בדרך להוליווד עוצרים בבאר שבע - החלומות של אסיף הלל
16.09.26 / 09:25
אסיף הלל הגיעה לבאר שבע ממצפה מתת שבגבול לבנון, זמן קצר אחרי שאביה נפטר בפתאומיות. היא חשבה שהיא מגיעה למדבר כדי להתחיל מחדש, אבל דווקא כאן, בבית הספר למשחק גודמן, מצאה משפחה, אהבה לבמה ואפילו התמכרות חדשה לריצה. עכשיו, כשהיא מסיימת את לימודי המשחק, מיוצגת אצל זוהר יעקובסון ומתחילה לעשות אודישנים, היא כבר מסמנת את היעד הבא: הוליווד. אבל לפני שהיא כובשת את העולם, יש לה מסר פשוט: "פשוט תתחילו".
יש חלומות שנולדים לאט, מתוך שנים של התלבטות. ויש חלומות שנולדים ברגע אחד, מול מסך הטלוויזיה.אצל אסיף הלל זה קרה כשהייתה בת שבע. אביה, איתן הלל ז"ל, הושיב אותה מול "קיל ביל" של קוונטין טרנטינו. מול אומה תורמן הצעירה, הילדה ממצפה מתת כבר ידעה מה היא רוצה להיות כשתגדל. "יום אחד אני אהיה כמו אומה תורמן", היא נשבעה לעצמה.
אביה המשיך לטפח את החלום, ובכל שבוע בחר עבורה סרט אחר: "צייד הצבאים", "הסנדק", "מיליון דולר בייבי". אסיף הסתכלה על השחקנים הגדולים על המסך ודמיינה את עצמה שם, יום אחד. אלא שבדרך לחלום הגדול הגיע גם רגע ששינה את חייה.
זמן קצר לפני האודישן שלה לבית הספר למשחק, אביה נפטר מדום לב באופן פתאומי. במקום להתחיל את המסע כשחקנית צעירה עם חלום, אסיף מצאה את עצמה מתחילה אותו מתוך שבר גדול. היא עזבה את המרכז, התרחקה צפונה, והגיעה דווקא לבאר שבע. שלוש שנים מאוחר יותר, היא כבר מסתכלת על העיר אחרת לגמרי.
המדבר שהרגיש בתחילה זר הפך למקום שבו גדלה, התחזקה, מצאה אנשים שהפכו למשפחה ובעיקר למדה שיעור חשוב: לפעמים הדרך למקום הכי רחוק מתחילה דווקא במקום שלא תכננת להגיע אליו.
כשהיא מסיימת השנה את לימודי המשחק בגודמן, מגלמת את הלנה ב"הנשים האבודות מטרויה" מאת חנוך לוין, עושה אודישנים ומיוצגת אצל זוהר יעקובסון, החלום ההוליוודי כבר לא נשמע כמו פנטזיה של ילדה בת שבע. והיא אפילו יודעת בדיוק מה אביה היה אומר לה.
למה דווקא באר שבע?
"הגעתי לבאר שבע כדי לברוח, ובסוף מצאתי כאן בית ועכשיו אני מסיימת את לימודי המשחק בגודמן".
מתי הבנת שאת רוצה להיות שחקנית"
"את הרגע שבו הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית. אני זוכרת בדיוק. הייתי בת שבע, ואבא שלי הושיב אותי מול "קיל ביל" של טרנטינו. באותו רגע החלטתי שיום אחד אני אהיה כמו אומה תורמן. מאז זה הפך למסורת. בכל שבוע אבא שלי היה מראה לי סרט אחר: "צייד הצבאים", "הסנדק", "מיליון דולר בייבי". הייתי מסתכלת על השחקנים הגדולים על המסך ונשבעת לעצמי שיום אחד גם אני אשחק במשהו כזה".
את במקור ממצפה מתת, ממש בגבול לבנון. איך ילדה מהצפון הגיעה דווקא לבאר שבע?
"כשעושים אודישנים לבתי ספר למשחק, מנסים את המזל בכל בתי הספר. אני הייתי אז בתל אביב, זמן קצר אחרי שאבא שלי נפטר, ופשוט רציתי לברוח הכי רחוק ולהתחיל מחדש.דווקא בגלל שבאר שבע הייתה כל כך שונה מהצפון הירוק שבו גדלתי, היא קסמה לי. גדלתי בין הרים ויער, והמדבר פתאום הרגיש כמו התחלה חדשה לגמרי".
ומה גרם לך לבחור דווקא בגודמן?
"מהרגע שהגעתי לגודמן הייתה לי הרגשה אחרת. אתה נכנס למקום ומרגיש בית. בעולם שהוא בדרך כלל מאוד קשוח, יש בגודמן שילוב של קשיחות ועדינות, וזה בדיוק השילוב המושלם בשבילי.שמוליק יפרח, מנהל בית הספר, גם הציע לי מלגה, מה שנתן לי אפשרות לא לעבוד לצד הלימודים ולהתמקד לגמרי בלימודים. אני חושבת שבגודמן יש את צוות המורים הכי טוב בארץ".
אמרת שבשלוש השנים האחרונות החיים שלך השתנו. מה השינוי הכי גדול שעברת?
"חד משמעית, העובדה שהתחלתי לאהוב לרוץ. תמיד הייתי בכושר, שירתי כלוחמת סנפיר בחיל הים, אבל שנאתי לרוץ ופחדתי מזה. בבאר שבע, כשהיה לי פתאום זמן פנוי ולא הרבה לאן לצאת, התחלתי לרוץ חמש דקות כל בוקר, ומשם התאהבתי.זה הפך להרגל. הייתי קמה לפני יום הלימודים והולכת לרוץ. זה היה כמו חוק בשבילי. היום אני כבר רצה עשרה קילומטרים בכיף ומתכוננת לחצי מרתון".
בתור ילדה עם הפרעות קשב, הריצה מרכזת את אסיף ונותנת לה שקט. זה הזמן היחיד שבו הראש שלה שקט לגמרי והיא יכולה לשים את כל הדאגות בצד.
מתי באר שבע הפכה מביקור לבית?
קודם כול, אתה בבית הספר כל יום מ־9:15 עד 23:00, ולפעמים יותר. אז מהר מאוד בית הספר הופך לבית, והאנשים בכיתה הופכים למשפחה שלך.בבאר שבע גם אין הרבה פיתויים כמו בתל אביב, אז אתה פשוט עסוק בלהשקיע בלימודים.
הכיתה שלי בגודמן היא הדבר הכי טוב שקרה לי. אלה האנשים הכי מוכשרים וטובים, מכל קצוות הארץ, שפשוט מהבוקר עד הלילה עושים את מה שהם הכי אוהבים. אני בטוחה שבקרוב תראו אותם על המסך וכובשים את התיאטראות בארץ".
מה יש בבאר שבע ובמדבר שגרם לך להתאהב בהם, למרות שהגעת מהצפון הירוק?
"באתי מעולם אחר לגמר - יישוב קטן של כ 40 משפחות בצפון, בין הר אדיר ללבנון. פתאום המפגש עם המדבר, עם המרחבים ועם אוכלוסייה שונה ממה שהכרתי, פתח לי את הראש והלב.אחד המפגשים הכי מרגשים שהיו לי כאן היה עם יהודית, אישה שמגיעה לראות הצגות בגודמן באופן קבוע, וראתה הצגה שלי בתחילת השנה.מאז נהיינו ממש חברות. אני מגיעה אליה לאכול קוסקוס פעם בחודש, והיא מתייצבת עם חברותיה בכל הצגה שאני משחקת בה.זה מבחינתי משהו מאוד באר שבעי - החיבור האנושי הזה".
אבא שלך נפטר מדום לב זמן קצר לפני שהתחלת את הלימודים. עד כמה הוא נוכח במסע שלך?
"אבא שלי האהוב, איתן הלל ז"ל, היה אוצר אמנות מאוד גדול ואיש מיוחד וחד פעמי. מגיל קטן הוא ליווה אותי בכל דבר שעשיתי. הוא ידע שאני אהיה שחקנית גדולה עוד לפני שאני האמנתי בזה בעצמי .זמן קצר לפני האודישן לגודמן סיימתי את היום והתקשרתי אליו, כמו בכל ערב. הוא לא ענה. אין מקרה כזה שאבא לא עונה לי, וברגע שהוא לא ענה ידעתי שמשהו קרה לו".
תחושת בטן קשה?
"אין לי איך להסביר את זה, אבל לפעמים הגוף מרגיש דברים לבד. חודש לפני כן טיילנו אבא ואני לבד בהרים בנפאל, כמו בכל שנה. זו הייתה המסורת שלנו והיה לנו הסכם, תמיד עונים לשיחות טלפון. אחרי שהבנתי מה קרה, התעלפתי במקום וקמתי לחיים חדשים".
תחילת הלימודים והמעבר לבאר שבע לא היו פשוטים לה. היא הרגישהי כמו ילדה קטנה שצריכה ללמוד ללכת מחדש. למזלה, אמא שלה ושתי אחיותיה, פיה, עורכת דין, ונור, אחותה התאומה וסטודנטית לרפואה, ואחיה הגדול כרם, במאי אופרה בברלין. הם ההשראה שלה להכל, והם עוברים איתה את המסע הלא פשוט הזה לעבר החלום. "אבא שלי נמצא איתי ומלווה אותי בכל דבר שאני עושה. אני מתגעגעת אליו וחושבת עליו המון. מקווה שהוא גאה בי" אמרה בחצי חיוך.
מה למדת על עצמך דווקא בתקופה המאתגרת הזו?
לאבד הורה באופן כל כך פתאומי וללמוד לחיות בלעדיו זו למידה מתמדת ותהליך שלא נגמר.אבל בכל מה שקשור ללימודים, למדתי שאני יותר חזקה ממה שחשבתי. שאין דרך קלה לקבל את מה שאני רוצה - רק עבודה קשה והתמדה, ואין מה לפחד מזה.אם את רוצה להשיג משהו, תעבדי קשה ואל תוותרי לעצמך. בלי הנחות. למדתי גם להיות אמיצה ולא לפחד לקחת סיכונים, כי דווקא משם יוצאים הדברים הכי יפים. ולמדתי להאמין בעצמי, לדעת שיש לי משהו שאף אחת אחרת לא יכולה להביא, גם כשהפחד וחוסר הביטחון משתלטים עליי".
איזה תפקידים כבר הספקת לגלם?
"עכשיו אני משחקת בהצגת הגמר של הלימודים, "הנשים האבודות מטרויה" מאת חנוך לוין, בבימויו של נועם פרנק המוכשר. אני משחקת את הלנה. חנוך לוין הוא המחזאי האהוב עליי, אז כל ערב שאני עולה לבמה ואומרת את הטקסט שלו אני מתרגשת כאילו זו הפעם הראשונה שאני עומדת על במה. היו לי כמה תפקידים מדהימים בדרך, וכל אחד מהם גילה לי צד חדש בעצמי שלא פגשתי עדיין. שיחקתי את תרצה הצעירה ב"חברות הכי טובות" של ענת גוב, את צוויצי ב"קרום" של חנוך לוין ואת טניה ב"מזריץ'" של איציק ויינגרטן ואפרים סידון".
אם היית יכולה לחזור לרגע שבו הגעת לראשונה לבאר שבע, מה היית אומרת לאותה ילדה?
"הייתי אומרת לה לא לפחד כל כך. הכול קורה בדיוק כמו שצריך לקרות. תמשיכי לקרוא מחזות, בסוף תתאהבי בזה. תמשיכי לעבוד קשה ולהשקיע, ותגלי שבאר שבע היא הדבר הכי טוב שיקרה לך. ואגב, הייתי גם מכירה לה את 'חומוס סעיד' - הכי טעים בבאר שבע, הרבה יותר מוקדם ממה שהכרתי".
יש לך חלום להגיע להוליווד ולכבוש את העולם - איך באר שבע משתלבת בחלום הגדול הזה?
"אני חושבת שזה טוב לחלום רחוק. בזכות באר שבע ומה שעברתי כאן, אני מאמינה שיהיה לי יותר קל בעתיד. היא חיספסה אותי ולימדה אותי להיות צנועה, להתחיל בקטן, בדיוק כמו שהתחלתי לרוץ חמש דקות ביום.יש לי אמונה אמיתית שאם משקיעים, מתמידים ועובדים קשה, אפשר להגיע רחוק. בינתיים אני מיוצגת אצל זוהר יעקובסון ועושה אודישנים, וזה הצעד הראשון בדרך לחלום".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
