"ימים נוראים": חוטא למטרה

להיות בראשו של רוצח. סרטים רבים במהלך השנים הוכיחו כי ניתן להפיק יצירה אשר מצליחה להכניס את הצופה לראשו של רוצח בהתהוות ולהבין מדוע הפך לכזה.

"ימים נוראים" זוכה פרס אופיר של הבמאי ירון זילברמן מתיימר להיות סרט כזה. אבל הסרט הזה הוא לא על "רוצח רגיל" אלא על מגה-רוצח, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, יגאל עמיר. רוצח שכל ילד למד להכיר את שמו ואת שם קורבנו מגיל ינקות.

לאחר שציינו בעצב רב לפני כשלושה ימים, עשרים וארבע שנים לאירוע המזעזע שהתרחש ב-4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל הלוא הוא כיכר רבין, שהשאיר פצע חברתי שעדיין מדמם, הגיע הזמן לדבר על הסרט "ימים נוראים".

הסרט כאמור מנסה להכניס אותנו הצופים אל ראשו ואפילו ליבו של יגאל עמיר שלפני הרצח, ולגרום לנו ביחד איתו לגבש אמונה שלמה כי רצח ראש הממשלה הוא הדבר הלגיטימי וההגיוני ביותר לעשות.

למען האמת נכנסתי לסרט מלאה בציפייה לקבל מותחן פסיכולוגי מרתק, כי בכל זאת אנחנו מדברים על יצירה קולנועית. בנוסף בתור צופה שהייתה ילדה בימים הנוראים שלפני ואחרי הרצח, ויש להניח שחלק נכבד מהצופים בסרט הם בטווח הגילאים שלי, ציפיתי לקבל רקע מעמיק ככל הניתן במסגרת הסרט על האירועים הקודמים לרצח.

את שתי הציפיות הגדולות שלי מהסרט הוא לצערי לא הצליח לממש, והותיר אותי בתחושת החמצה. התוצאה הינה סרט די בינוני ושטחי שבעיניי לא הצליח להיכנס ולו במעט לנבכי מוחו של הרוצח המפורסם בתולדות ישראל, יגאל עמיר. 

אפשר למצוא בסרט בעצם שני טריגרים מרכזיים אשר הובילו את עמיר לרעיון הפתרון האולטימטיבי לבעיות והוא רצח רבין. הראשון הינו הדחייה והגזענות העדתית האישית שעמיר חווה והכעס שמתעצם וגדל אצלו בכל הנוגע לאשכנזים והשני הוא הטבח במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין שקדם לרצח. שני הטריגרים הללו מטופלים בצורה פשטנית ולא מעמיקה.

את הפן העדתי-גזעני מלבישים על רקע סיפור רומנטי. עמיר יוצא עם "מלכת השכבה" של בר אילן נאווה (דניאלה קרסט), בחורה איך לא ממוצא אשכנזי שאותה מנסה לכבוש וכמו שהוא מכנה עצמו בסרט "ציין לייזר, מסמן מטרות וכובש אותן אחת אחת". אך הוא נדחה על ידה ועל ידי משפחתה עקב היותו בן למוצא תימני. היא לא מבזבזת זמן ומתארסת לבחור אשכנזי מבית טוב.

קשה לי להאמין שיגאל עמיר פיתח את האובססיה והרצון לרצח יצחק רבין בעקבות פגיעה באגו שלו מאהבה נכזבת. גם אם יש לכך רבע דבר בגיבוש ההחלטה של עמיר לרצח, הוא לא טופל כמו שצריך בסרט והתרכז יותר מדי בניסיונות החיזור של עמיר בניסיון לזכות בנאווה.

את הטבח של גולדשטיין שככל הנראה היווה את הטריגר היותר משמעותי לרצח, הקטינו ונתנו לו במה די קטנה, נניח לעומת ניסיונות החיזור של עמיר. יוצרי הסרט ככל הנראה הניחו שסצנה בה עמיר נוסע בלילה גשום ואפור אל הלווייתו של גולדשטיין תספיק בכדי לייצר את הקרבה הרגשית שעמיר פיתח לגולדשטיין ולרעיון שממנו נולד הטבח שלו. סצנה מרשימה ללא עוררין אבל היא לא מספיקה לייצר כניסה למוח קרימינלי של רוצח בהתהוות.

הסרט שאורכו כשעתיים לא ניצל את הזמן הקולנועי שלו בצורה טובה, בכדי להיות מותחן פסיכולוגי כמו שהסוגה שלו מתיימרת להציג. המעבר מתכנון מחתרת שמטרתה לפגוע בערבים לרצון לרצוח ראש ממשלה היה כל כך חד בעיניי וללא תהליך והבנה של עמיר דבר שגרם לסרט לחטוא ממטרתו. שבעצם המטרה של הסרט היא ליצור הבנה של התהליך שעבר במוחו של עמיר לפני הרצח, הבנה של השיגעון שפיתח שהוביל אותו להאמין באמונה שלמה שזה הדבר הנכון. על הזדהות אני לא מדברת כי מטרה כזו היא בגדר בלתי מושגת.

הסרט מעלה שאלות מצמררות שמראות כי הכתובת הייתה על הקיר. איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים ידעו על כוונותיו של עמיר ולא רק שלא עצרו בעדו או דיווחו עליו אלא תמכו ועודדו אותו? כשבראשם עומד אחיו חגי עמיר (יואב לוי). איך יכול להיות שראש האופוזיציה דאז בנימין נתניהו צועד לצד מתנגדי רבין כשארון קבורה בידם? איך יכול להיות שראשי המדינה נואמים בעוד המון זועם מחזיק שלטים של ראש ממשלה מכהן במדי נאצי? איך יכול להיות שאמא גורמת לילדה להאמין שהוא גואל משיח רק בגלל חיבור השם של הוריו, "יגאל גאולה שלמה". הדמות היחידה שמנסה לעצור את עמיר הוא אביו שלמה עמיר, שבסצנה שראויה לציון גם בשל המשחק של אמיתי יעיש בן אוזיליו, נוזף ביגאל.

מבחינה ויזואלית הסרט משלב בתוכו קטעים רבים של ארכיון, כאלה שנראה שעמיר צץ מתוכם וחי אותם. הרעיון מקסים-הביצוע פחות. מעבר הצבעים בין קטעי הארכיון לסרט, לא אחיד ואפשר להרגיש בבירור מה הוא קטע ארכיון ומה הוא הסרט. האיכות של קטעי הארכיון לעומת הסרט פשוט בולט בצורה מזעזעת. גם הוויזואליות של קטעי המעבר המציינים תאריכים חשובים פשוט לא יפה.

הסוף של הסרט, אולי בגלל שידוע מראש, לא היה דרמטי במיוחד. מלבד כמה ציקצוקים שנשמעו בהקרנת הסרט, לא הצליחו לייצר את הדרמה הראויה לסיום ברצח עצמו.

הסרט מציג לנו אירוע אמיתי, אולי אחד מהאירועים המצלקים ביותר של החברה הישראלית, אך הוא לא מצליח להתמודד עם האירוע. הסרט כמותחן פסיכולוגי לא מצליח לעמוד בציפיות הז'אנר שלו והחיבור ליגאל וההגעה להבנה שלו לא מתממשים בהתאם לציפיות הרבות מהסרט שמתיימר להיכנס לראשו של עמיר.

🔔🔔🔕🔕🔕 (2 פעמונים מתוך 5)

ענבל הקניין B.A קולנוע וטלוויזיה