סבא של נעמה לוי החטופה בעזה: "רוצה להאמין שיש בה עוד כוח"
30.01.24 / 09:51
החיים של שאול ודבורה לוי מהישוב מיתר השתנו ברגע אחד מאותה נקודת זמן נוראית שבה נודע להם שהנכדה האהובה נעמה (19) נחטפה באותה שבת שחורה על ידי חמאס, היישר למרתפי הגיהינום של עזה, ומאז כבר 116 יום שליבם עוד מחסיר פעימה מהגעגוע. מאותו יום שבו צפו יחד עם כל עם ישראל הדואב בסרטון שפרסם החמאס ובו נעמה, היפה והספורטאית שלהם, פצועה ואזוקה, מובלת על ידי מחבלים חסרי אנוש מג'יפ אחד לג'יפ שני בקריאות אללה אכבר. כיום הם חיים בין תקווה ליאוש, ומחכים שמישהו כבר יגיד את האמת ובעיקר יחזיר את נעמה אליהם הביתה.
שאול ודבורה מתגוררים כבר 37 שנה בישוב מיתר, חיים בשגרה פחות מבורכת ונאחזים בתקווה גם כשהייאוש נעשה יותר נוח. הם מחכים דקה אחר דקה, שנעמה תחזור הביתה לחיים החופשיים שהיו וראויים לה. בראיון מרגש עם סבא שאול, בקולו הרהוט והחד ובעיקר המתגעגע, הוא מספר לי על שיר שכתבה נעמה כדי שנכיר יותר את מהותה, מעלותיה המבורכות ואת היכולות שלה לשרוד כל פחד. אנחנו חושפים את השיר כאן לראשונה:
למדתי/ נעמה לוי
למדתי לא לוותר.
למדתי להעז.
למדתי לפרגן.
למדתי להיות סבלנית.
למדתי שלדברים לוקח זמן.
למדתי לאתגר את עצמי.
למדתי לקום ולנסות מחדש גם כשהיה נראה שאין שום דרך בעולם.
למדתי שגם כשזה נדמה שכן, זה לא סוף העולם.
למדתי שכולם מרגישים לבד לפעמים.
למדתי שמילה טובה או חיבוק ממישהו יכולה לעשות לך את היום.
למדתי לנשום ולדעת לקחת שנייה לעצמי גם בשיא הלחץ.
למדתי לקבל ביקורת.
למדתי לשתף.
למדתי לא לפחד.
לא לפחד להרגיש.
לא לפחד לנסות.
לא לפחד להיפתח.
לא לפחד להראות מי אני.
למדתי לסמוך על עצמי.
למדתי להיות בbeing ולא רק בdoing.
למדתי להתיישר לדגל ולקחת אחריות.
למדתי לפתח סמול טוק.
למדתי להתאפק.
למדתי לתת את המאה אחוז שלי גם כשאני כבר מותשת.
למדתי שבסוף הכל מסתדר.
למדתי לשמור על אופטימיות.
למדתי לחשוב חיובי.
למדתי שכל יום הוא הזדמנות חדשה.
למדתי להתמסר.
למדתי שיש לי עוד כל כך הרבה ללמוד.
נעמה היא בתה של ד"ר אילת לוי, רופאת נבחרת הנשים בישראל, ובנוסף הייתה טריאתלטית עם גניטיקה משובחת שעוברת כבר שלושה דורות, בדיוק כמו של סבא שאול, שהינו ספורטאי (איזה הברזל) והשתתף לאחרונה במסע אופניים שקרא להשבת החטופים יחד עם כמאתיים רוכבים שיצאו למסלולים באזור מזרח לכיש. הרוכבים קיבלו חולצות עם תמונתה של נעמה. "היא סיימה בהצטיינות את לימודיה התיכוניים במגמת דיפלומטיה" מתגאה שאול. "השתתפה בכנסים בארץ ובחו"ל של מפגשים עם פלסטינאים תחת הכותרת "hands for peace".
עד לאותה שבת שחורה, נהנו שאול ודבורה, זוג פנסיונרים חביבים, מחיי השלווה והשקט של ישוב פסטורלי ומעשרים נכדיהם - עד הרגע שבו הזמן קפא מלכת. "תמיד הייתי עונה לאנשים ששואלים לשלומי שאני בשגרה טובה" מספר לנו שאול. "עכשיו זו שגרה רעה. יש לנו עליות ומורדות, אבל ברמה הכללית השגרה ממש לא טובה. אנחנו נמצאים מצד אחד בגעגוע גדול וחשש לגורלה של נעמה, ומצד שני אין טיפת אור שמראה על דבר חיובי שעשוי ורצוי שיקרה. לכן ההרגשה היא לא טובה."
כבר עברו 116 ימים מאז שבת השחורה - מה קרה לתקווה בלב?
"לא משתמש במילה הזו כבר ובכל האירוע הקשה הזה, כי כשאומרים תקווה אז אם יש חלק מסוים שבו אתה אומר אני מאוד מקווה, ותקווה היא סוג של מחשבות חיוביות. אנחנו היום במקום אחר שהולך ונשחק ובביטחון שבו אנחנו אומרים נעמה תחזור. אנחנו לא במקום הבעת תקווה, אלא במקום של הבעת ביטחון. היום אנחנו נמצאים במקום אחר שהוחלף לנשחק. מצד שני, היו לנו שתי תחנות בדרך כדי לקבל מושג מה קורה איתה. פעם אחת שראינו אותה אחרי כמה שעות בסרטון שהפיץ החמאס כשרדפו אותה, ויכולנו לזהות באיזה מצב היא נמצאת והיכן היא נמצאת. ראינו אותה על הרגליים וחיה וזה נתן נקודת אור. פעם שניה, בפעימות האחרונות, פגשנו ילדות חטופות שחזרו והיו עם נעמה, והן תיארו את הפגישה איתה".
מה הן סיפרו לכם?
"צירפו אותה אליהן יום לפני שהן שוחררו והוחזרו לארץ. היא סיפרה על הימים שהייתה לבד בתנאים קשים מאוד ושהעבירו אותה ממקום למקום כשהיא לבושה בבגדי נער. היא נשמעה להם בסדר, חזקה, סיפרה שמרגישה טוב ושמחה להיפגש איתן. המקום שהגיעה אליו ונפגשה איתן היה נוח וסביר מבחינת התנאים. סיפרו לנו שהיא קלעה צמות לבנות וידענו לזהות את מגע ידיה בצמות האופייניות שהיא עשתה בצורה המיוחדת שלה, כמו שעשתה בפעילויות ספורטיביות".
זה הרגיע אתכם?
"נתן לנו לפרק זמן תחושה שהיא בסדר, אבל מאז עברו הרבה ימים ואנחנו לגמרי לא בטוחים מה קורה איתה ומה מצבה. זה נוגע לכל החטופים שנשארו ואנחנו בתוך הסיפור יחד איתם. אומרים שהזמן מרפא, אבל במקרה הזה הזמן רק הופך את החיים לקשים יותר ואנחנו מרגישים מאוד כעוסים על כך שלא ניתן לקבל תשובות או מענים מהגורמים המוסמכים לכך. כל אחד חש שהוא יודע והמשבר הכי גדול מבחינתנו זה החוסר אמון שאנחנו מרגישים כלפי כל אלה שמובילים את המלחמה ואת המשא ומתן. אין הרבה אינפורמציה ממה ששומעים בתקשורת, שגם היא עושה בלגן אחד גדול".
מה אתם מרגישים לאחרונה עם המאמצים להשבת החטופים?
"החוסר אמון הוא גם בהקשר שאת אומרת, שגם אם לא יודעים - היה הרבה יותר נוח אם היה גורם מוסמך אומר את האמת: שהם לא יודעים מה קורה איתם, אבל זה לא קורה כי הם מפחדים ליצור ייאוש או עליהום על איך זה שצבא ענק כמו שלנו, יחד עם כל הגופים משתפי הפעולה במדינה כזו גדולה - לא יודע מה קורה עם החטופים. אם אפשר היה להגיד את זה, לי לפחות באופן אישי, כי כנראה יש מי שלא היה רוצה לשמוע שבמערכת שיוצרת אמון ואמינות, ואני לא מתייחס לכל הסוגיות כי כל אחד מפרסם סיפור אחר של מה אמרו מקורות בכירים ומה דיווח הניו יורק טיימס או של כל מי שמפרסם מניפולציות, לפחות ברמה של משפחה שרוצה לדעת מה קורה עם ילדיה - זה לא מחדש שום דבר. לא יוצר כלום ואצלי זה לא יוצר שום דבר. רק מצפה שהמערכת תעשה מה שמצופה לה".
ולא תמיד הצפייה מתקבלת
"יש חילוקי דעות. יש שיגידו להגביר לחץ ויש יגידו פדיון שבויים קודם לכל - יוצר ויכוח לגיטימי. גם בחלק הזה אתה שומע דבר והיפוכו. יבוא מישהו ויגיד שקודם להכל קבענו מטרות לפעולות, ואחרי המטרות - החזרת החטופים. אבל מי שמכיר איך מתנהל ארגון כזה יכול להצביע על שלוש מטרות: המטרה המרכזית ומטרות משנה. גם להגיד אנחנו במטרה למוטט חמאס ומטרה שניה להחזיר חטופים תביא לכך שאחת תתנגש בשנייה. אין אמירה אחת שמצביעה באמת על האם קודם כל החטופים או למוטט את חמאס. חלק מחברי קבינט המלחמה, מכל מיני סיבות, רוצים מה שנקרא לנצח. מישהו אחר יודע שהמושג ניצחון צריך לשנות טרמינולוגיה, כי מאז ה7.10 אי אפשר לדבר על ניצחון ויש להוריד אותו מהלקסיקון ולהיות פרגמטי בלהסביר דברים שהם ברי השגה".
מתי נפגשת עם נעמה לפני השבת הארורה?
"אנחנו משפחה גדולה עם 20 נכדים ויש לנעמה עוד שלושה אחים. היא השנייה מבין ארבעה. פגשתי אותה קצת לפני הגיוס במכינה אליה הזמינה אותי כדי שאדבר עם החבר'ה הנפלאים שבחרו לעשות שנה אחרת ממה שמקובל אחרי התיכון ולהתגייס לצבא. אנחנו משפחה של תריאטלטים - שלושה דורות של ספורטאים, אבא של נעמה, יוני, הוא תריאתלט דור שני (איש הברזל), והיה לי ולנעמה קשר יפה ומיוחד. היו לנו הרבה פעילויות יחד כמו רכיבת אופניים, פעולות ספורט שהשתתפו בו אלפים במהלך החודשים האחרונים".
אתה חושב על איך נעמה מחזיקה מעמד בשבי?
"כתבתי ושיתפתי כבר שאני חושב שיש לנעמה אישיות חזקה והיא יכולה להחזיק מעמד. המפגש במכינה והשנה האחרונה גרמו לי לראות את המעבר שלה מתלמידה לבוגרת שיודעת להעריך את המקום שבו אנחנו חיים. ומצד שני, את מה נותן לה ביטחון ואת האמון ביכולותיה. היא הייתה ספורטאית עקשנית, מתמידה ולא מוותרת וחותרת עד הסיום גם אם הכוח הפיזי לא מאפשר לך, ובכל זאת להתעקש. בהבנה שלי ולדעתי זה נותן לה את הכוח להחזיק מעמד. אני וכל המשפחה הערכנו שזה המצב. לא יודע לכמה אורך זמן, אבל בתקופה הראשונה אמרתי בביטחון"
וככל שהזמן עובר הביטחון פוחת?
"אחרי הרבה זמן גם בן אדם הכי חזק ומותש מאבד אמון שמישהו מתאמץ להוציא אותו. הדוגמא שאני מביא לסיום התחרות היא שאני עומד לצד המסלול ורואה שנעמה נחלשת בגלל המאמץ ואני צועק לה קדימה, יש לך עוד קצת תרימי את הראש. אני רואה אותה מזדקפת בחיוך קטן, נותנת בוסט ומגבירה ריצה, מגיעה לקו הסיום עם חיוך גדול ואומרת ניצחתי, השגתי. שהמסלול לא ידוע ואתה לא רואה קו הסיום או מתרחק ממנו - אתה באיזה מקום מרגיש לא מסוגל וזה החשש הגדול, למרות שאני רוצה להאמין שיש בה עוד כוח ובעיקר מקווה שהיא לא לבד כדי שתוכל לחלוק. אנחנו באמת לא יודעים כלום. לא יודעים איך מטפלים בה ואם עוד מעבירים אותה ממקום למקום. קשה לי לחשוב על זה. היא נמצאת במרחק של 60 קילומטר, אז אני לוקח אוויר ואומר לה ולאלה שלידה שיחזיקו מעמד. צריך להציל אותם לעזאזל".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
