דניאל אדה סוגר מעגל: מהנער המוזיקאי החולם בדימונה למנהל מרכז תמוז
04.06.26 / 15:45
אחרי שנים של יצירה, חינוך, הפקה וניהול תרבות - דניאל אדה, רק בן 38, מונה למנהל מרכז תמוז, הבית ליצירה מוזיקלית בבאר שבע. עכשיו, מי שגדל בין הביטלס לאריק איינשטיין, ומאמין בכוחה של המוזיקה לחבר בין אנשים, רוצה אדה להעניק לדור הבא של אמני הנגב את ההזדמנות שהוא עצמו חלם עליה.
יש אנשים שהמוזיקה היא חלק מהחיים שלהם. אצל דניאל אדה, המוזיקה היא החיים עצמם. עכשיו זו הזדמנות מצוינת להכיר את האיש והחזון: הוא נולד וגדל בדימונה, בבית שבו תקליטים, שירים וכלי נגינה היו חלק בלתי נפרד מהנוף המשפחתי. מאביו ירש את האהבה לרוק הקלאסי של הביטלס, פינק פלויד וקווין, ומאמו את החיבור העמוק למוזיקה הישראלית, למילים ולסיפורים של מתי כספי, אריק איינשטיין ויוצרים נוספים שעיצבו את פס הקול המקומי.
כיום, אחרי מסע אישי ומקצועי שנע בין במות, אולפנים, כיתות לימוד, הפקות ענק ושליחות מעבר לים, הוא נכנס לתפקיד מנהל מרכז תמוז - הבית ליצירה מוזיקלית בבאר שבע. עבורו, מדובר בהרבה יותר מקידום מקצועי. זו סגירת מעגל מרגשת במיוחד: הבניין שבו הוא עתיד להוביל את אחת מזירות היצירה החשובות בדרום הוא אותו מקום שבו, כנער, עשה את צעדיו הראשונים בעולם המוזיקה.
איך נראתה הילדות המוזיקלית שלך בדימונה?
"גדלתי בדימונה של שנות ה-90, עיר קטנה עם תחושת שייכות חזקה וקהילה חמה. בבית שלנו מוזיקה הייתה חלק מהיומיום. אבא שלי הכיר לי את הביטלס, פינק פלויד, קווין ולהקות רוק נוספות, ואמא שלי חיברה אותי למוזיקה הישראלית. בדיעבד אני מבין שהשילוב הזה עיצב אותי. מצד אחד למדתי לחשוב מוזיקלית בגדול, על סאונד והרמוניות, ומצד שני התחברתי לשפה העברית וליכולת לספר סיפור דרך שיר. דימונה אולי רחוקה מהמרכז, אבל היא לימדה אותי שיצירה מתחילה מתשוקה ולא ממיקום גיאוגרפי".
לא
לאורך השנים פיתח אדה יכולת מרשימה לנגן על כ-20 כלי נגינה שונים. החל מתופים, פסנתר וגיטרות ועד כלי מיתר מגוונים שאסף בדרך.
איך מגיעים למצב שמנגנים על כל כך הרבה כלים?
"אני אדם מאוד סקרן. כל כלי חדש שפגשתי סיקרן אותי. חלק למדתי במסגרות מסודרות וחלק גדול פשוט מלשמוע, לחקור ולנסות. בהמשך גם השלמתי תואר בהוראת מוזיקה. ברגע שמבינים מוזיקה לעומק, המעבר בין כלים הופך לטבעי יותר. אבל אם אני צריך לבחור כלי אחד - התופים תמיד היו הבית שלי".
החיבור לתופים אגב, מגיע גם מהשורשים המשפחתיים. סבו היה מתופף ג'אז באלג'יר, והאהבה לקצב עברה לדור הבא. כבר כילד עלה דניאל לבמות. כבר כילד עלה לבמות בטקסים ובאירועים בבית הספר. בהמשך הופיע בהרכבים שונים, בפסטיבלים ובאירועים ברחבי הארץ. במקביל התחיל לעבד ולהפיק מוזיקלית לאחרים. "תמיד עניין אותי לא רק לעמוד על הבמה, אלא גם להבין איך כל המערכת שמאחוריה עובדת" סיפר בחן. אבל למרות הכישרון והניסיון, אדה לא בחר במסלול הקלאסי של אמן סולו.
למה לא בעצם?
"כי גיליתי שאני נהנה לא פחות לאפשר לאחרים ליצור ולהצליח. תמיד הייתי איש של חיבורים, של חזון ושל בניית תהליכים. מצאתי את עצמי מלווה אמנים, מפיק פרויקטים ומקים מסגרות שיאפשרו לאחרים לפרוץ קדימה. היו שנים לא פשוטות שבהן שילבתי כמה עבודות במקביל כדי להמשיך לעסוק במוזיקה, אבל היום אני מרגיש שההשפעה שלי על המוזיקה המקומית גדולה יותר דווקא דרך התפקידים האלה".
אחד הפרקים המשמעותיים בחייו היה שליחות של שנתיים בקליפורניה מטעם הסוכנות היהודית, שם עסק בהוראת מוזיקה ובהפקת אירועים לקהילה היהודית.
מה לקחת בעיקר מהתקופה הזו?
"זו הייתה אחת החוויות המשמעותיות בחיי. פגשתי אנשים מכל העולם והבנתי עד כמה מוזיקה היא שפה אוניברסלית שמחברת בין אנשים. היה מרגש לראות ילדים ובני נוער מתחברים מחדש לזהות היהודית והישראלית שלהם דרך מוזיקה".
ולצד הרגעים המרגשים, היו גם לא מעט רגעים בלתי נשכחים. אחד הסיפורים המשעשעים קרה אצל משפחה מארחת בלוס אנג'לס. "הם סיפרו שחברה מישראל עומדת להגיע לביקור" נזכר לאחור "כשהדלת נפתחה גיליתי שזו עינת שרוף. מה שהתחיל כערב רגיל הפך לשירה בציבור שנמשכה שעות. באותו רגע הבנתי שלא משנה איפה אתה נמצא בעולם, מספיק שיר ישראלי אחד כדי להרגיש בבית".
וידעת תמיד שתחזור ארצה?
"למרות האפשרויות שנפתחו בפניו בארצות הברית, ידעתי שאחזור. רציתי להקים כאן משפחה ולהיות חלק מהעשייה התרבותית בנגב".
אדה הוא בוגר תואר ראשון בחינוך ומחשבת ישראל, ובהמשך השלים הסבה להוראת מוזיקה.
למה דווקא חינוך?
"כי תמיד האמנתי שלמוזיקה יש כוח להשפיע על אנשים ולשנות חיים. רציתי לעסוק לא רק במוזיקה עצמה אלא גם באנשים שמאחוריה. מבחינתי אין סתירה בין יצירה, הופעה והוראה. להפך - כל תחום הזין את השני. אהבתי להופיע וליצור, אבל לא פחות נהניתי להעביר ידע ולעזור לאנשים למצוא את הקול שלהם".
לאורך השנים צבר ניסיון משמעותי בניהול תרבות והפקות: כמנהל ההפקות של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן־גוריון, כמנהל מועדון החלוץ 33 וכמפיק פסטיבל הפרינג' בבאר שבע,לפני מספר שנים הצטרף למרכז תמוז כמנהל הפקות והיה חלק מצוות ההקמה של הבית ליצירה מוזיקלית.
איך נראו השנים הראשונות?
"האתגר היה לקחת רעיון וחזון ולהפוך אותם למקום חי ונושם. היה צריך לבנות קהילה, ליצור אמון אצל אמנים, להביא קהל ולייצר תוכן באופן עקבי. החלום היה להקים בית אמיתי למוזיקאים בדרום – מקום שבו אפשר ללמוד, ליצור, להקליט, להופיע ולהתפתח.בארבע השנים האחרונות הובלתי יחד עם הצוות מאות מופעים, הרחיב את פעילות האולפן, פיתח תוכניות לאמנים צעירים ויצר שיתופי פעולה רבים.יש תקופות שבהן פשוט חיינו את המקום שבעה ימים בשבוע".
כעת, כשהוא מתמנה למנהל המרכז, הוא מגיע לתפקיד עם היכרות עמוקה ונדירה עם כל פינה במערכת.
למה לדעתך בחרו דווקא בך?
"אני חושב שבחרו בי כי גדלתי מתוך המקום. הייתי חלק מההקמה וליוויתי את תמוז מהיום הראשון. אני מכיר מקרוב את הצרכים של האמנים, הקהל והמערכת. השילוב בין רקע מוזיקלי, ניסיון בהפקה וניהול מאפשר לי לראות גם את התמונה הרחבה וגם את הפרטים הקטנים".
אחד הנושאים הבוערים מבחינתו הוא קידום אמנים מקומיים. "האתגר המרכזי הוא לא הכישרון, הוא קיים ובשפע" הסביר. "מה שחסר זו חשיפה, הזדמנויות והתמדה. הרבה אמנים מתקשים למצוא במות, תקציבים וקהל קבוע. יש עדיין תחושה שכדי להצליח צריך לעבור למרכז. אני מאמין שאפשר לבנות קריירה משמעותית גם מהנגב, אבל בשביל זה צריך מערכת תומכת, קהילה ומקומות כמו תמוז".
ומה החלום הבא?
"להמשיך להפוך את תמוז למוקד יצירה משמעותי ברמה הארצית, מבלי לאבד את החיבור המקומי. אני רוצה לראות עוד אמנים מהדרום פורצים קדימה, ולהוכיח שאפשר ליצור תרבות איכותית, חדשנית ומשפיעה גם מכאן. אם בעוד כמה שנים יעמדו על הבמות הגדולות בארץ יוצרים שצמחו בתמוז ויגידו שזה היה הבית הראשון שלהם - אדע שהצלחנו".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
