ערעור לעליון על פסק הדין שניתן בב"ש: "החמרה שפוגעת בזכויות הבדואים בדרום"

בג"ץ יידרש בקרוב להכריע בסוגיה עקרונית ורגישה במיוחד: האם ניתן לקבוע כלל נוקשה שמגביל כמעט לחלוטין את האפשרות לעכב את פינוי בתיהם של תושבים בדואים מהנגב – גם כשמדובר במצוקה אנושית ברורה?

עורך הדין רון פסקא הגיש השבוע בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בשם עומאר פרגת, תושב בדואי מהנגב, על פסק דין עקרוני שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בפסק הדין – שניתן בהרכב בראשות סגן הנשיא השופט אריאל ואגו – נקבע כי עיכוב ביצוע של צווי סילוק יד ממקרקעי ציבור יתאפשר רק בנסיבות חריגות ולקראת פינוי מהיר, גם אם מדובר בבתי מגורים ותיקים.

"חיים על הקרקע עוד לפני קום המדינה – ונחשבים לפולשים"

פסק הדין התקבל בערעור שהגישה רשות מקרקעי ישראל, באמצעות פרקליטות מחוז דרום (אזרחי), נגד החלטת בית משפט השלום שעיכב את פינויים של פרגת ומשפחתו למשך 24 חודשים, בשל נסיבות אישיות חריגות. בערעור קיבלה הערכאה המחוזית את עמדת המדינה וקבעה: אין לאפשר עיכובים ממושכים, שכן הדבר חותר תחת כוונת המחוקק, שמבקשת למגר תופעות של פלישות ובנייה בלתי חוקית במקרקעי הציבור.

עו"ד פסקא, המייצג את פרגת, טוען כי מדובר בפסק דין שמשבש את האיזון המשפטי, מתעלם מהפסיקה הקיימת של בית המשפט העליון, ומוחק בפועל את שיקול הדעת של שופטי הערכאות הדיוניות. "האם ניתן להשוות בין פלישה נקודתית לבין התיישבות בת עשרות שנים של אוכלוסייה שחיה במקום עוד לפני קום המדינה, ושמעולם לא הוצע לה פתרון תכנוני ראוי?" – שואל פסקא בבקשה.

הערעור עוסק לא רק בפרשת פרגת עצמה, אלא מציג תמונה מערכתית רחבה יותר. לפי הבקשה, האוכלוסייה הבדואית בנגב סובלת מזה שנים מאכיפה קשה מצד המדינה, תוך היעדר תכנון, העדר הכרה רשמית ביישוביהם, ובלתי אפשרות ממשית לרכוש או לשכור דיור מוסדר.

"כלפי החברה החרדית או האוכלוסייה הערבית בערים מעורבות, המדינה מוצאת פתרונות – הקצאות, תכנון, קרוואנים זמניים. רק כלפי הבדואים, המדינה נוהגת כאילו מדובר בעבריינים נטולי זכויות", נכתב. לטענת פסקא, גם כאשר המדינה מקדמת תוכניות הסדרה, הן מתקדמות לאט, ללא פתרונות ביניים, וללא בחינה פרטנית של מצבים קשים.

פסק הדין המחוזי קובע, בין היתר, כי גם טענות הקשורות לתהליכי תכנון עתידיים אינן מצדיקות עיכוב – אלא אם ניתן להוכיח היתר בנייה "בהישג יד ממשי". עוד נקבע כי נטל ההוכחה מוטל על הפולש בלבד, גם אם מדובר במשפחה שמתגוררת שנים רבות על הקרקע – ואילו המדינה אינה נדרשת להוכיח צורך קונקרטי במקרקעין לצורך פינוי.

עו"ד פסקא טוען בתגובה כי מדובר ב"מדיניות משפטית חדשה שנכפית על כלל בתי המשפט", וכי בית המשפט המחוזי למעשה "נכנס לנעלי המדינה", כשהוא קובע כללים מחמירים שכלל לא נדרשים בחוק. לדבריו, המשמעות היא רמיסת זכויות של אוכלוסייה שלמה, תוך עצימת עין מהעובדה שאין לה לאן ללכת.

במסגרת בקשת הערעור, מתבקש בית המשפט העליון לא רק לבטל את פסק הדין במקרה של פרגת, אלא גם להבהיר כי על המדינה לקבוע קריטריונים ברורים לעיכוב צווי פינוי – ולבחון כל מקרה לגופו, באמצעות מנגנון מקצועי, ולא רק בבית המשפט. "יש לקבוע רשימה פתוחה של שיקולים הומניטריים, ציבוריים ותכנוניים – ולא להשאיר את ההכרעה בידי הרשות בלבד", נכתב.

לדברי עו"ד פסקא, "המבחן של מדינה דמוקרטית נמדד בדיוק במצבים כאלו – לא כאשר היא מגנה על החוק בפני עבריינים, אלא כשהיא יודעת להפעיל אכיפה בצורה צודקת, הוגנת, ורגישה למציאות חברתית ייחודית".