הצוואה הלא כתובה של אבא: בתו של איציק בוזוקשווילי ז״ל השתחררה מהמשטרה ומתחילה ללמוד משפטים

יש רגעים בחיים שבהם נדמה כי הזמן עוצר מלכת, ויש רגעים שבהם הלב מבין כי למרות הכול, החיים מבקשים להמשיך. אתמול היה רגע כזה עבור בתו של נצ"מ איציק בוזוקשווילי ז"ל, מפקד המשטרה שנפל בשבעה באוקטובר, לאחר שנלחם בגבורה והגן על בתו שלא נתן לה להצטרף איתו ללחימה. כמעט שש שנים של שירות משמעותי במשטרת ישראל הגיעו לסיומן, ובפתח ניצב פרק חדש: לימודי משפטים, בחירה שנושאת עמה משמעות עמוקה הרבה יותר מהחלטה על מסלול מקצועי.

עבור אמה טלי, הרגע הזה הוא הרבה מעבר לטקס סיום או לתחילתה של דרך חדשה. הוא מפגש בין כאב שאינו מרפה לבין גאווה שאין לה גבול; בין אב שאיננו עוד לבין בת שממשיכה לשאת אותו איתה, בכל צעד ובכל החלטה. ואולי יותר מכול, זהו הרגע שבו מתבהר כי יש צוואות שאינן נכתבות על נייר - הן נכתבות במעשים, באהבה, בערכים ובדרך שבה אדם בוחר לחיות.

"גיבורה של אבא, גיבורה של כולנו", כתבה אמה טלי בפוסט שהקדישה לבתה, ונדמה כי במילים האלה מתמצה סיפורם של השניים. באותו יום נורא של שבעה באוקטובר, כשמציאות חייהם התהפכה באחת, הצלת בתו היא סמל לקשר שאין בכוחן של מילים לתאר במלואו - קשר של אהבה, מסירות ואומץ, שנבחן ברגעים הקשים ביותר.

האירועים של אותו יום יישארו חקוקים בלבה לעד. לצד הכאב והאובדן, נותרה גם הידיעה שאביה היה שם לצדה, נלחם למענה ועשה כל שביכולתו כדי להגן עליה. המעשה ההירואי הזה אינו רק חלק מסיפור נפילתו של איציק, אלא גם חלק בלתי נפרד מסיפור חייה של בתו - מהכוחות שגילתה מאז, מהדרך שעשתה ומהאישה שהיא ממשיכה להיות.

כעת, לאחר כמעט שש שנים של שירות משמעותי במשטרת ישראל, היא מסיימת פרק נוסף בחייה. שנים של שליחות, נתינה והגנה על הבית ועל המולדת, שבהן המשיכה לשאת עמה את החוסן הנפשי שגילתה ואת הערכים שעליהם גדלה. אמה מתארת אותה בגאווה כמי שהותירה חותם של מקצועיות, אומץ ולב רחב, ומביטה בה כשהיא יוצאת לדרך חדשה, מלאת תקווה ואמונה ביכולותיה.

הבחירה בלימודי משפטים מקבלת, בנסיבות חייה, משמעות מיוחדת. מעבר למקצוע ולעתיד שהיא מבקשת לבנות לעצמה, יש בה גם המשך של ערכים: צדק, חוק, מוסר ומחויבות לאדם ולקהילה. אלה אינם עבורה רק מושגים הנלמדים בכיתה, אלא ערכים שנושאים עמם סיפור חיים שלם, זיכרון של אב ואהבה שהותירה חותם עמוק.

"עוד צוואה לא כתובה של אבא", כתבה אמה. משפט קצר, הטומן בחובו עולם שלם. איציק לא הותיר אחריו מסמך המורה לבתו באיזו דרך לבחור, אך המעשים שלו, הערכים שהנחיל וההקרבה שהפגין ממשיכים ללוות אותה. אולי משום כך, דווקא הבחירה ללמוד משפטים נראית כמו המשך טבעי של מורשתו: הרצון לעמוד לצד אחרים, להגן, לעשות צדק ולראות את האדם שמאחורי החוק.

אמה אינה מבקשת ממנה לחיות בצל האובדן. להפך, היא מבקשת ממנה להביט קדימה, להאמין בעצמה ולכבוש את הפסגות שעוד מחכות לה. היא יודעת שהכוחות הטמונים בבתה הם ייחודיים לה, ושהדרך שעברה אינה מגדירה רק את מה שאיבדה, אלא גם את מה שהיא מסוגלת לבנות.

"תזכרי שאצעד איתך תמיד, אהיה לצידך ומאחורייך", היא מבטיחה לה, ומוסיפה תפילה אחת, פשוטה ועמוקה: שזכותו של אבא תגן עליה מלמעלה ותעניק לה את הכוחות להתמודד ולהצליח בכל יום מחדש.

ובתוך המילים האלה מסתתר גם סיפורה של אם, שלמדה להחזיק יחד את השבר ואת התקווה, את הגעגוע לאיש שאיננו ואת הגאווה בבת שממשיכה לצמוח. היא אינה יכולה להשיב לבתה את אביה, אך היא יכולה להמשיך להזכיר לה את מי שהיה, את מה שהעניק לה ואת הדרך שבה אהבתו ממשיכה להתקיים בחייה.

איציק בוזוקשווילי ז״ל לא יזכה לראות את בתו נכנסת לאולם ההרצאות, לומדת את רזי המשפט ומעצבת את עתידה. הוא לא יישב לצדה ברגעי ההצלחה ולא יוכל לחבק אותה בתום יום לימודים קשה. אבל הוא יהיה שם בדרכה, בזיכרון, בערכים, בהחלטות ובבחירה שלה לעמוד לצד מי שזקוק להגנה.

״גאה בך, אוהבת אותך הכי בעולם״, חתמה אמה את מכתבה לבתה. מילים של אמא לבת, אך גם הבטחה שזיכרונו של איציק ימשיך לחיות בכל צעד שלה. צוואה שאין לה חתימה, אך יש לה ממשיכה. צוואה שנכתבה באותו יום נורא, ונמשכת כעת, עם תחילתו של פרק חדש.