"בקייב אין להם מקלט ליד הבית, אז אנחנו מלמדות אותם איפה להתחבא בבית בזמן אזעקות. מפחיד"

ד"ר אלכסנדרה פולונסקי מבאר שבע וכלתה, יושבות בביתם ומחכות לכל פיסת מידע, כל רמז על מה שקורה במלחמה הקשה באוקראינה, כשהוריה של בת הזוג של אלכסנדרה, גלינה וגיורגי דודינקובי, נמצאים שם בביתם, מפוחדים ומבוהלים מהמצב, מחכים לימים של שקט אחרי ימים של מלחמה סוערת וכאוס גדול, מתפללים לטוב ואוגרים כמה שיותר אוכל בביתם כדי שיהיה מה לאכול, משוחחים עם הבת בטלפון ומעדכנים אותן יום יום בנעשה שם. "אנחנו כל הזמן בדאגה כי הם לא ישנים בלילות ואין שם אפילו מקלטים" סיפרו אלכסנדרה וכלתה "וגם לנו לא קל לישון. אז אנחנו מדריכים אותם איפה כדאי לשבת מניסיון של אזעקות".

מה הם מספרים לכם?

"הם דואגים למזון, כי האוכל הולך ומסתיים בבית ואין אספקה בקייב. לחם כבר לא מוכרים ובינתיים מחסלים מה שיש בבית. גם בתי מרקחת כמעט כולם סגורים, מצב קשה, בייחוד למי שזקוק לתרופות. זה רק הולך ומחמיר. ההורים של החתן שלי גם גרים ליד קייב, איפה שממוקם שדה התעופה והיו שם המון נפילות. התחבורה ציבורית כמעט לא עובדת, חנויות לא פתוחות ולא ניתן להשיג מצרכים ודברים בסיסיים".

הם מבינים מה קורה סביבם?

 "הם יודעים שהצבא הרוסי תוקף את העיר שלהם וזה ממש קשה להם. אנחנו כל הזמן מודאגים. אני מתכתבת איתם כל יום ולא תמיד שומעים מה אומרים בתקשורת. הם לא תמיד יכולים לענות. יש לי גם חברים בקיייב שאני מדברת איתם וממש כולם בהלם, אף אחד לא האמין שזה יקרה, חשבו שיום יומיים הכל יסתדר ולא יודעים מה יקרה מחר".

מה התחושות שלהם?

"אשתי מדברת איתם כל יום. הם לא התראו שלוש שנים בגלל הקורונה ולפני שזה התחיל כל שנה היו נפגשים, עכשיו כבר עברו שנים. הם לא יכולים לבוא לארץ וקשה להעביר אותם, זה בדרך כלל מתאים לפליטים צעירים לקום ולברוח, אבל הם מבוגרים ולא יכולים לעשות את כל הדרך הזו חזרה. אנחנו מלאי תקווה שמישהו יעצור את הזוועות האלה והכל יחזור לשגרה".