ניקול עושה הכל: השחקנית מבאר שבע שכובשת את הבמה והטלוויזיה

קצת על הילדות: ניקול נולדה לאמא מורה ואבא איש הייטק, יש לה אח אחד גדול שמשמש כרב סרן בחיל האוויר, והיא בזוגיות פוטוגנית כבר שבע שנים עם תומר שאותו הכירה עוד מימי התיכון, ועד היום האהבה (תקישו על עץ) מנצחת. היא מעידה על עצמה כילדה שאהבה מתמיד תשומת לב, לשיר, לרקוד, לנגן בפסנתר, וכבר בגיל 10 אמא שלה רשמה אותה לחוג תיאטרון בגודמן. ומאז הכל היסטוריה כתובה כמו סרט נע. "התאהבתי בתיאטרון" מספרת ניקול. "שנה אחר כך כבר שיחקתי בהצגה "נורה" של תיאטרון באר-שבע, שביים כפיר אזולאי, מי שהיום הוא המנהל האומנותי של גודמן".

אז מי דחף אותך ללמוד משחק?

 "למעשה ההורים שלי מאז ומתמיד דחפו אותי קדימה והאמינו בי מאוד. הם היו מסיעים אותי לאודישנים ונגררים איתי שעות בפקקים של תל אביב, מלווים אותי להצגות ולצילומים. בלי התמיכה שלהם לא הייתי נמצאת איפה שאני היום".

מתי הבנת שהיעוד שלך בחיים זה משחק, במה, תיאטרון, ומה עשית כדי להגשים?

"אני לא חושבת שזכור לי רגע כזה שבו הבנתי, כי לדעתי בשלב מסוים בחיים האהבה הזו למשחק ולבמה, פשוט הייתה כל כך בתוך תוכי שכבר לא באמת היה מה להבין או לשאול, וזה היה לי ברור מאליו שזה המקצוע שלי ושבזה אני רוצה ומתכוונת לעסוק בחיי"

איך התחלת להגשים את השאיפה?

"כדי להגשים את השאיפה הזו ניסיתי להמשיך להתפתח וללמוד כל הזמן. למדתי שלוש שנים בקבוצה הייצוגית של המרכז למצוינות בתיאטרון, שגם הוא בגודמן. גם בצבא שירתי בתיאטרון צה"ל, וגם אחרי זה המשכתי להשתפשף באודישנים וכן הלאה".

למה החלטת ללמוד ב'גודמן' ולא נניח בתל אביב - קשה יותר להתקבל לבתי ספר אחרים?

"בחרתי ללמוד בגודמן גם כי הכרתי את המקום, אפשר אפילו להגיד שגדלתי בו כנערה וכשחקנית צעירה. אבל גם כי התחלתי ללמוד מוקדם יחסית בגיל  21 וידעתי שאני עדיין רוצה להמשיך לגור בבאר שבע בבית של ההורים שלי. ברמה המנטלית זו הייתה ההחלטה הכי נכונה בשבילי".

.

אז כמי שחלמה וידעה לתת את הפוקוס על החיים שבהם רצתה לשחק, החלה ניקול ללמוד בגודמן וחוותה לימודים אינטנסיביים מאוד. כשהחלה את לימודיה בשנה השנייה, היא הבינה מהר שתהיה לה שנה עמוסה וקשה משנה א', אבל כשהחלה את השנה השלישית ללימודים, היא הפנימה בחיוך מנצח שזו השנה שאוכלת בלי מלח את שתי הקודמות. ושלא תטעו, ניקול שורדת ובגדול. "זה רק הולך ונהיה מאתגר יותר" שיתפה בחן. "אבל אני מרגישה שלמדתי ועדיין לומדת המון. יש המון מורים ושיעורים, המון שיטות וגישות, וככל שהזמן מתקדם אני רק מגלה כמה עוד יש לחקור בתחום הזה. אבל מעבר ללימודים, הכרתי לא מעט אנשים שאני כבר יודעת שיהיו חברים שלי לכל החיים".

ספרי על התפקיד הראשון שלך בסדרה 'בלקספייס'  עם גורי אלפי

"התפקיד ב"בלקספייס" היה למעשה התפקיד הראשון שלי ב"עולם המבוגרים" של הטלוויזיה. לפני כן שיחקתי בשלוש סדרות נוער, וזה תחום מאוד שונה - גם ברמה המקצועית וגם ברמה הפרקטית. בסט של בלקספייס התעמקנו בכל סצנה בצורה מפורטת ומדויקת, והיה לי מאוד כיף לשחק דמות כזאת "אפלה" ומסתורית, שגם נראית וגם מתנהגת מאוד שונה ממני".

גם התפקיד ב"המפקדת"?

"הייתה חוויה מטורפת. עטרה פריש, היוצרת והבמאית של הסדרה היא בן אדם מדהים. היה לה ויז'ן מאוד ספציפי על הדמות ועל כל סצנה ומהלך, וזו הייתה עבודה מאתגרת מאוד לדייק את עצמך לתוך הדבר הזה, אבל זה לימד אותי המון ואני חושבת שיצאתי מזה שחקנית הרבה יותר טובה וחכמה. וגם הקאסט, שכבר היה "ותיק" יחסית אליי כי נכנסתי בעונה השלישית – כולם קיבלו אותי בזרועות פתוחות והיה תענוג לעבוד עם שחקנים כמו דור הררי, נועם לוגסי, כרמל בין, לין אשרוב אלונה סער ועוד".

את הולכת לאודישנים? כמה קשה לקבל לפעמים לא ואיך זה מחשל אותך?

"אני הולכת לאודישנים מגיל מאוד צעיר, ולכן אני רגילה יותר לקבל "לא" מאשר "כן". אני זוכרת את אמא שלי מסבירה לי בערך באודישן השלישי שלי בחיים שאני יכולה לקבל 1000 "לא" אבל אז "כן" אחד יהיה שווה את זה, ומה ששלי שלי ויבוא בדיוק בזמן המתאים לו. עד היום זו אמונה שאני דובקת בה. אני חושבת שעם השנים למדתי לתעל את סיטואציית ה"אודישנים" שיכולה להיות מאוד לא כיפית לפעמים, לחוויה חיובית, בה אני מכירה עוד ועוד אנשים מהמקצוע, לומדת על העולם הזה, לומדת על עצמי, מגלה את החוזקות והחולשות שלי ורק הולכת ומתפתחת כשחקנית".

משם כבר הגיעה ניקול לשחק בתיאטרון חיפה בהצגה "אלבום בשחור לבן" בבימוי אילן רונן האגדי, שם גילמה את קסידי - ילדה בת 13 שובבה ומצחיקה. "האמת שהגיעו אליי דרך אחת המורות בבית הספר שהמליצה עליי" נזכרת לאחור. "כיוון שחשבה שאני יכולה לעבור בת 13 במראה שלי. משם קיבלתי אודישן, אחריו עוד אודישן, עד שאכן קיבלתי את התפקיד, שהוא באמת פשוט מתנה".

ואז הגעת לבמה של תיאטרון השעה?

"נכנסתי ממש לא מזמן, להצגה "מול כולם" שרצה כבר מעל שש שנים. זו הצגה שמאוד הצליחה והתיאטרון עשה חידוש לקאסט הוותיק והכניס שחקנים חדשים לכל תפקיד, כדי שההצגה תמשיך לרוץ עוד כמה שנים טובות. את המחזה המדהים הזה, שמספר על ילד עם תסמונת טורט, כתב אורי אוריין שהכרתי אותו מהשירות שלי בתיאטרון צה"ל, ודרכו קיבלתי אודישן לתפקיד של ליאת".

את הרבה על הקו באר שבע תל אביב, חיפה – לא חושבת לעבור לתל אביב בירת עולם התרבות?

"האמת שאם לא כל עולם התרבות והמשחק היה נמצא בתל אביב, לדעתי הייתי נשארת בבאר שבע. אני מאוד אוהבת את השקט שבה, בשילוב עם העירוניות. אני כל כך הרבה על הקו של ב"ש-ת"א, שכבר הגיע הזמן שאעשה איזה שיתוף פעולה עם רכבת ישראל. לכן לדעתי אחרי סיום הלימודים, או אולי בעוד כמה שנים, אני כנראה "אתמרכז" כדי להמשיך לנהל את הקריירה בקלות יותר".

קשה לדעתך להתפרנס ולהצליח כשחקנית בארץ?

"אכן קשה. השכר בתיאטראות לא גבוה, ועולה עם השנים והותק מעט מאוד. המון מהשחקנים שאני מכירה מתפרנסים "מהצד" מעוד עבודה. אני כן חושבת שזה כן אפשרי להתפרנס מהמקצוע, אבל בשביל זה צריך לעבוד מאוד קשה. חלק מהזמן זה גם ליזום לעצמך את ההזדמנויות, לכתוב וליצור. זה מקצוע לא קל שרק נראה מהצד כנוצץ".

שתפי על התפקיד החדש והאתגר בהצגה 'אל נקמות' שעולה בקרוב בגודמן

"אל נקמות" זה מחזה מדהים. זה סיפור כל כך מיוחד וטראגי. התפקיד של רבקל'ה הוא הזדמנות מדהימה ומאתגרת. היא ילדה ב 17 שגדלה כל חייה כמעט לגמרי כלואה בביתה, מתוך הניסיון של הוריה לשמור על תמימותה. אבל לא טוב לה, והיא חולמת לעשות משהו בכוחות עצמה, בלי שיחליטו עליה. אבל כשהיא סוף סוף עושה זאת – הכל הולך ומתפרק. יש משהו בדמות הזו שדורש להביא רגישות, פגיעות, תמימות ורוך - אל מול נחישות וזעם של אישה שרק רוצה לפעול מבלי שיגידו לה מה לעשות, ורוצה ללכת בעקבות האהבה שלה".

מה החלום הגדול?

"החלום הוא בעיקר לא להפסיק לעבוד. לעלות על עוד ועוד במות, לפגוש עוד ועוד מצלמות, להכיר עוד ועוד מחזות, תסריטים, תפקידים, אנשים. להמשיך ללמוד ולהתפתח, ליצור ולכתוב.
אני אמנם לחלוטין רואה את עולם המשחק כמקצוע וכפרנסה, אבל אני גם באמת מהלב שלי אוהבת אותו ואת כל מה שקשור בו. לכן אני מוכנה לעבוד קשה כדי לעבוד עוד יותר קשה".