".
מה עזר לך?
"בזמן שהייתי מורדם, אחי הגדול הגיע אליי וסיפר שהבן שלי הבכור דיבר איתו עליי, שהוא מעולם לא ראה ילד שכל כך אוהב וצריך את אבא שלו כמו הבן שלי, והלוואי שהילדים שלו יאהבו כמו הבן שלי. זה גרם לי להבין שצריך להילחם. חלק מהמלחמה זה לעבור טיפולים באגף השיקום שעוטף בכל טיפול שצריך. גם החזרה למוזיקה מבריאה אותי יחד עם טיפול תרופתי ושיחתי. העוצמה של הדברים שחוויתי היו גדולים עליי".
בעקבות מצבו הנפשי, טל הפסיק גם לעשות את מה שהוציא ממנו תמיד את המנגינה היפה ביותר של החיים - לנגן בגיטרה. לא רק בשל חוסר המוטיבציה ליצור מוזיקה, אלא מפני שהפוסט־טראומה פגעה בזיכרון: הוא לא זכר את מילות השירים, ולעיתים אפילו לא את התווים. "מזל שיש לי חברים טובים" הוא מספר בנועם. "עוזי כץ מתמוז והלהקה שלי תומכים בי כל הזמן ורק מחכים לרגע שאחזור לבמה. שם אוכל שוב לעמוד, לנגן, ולתת הופעה. מתי? כשאהיה חזק".
אתה פוחד מהימים הטובים שעוד יבואו?
"כן,כי אחרי זה יש ימים רעים. תמיד חי בתחושה שיקרה משהו קטסטרופלי שעוד עלול לקרות - זאת הבעיה שלי. אני בחרדה שמשהו קטסטרופלי יקרה כי הייתי בתקופה ארוכה בקטסטרופה מתמשכת. שאלו אותי אם אני מצטער על התפקיד שלי ואמרתי שלא, שהייתי חוזר על הכל בדיוק באותה צורה. עזרתי לכל הרבה משפחות ונתתי מעצמי. זה תפקיד עם שליחות וכל מי שמסוגל ממליץ להתנדב ולקחת חלק. זה להיות שליח של האל".
תהליך הריפוי נעשה גם שחידשת לאחרונה את השיר 'רסיסים של אושר"?
"נכון, כתבתי אותו לפני 20 שנה. זה שיר שמדבר על סיפור אהבה תמים, יפה, שבא ממקום של רוך, הבנה, אהבה. החלטתי להקליט מחדש ולהוציא אותו, כי אני מאוד אוהב אותו ולא הקלטתי אותו עדיין - לא יודע למה. אני כן שר אותו בהופעות וחיפשתי משהו שיחזיר אותי לשקט הנפשי ולגיטרה של גיל 20. נתתי לו עיבוד חדש יחד עם עוזי כץ ומיכל וינשל האלופה, חברת ילדות שלי שמנגנת בגיטרה ועושה קולות בשיר. גם בסקיצה לפני עשרים שנה. אמרתי שאדבר איתה והיא היא באה בהפתעה. היה מדהים לראותה. מעבר לזה שיצא שיר מהמם, פגשתי אנשים שלא ראיתי הרבה זמן. איחוד של חברים באווירה טובה באולפן של יצירתיות וכיף".
מה שלום האישה והילדים?
"אנחנו מטופלים משפחתי ופרטני. אגף השיקום לא משאר פינות פתוחות. כל יום משתפר ובכל יום יש צעד נוסף עד שאעמוד על הרגליים ואחיה את החיים. הפוסט טראומה לא תעבור, פשוט לומדים לחיות איתה והיא תלווה אותי כל החיים - עכשיו אני מבין את זה. זה מה שקרה ומתמודד".
טל: "חשוב לי שאנשים ידעו שפוסט טראומה זאת פציעה במוח ועלינו הפוסט טראומתיים לא רואים את זה פיזית, ולכן לא רואים אם הפציעה קלה או קשה. היא לא שקופה ואין כאן איבר בגוף שירד, רק צריך להבין שהמוח שינה צורה".
"
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
