"הקשר עם ויולה זו אחת המתנות הגדולות שקיבלתי"

היום, 27 בינואר, מציינים ברחבי העולם את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. תאריך זה נבחר משום שהוא היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים, כשהיום מציינים 75 שנה לשחרור. לכבוד היום החשוב, יצאנו לשמוע על הקשר המיוחד שבין ויולה טורק, בת 103, ניצולת שואה יקירת העיר באר שבע, שנפגשת מידי שבוע עם המתנדבת שרון כדר באמצעות מיזם 'עכשיו זה הזמן- המיזם להפגת בדידותם של ניצולי שואה'.

על המיזם סיפרנו לכם בעבר כאן ב'באר שבע נט', כאשר מטרתו הינה לחבר בין ניצולי שואה החווים תחושת בדידות, לבין מתנדבים חברתיים שבאים ומארחים להם חברה מזמנם הפנוי. את המיזם מפעילה הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר בשיתוף ג'וינט ישראל-אשל בניהולה של עמותת מטב. בזכות מיזם זה הכירו ויולה ושרון, כשהן נפגשות מידי שבוע. שרון המתנדבת הינה עיוורת ומגיעה לכל מפגש שלהן עם כלב הנחייה שלה.

ויולה יקירת הנגב

ויולה טורק נולדה ב-21 במאי 1916 בלבוצ'ה שבצ'כוסלובקיה. לפני המלחמה, אז הייתה בת 22, סולקה מלימודי הרפואה בסלובקיה מכיוון שהייתה סטודנטית יהודיה. היא נישאה מיד לבחיר ליבה, ד"ר אלדר נויבירט, ובשנת 1944 גורשה, כשהיתה בגיל 28, יחד עם בעלה והורי שניהם למחנה אושוויץ. ויוליה היא היחידה ששרדה וניצלה מתאי הגזים בזכות קאפו שהכירה מעיר ילדותה. משם הועברה לבדה למחנה העבודה ליכטוורדן בשלזיה עילית, שם עבדה במרפאת המחנה.

ביולי 1949 עלתה לארץ עם האנייה 'עצמאות' לחיפה ולאחר מספר שנים הגיעה לבאר-שבע. ב-1 במאי 1948 הכירה ויולה את בעלה השני, ד"ר גבריאל טורק ז"ל, אורטופד במקצועו, ובהמשך השניים נישאו. לויולה וגבריאל טורק נולדו שני ילדים, ד"ר ירום טורק (רופא שיניים) ופרופ' חנה יבלונקה, והיא סבתא לשישה נכדים. ויולה החלה לעבוד כרופאה וטיפלה בחולי שחפת באזור הנגב. משנת 1966 עד 1988 היתה רופאה מחוזית בבאר-שבע. במהלך כל השנים שלה בעיר עסקה בעשייה בלתי פוסקת למען החברה, עשייה שלא פסקה גם לאחר פרישתה לגמלאות בשנת 1988 בהיותה בגיל 72. באותה שנה זכתה בתואר יקירת העיר באר שבע ואף קיבלה ב-2004 את "אות יקיר הנגב" על תרומתה לפיתוח הרפואה בנגב. 

"ניצולי השואה הם לא רק שואה, יש להם חיים שלמים לפני ואחרי מה שקרה. הייתה לי ילדות נפלאה, היו לי הורים מנצחים גדולים שחזרו מהשואה, בנו את עצמם בעשר אצבעות, היו מחלוצי הרפואה בנגב. ההורים שלי שמחים על החיים שהיו להם, למרות שהם באו אחרי שאיבדו הורים, אחים ואחיות, אימא שלי גם איבדה בעל", מספרת ל'באר שבע נט' חנה יבלונקה, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון, בתה של ויולה. "זכיתי באימא מדהימה, חזקה ועוצמתית, מלאת הומור ושמחת חיים. למדתי ממנה שאין דבר שבן אדם לא יכול לעשות, מה שלא תעשה בשביל עצמך אף אחד לא יעשה בשבילך".

קשר מיוחד

גם שרון כדר מצטרפת לשבחים על ויולה, אותה היא הכירה לפני מספר חודשים כשהן נפגשות מידי שבוע. היא מגדירה אותה כ"מישהי שהיא הרבה יותר מחברה". שרון, בת 54 ילידת באר שבע, בגיל 25 איבדה את מאור עיניה כשהייתה בחודש השישי להריון. כיום היא קואצ'רית ועוסקת בספורט אתגרי, ולא נותנת למגבלה לעצור אותה. "זו הייתה תקופה מאוד קשה אבל התרוממתי מזה וניצחתי את המגבלה", מספרת שרון. כיום יש לה שלושה ילדים וגם נכדה, כשבזמנה הפנוי עוסקת שרון בנתינה והתנדבות.

מתי התחלת להתנדב במיזם 'עכשיו זה הזמן'? מה דחף אותך לזה?

שרון: "התנדבתי במשך 11 שנים בבית סוהר עם אסירים, בתום הפרויקט הזה היה לי ברור שאמשיך להתנדב אך לא ידעתי באיזו מסגרת. בשנה שעברה השתתפתי במסע לפולין מטעם המרכז הישראלי לכלבי נחייה, המסע היה מבחינתי מטלטל ומשנה חיים. בייחוד כי בערב יום השואה קיבלתי טלפון שמבשר לי שאבי נפטר. בכל זאת בחרתי לסיים את המסע וצעדתי לכבודו של אבי. כשחזרתי לארץ היה לי ברור שאתנדב בתחום, ראיתי בפייסבוק את המיזם והצטרפתי. השידוך עם ויולה זו אחת המתנות הגדולות שקיבלתי".

ספרי על הקשר עם ויולה

שרון: "אנחנו נפגשות אחת לשבוע בבית שלה בעיר. הכרנו לפני מספר חודשים ויש בנינו קשר מיוחד. היא אישה מלאת חוש הומור, חיונית, אשת שיחה מדהימה! אנחנו מדברות, שומעות ביחד מוזיקה, שרות יחד, צוחקות... אני מגיעה אליה עם כלב הנחייה שלי וגם הוא יוצר חיבור מאוד חזק, היא אוהבת את הכלב מאוד. ויולה מאוד מחוברת לבאר שבע ואוהבת את העיר. היא גם מדברת על החיים שם, על יום השחרור ועל החשיבות של לחיות בישראל ולא במדינה אחרת. אני מתנדבת ואני מקבלת ממנה כל כך הרבה, היא הרבה יותר מחברה, היא כאילו חלק ממני".

חנה הבת של ויולה מספרת: "שרון מאוד נחמדה, יש שם קשר מאוד יפה ומרגש בינה לבין אימא שלי, עושה רושם שהיא מאוד אוהבת את שרון ואת החברה שלה מידי שבוע, והיא גם אוהבת את הכלב שלה שמגיע איתה".

-

מה החשיבות בעיניכן של ליווי וסיוע לניצולי השואה?

"אחת הבעיות העיקריות בגיל מבוגר זה בדידות. העובדה ששרון באה כל שבוע לפגוש את אימא שלי, יושבת איתה, מדברת איתה ונותנת לה לדבר ולשתף, זה נותן כוח לאימא שלי. יש בזה מרכיב חזק של העצמה. ההתנדבות עם ניצולי שואה זה חסד גדול, כי יש להם למה לחכות, וזה ממלא אותם ברמה המוראלית, כי יש מישהו שבאמת רוצה להקשיב להם, מדבר איתם בגובה העיניים, עם הכבוד שמגיע להם וזה ממלא את הלב" מסבירה חנה. 

ושרון מוסיפה: "זה הדבר הכי חשוב שיש, ניצולי השואה ראויים לכל כבוד ולכל סיוע, אסור לנו לשכוח את זה. כמדינה לפעמים נדמה שהם נדחקים לפינה ונשכחים קצת ויורדים מסדר היום וזה לא צריך לקרות. אני מזמינה כל אדם באשר הוא למצוא את הזמן הזה וללוות ניצולי שואה, צריך לחבק אותם כמה שאפשר ולהיות עבורם, לפני שהם לא יהיו איתנו עוד".