הסייעות של באר שבע מפסיקות לשתוק: לא שקופות!

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('4cbf892d-5147-46e7-ba2e-3d37f1582f99','/dyncontent/2022/9/29/6d85e308-fcfa-410d-ae1c-105b97c61e18.jpg',15320,'מכללת השף אייטם',525,78,true,32653,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('4cbf892d-5147-46e7-ba2e-3d37f1582f99','/dyncontent/2024/12/2/ec01fc17-6600-46e6-9b9b-487e45d04e92.jpg',18776,'כיוונים 1224 אייטם',525,78,true,32653,'Image','');},7]]);})

אמש, התקיימה הפגנה מחוץ לרחבת המשכן, שכל מטרתה שיפור תנאי הסייעות והתומכות החינוכיות- מחאה ארצית שהגיעה גם אלינו לבירת הנגב. פגשנו עשרות סייעות באר שבעיות שהגיעו למחות על תנאי ההעסקה הבלתי אפשריים, ויש להן בטן מלאה על המצב: "אנחנו נותנות את כל הלב לילדים האלה, אבל הכוחות הולכים ואוזלים לנו".

צילום: סתיו ליבנה

השכר הנמוך, שעות העבודה הארוכות, הרעת תנאים ללא התראה מראש, בלי חופשים או הפסקות- והרשימה עוד ארוכה. אלו התנאים של הסייעות, התומכות החינוכיות, אלו שמקבלות את ילדינו בכל בוקר, מאכילות, מחליפות חיתולים, משגיחות בכל רגע ומחנכות מתוך שליחות ואהבה. אמש, הן יצאו למחאה ארצית, במסגרתה גם הסייעות של בירת הנגב, והתייצבו מחוץ לרחבת המשכן לאומנויות הבמה. כולן חוזרות על מנטרה אחת כואבת: הן מרגישות "שקופות".

"אני כבר שנתיים לא יצאתי לחופש. בתקופת הקורונה היינו שקופות, עבדנו כל הזמן, גם כשיש מלחמה אנחנו ממשיכות לעבוד והכל מתוך שליחות, והתנאים לא משקפים את המצב" כך מספרת אחת המשתתפות במחאה בריאיון למערכת באר שבע נט.

"המרירות, היאוש, השכר הנמוך, פשוט שתקנו יותר מדי זמן והגיע הזמן להשמיע קול" מספרת אתי ביטון מבאר שבע, סייעת מזה 15 שנה בחינוך הרגיל, ממובילות המאבק של הסייעות בכל הארץ. "אני חלק מצוות ארצי של סייעות, שם דיברנו ודיברנו הרבה זמן על הבעיות, והחלטנו לקום ולעשות מעשה".

מה הפתרונות המיידים שאתן מכוונות להשיג במאבק?

לשפר ולהגדיר את המקצוע שלנו. אין לנו הגדרת מקצוע. אנחנו שקופות. ניסוח של הסכם קיבוצי,  שיפתחו את ההסכם הקיבוצי שהוא מלפני המון שנים ויעדכנו אותו. אנחנו כבר לא הסייעות של פעם,  אנחנו תומכות חינוכיות, אנחנו משתלבות בכל מארג החינוך יד ביד עם צוות החינוך, עם הגננת, עם המורה, בתוך בתי הספר ובתוך הגנים, יש סייעות בכל מקום והמחאה כוללת את כל הסייעות התומכות החינוכיות באשר הן.

אתן מקבלות תמיכה, גב, הכשרות מעשיות? משהו?

שום דבר. יש קורס שכל סייעת מתחייבת לעשות אותו, וצריכה לעשות לפני שהיא מתחילה את המקצוע. 15 שנה אני נמצאת במערכת, לא הייתה לי אפילו השתלמות אחת. פניתי כמה וכמה פעמים, הצעתי הצעות, אבל דבר לא התקבל. אני הגעתי לתקרת הזכוכית, אין לאן להתקדם, לא מעודדים אותנו להשתתף. גננת עושה תואר ראשון, שני, והשתלמויות בלי סוף, ואנחנו מסתכלות ומקנאות לצערי. אוהבות, תומכות, דואגות, אבל גם מקנאות.

במהלך יום העבודה- יש הפסקות? הרי מדובר בהשגחה על ילדים

אנחנו מקבלות את הילדים ב- 7 וחצי בבוקר, ונמצאות איתם עד 16 אחה"צ. אין הפסקה, עם ילדים אין הפסקה. את כל הזמן איתם ובהשגחה עליהם. את מלווה אותם לשירותים, עובדת איתם, את תומכת, את יועצת, את מחבקת, מקבלת אותם בבוקר, מאכילה ודואגת.

צילום: סתיו ליבנה

"הבן שלי קיבל קצבה, בסוף היא יצאה יותר גבוהה מהמשכורת של אמא שלו שעובדת"

אניטה ממועצה אזורית דרום הר חברון, נסעה את כל הדרך עד באר שבע כדי להביע הזדהות ולמחות על המצב: "אני באה פה בשני כובעים, גם כאמא לילד עם צרכים מיוחדים וגם כסייעת. רציתי לעזוב את העבודה בגלל הרפורמה החדשה שפגעה בנו, אני עובדת ב-100% משרה ויום בהיר אחד החליטו להוריד אותה ל-85%. אין עם מי לדבר, הכל שרירותי, לא כינסו את הסייעות כדי להעביר את הרפורמה החדשה אצלי במועצה. הבן שלי קיבל קצבה, בסוף היא יצאה יותר גבוהה מהמשכורת של אמא שלו שעובדת".

"אנחנו באמת נותנות את הלב ואת הנשמה שלנו לילדי ישראל"

במהלך ההפגנה, פגשנו את נעמי מבאר שבע, סייעת מזה 10 שנים, והיא מספרת בריאיון למערכת באר שבע נט: "אנחנו עושות עבודת קודש והיא לא מוערכת. אנחנו לא מתוגמלות, התנאים לא תנאים, מורידים לנו את התנאים! פתאום לקחו לנו חופשים וחגים. אנחנו נותנות את כל הלב לילדים האלה, אבל הכוחות הולכים ואוזלים לנו. מגיעות לבתים עייפות ולא מתוגמלות. אם היינו מתוגמלות לפחות היינו מביאים מנקה לבית.

אין תגמול על שום דבר, מבקשים מאיתנו הרבה תפקידים, ואנחנו מקבלות 33 ₪ לשעה. זה לא לטובתנו ולא לטובת המערכת. אנחנו לא יכולות לעשות שביתות, ואנחנו צריכות קודם כל שיהיה גוף שמייצג אותנו ומאחד אותנו כמו הסתדרות המורים. אם הייתה לי אפשרות כספית ואת הזמן- הייתי עוברת מקצוע, וזה עצוב לי! באתי למערכת הזאת כי אני אוהבת ילדים, זה היה גם נוח עם החופשים והילדים. אנחנו רוצים את החופש הוא יותר שווה מכל דבר אחר.

שיסתכלו עליו בעין אחרת כי אנחנו באמת נותנות את הלב ואת הנשמה שלנו לילדי ישראל, גננת לא תפתח גן בלי סייעת. תחשבו כמה אנחנו חשובות במערכת, אנחנו יכולות להשבית בשנייה את כל המשק".

צילום: סתיו ליבנה

"אנחנו בני אדם, לא מכונות, לא יכולות לתפקד מעבר לכוחות שלנו"

"אני 16 שנה סייעת עם גמול א' ולימודים, ומרוויחה 5 וחצי אלף בחודש סה"כ. התנאים מאוד גרועים" מספרת אתי עזריה, סייעת מזה 16 שנים במערכת. "אני סייעת יחידנית ל-35 ילדים! הגננת שלי מדהימה וכבודה במקומה. אבל מה איתנו? אנחנו לא מתוגמלות, אין חופשים. כשאת מגיעה לתפקידים הבכירים בעירייה ואת אומרת להם שצריך להיות שינוי וצריך לדאוג לחוקת עבודה מסודרת, לא כל שנה להמציא חוקה מחדש- אני לא מקבלת מענה. אנחנו לא דורשות הרבה, דורשות שיכירו בנו, אם אני עובדת עיריית באר שבע, אז שיהיו לי חופשים כמו עיריית באר שבע".

אתי לא לבד בתחושות, מה שמביא סייעות נוספות להצטרף לשיחתנו בלהט: "העירייה גוזרת עלינו קופון. אנחנו צריכים לקבל כסף ממשרד החינוך וברגע שנקבל כסף משם נהיה שוות ערך למורות. למה מורות יכולות לקבל תנאים ואנחנו לא?". אתי מוסיפה: "העניין פה, זה שאם אנחנו תחת השלטון המקומי, אנחנו תחת מטריה אחת. לא מספיק שהרסו לנו את יולי, אוגוסט הוא חודש בעייתי. את יודעת מה? יש הרי חוק שאומר שצריך שיהיו לפחות שתי סייעות, לא הגיוני שסייעות לא מגיעות, סייעת אחת עם גננת, 35 ילד, ילדים עם טיטולים, הכל על מישהי אחת? אי אפשר. ההורים צופרים על השער, אנחנו קורסות, בנות עוזבות, אין סייעות. אומרים לך תבואי עם חום, גם בתקופת קורונה. ברגע שאת לא מגיעה סוגרים גן. לא הייתי בלוויה של חמותי כי לא הייתה לי מחליפה".

סייעות נוספות מצטרפות לשיחה: "ברגע שסייעת קורסת זה בא על חשבון הילדים. אנחנו בני אדם, לא מכונות, לא יכולות לתפקד מעבר לכוחות שלנו. אם סייעת לא יכולה להגיע, צריך שיהיה מאגר, אננחו לא במדינת עולם שלישי". אתי מוסיפה לדבריה: "התנאים צריכים להיות זהים לכולן, לכל אחת יש תנאים אחרים. אנחנו צריכות להיות אחידות, סייעת זו סייעת, לא משנה כמה זמן את במערכת. אף אחד בעירייה לא מגבה אותנו ולא בא לקראתנו. את יכולה להיות הכי טובה שיש אבל אם קורה לך מקרה אחד אז את שווה כקליפת השום. מה שהיה פעם זה לא מה שקורה היום. הבנות היום מגיעות ממקום בריא חינוכי, המון בנות עם תארים ומלומדות".

"יש מין הרגשה כזאת שמכלילים סייעות בגלל אחרות שטעו בדרך. כששואלים אותי למה את סייעת? זה כי אני אוהבת את המקצוע שלי. את יודעת, לפני כמה שנים יכולתי לצאת עם משכורת של 10000 מביטוח לאומי בגלל ניתוח בגב. אבל אני אוהבת את המקצוע שלי ובחרתי להישאר, אני רק רוצה מה שמגיע לי- שכר טוב וחופש. אנחנו צריכות לחזור עם אנרגיות וכוחות ללימודים. אחרי חופש גדול אנחנו רוצות לחזור ולעבוד".

במהלך ההפגנה, התכנסו המפגינות להדליק את הנר השמיני והאחרון של חג החנוכה, "כל אחת היא אור קטן, וכולנו אור איתן" שרו המפגינות, ובכך הראו כי על אף תחושת היאוש הקשה, יש גם תקווה שהדברים יוכלו להשתנות.

הדלקת נרות בהפגנה, צילום: סתיו ליבנה

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('a4266687-7d91-4926-a8fb-6ef8ec941b55','/dyncontent/2024/12/2/ec01fc17-6600-46e6-9b9b-487e45d04e92.jpg',18776,'כיוונים 1224 אייטם',525,78,true,32654,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('a4266687-7d91-4926-a8fb-6ef8ec941b55','/dyncontent/2024/12/15/9d8d2386-821e-41e6-8d2c-0cea317f3fe9.jpg',18362,'קפאסה 0924 אייטם',525,78,true,32654,'Image','');},7]]);})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה