"אני דואגת למשפחה באוקראינה, לא מסוגלת להתנתק מהחדשות"

כבר כמעט שבוע שבאוקראינה חווים מלחמה ונאבקים על הבית, אנשים רבים נאלצים לעזוב את חייהם או להסתתר, אחרים מתגייסים ללחימה. לכולם משותפות תחושות גאווה במדינה, לצד פחד וחשש מהלא נודע. עולים רבים מאוקראינה אמנם לא נמצאים שם כרגע, אך גם כאן מהארץ הם שותפים לתחושות, תומכים מרחוק ובעיקר מקווים שבני משפחתם יצאו מזה בשלום. שוחחנו עם ולרי חניק בלום, בת 25 מבאר שבע, אשר עלתה לארץ בשנת 2008.

"כבר לפני שבועיים, עוד לפני שהתחילה המלחמה וידענו שזה יכול לקרות דיברתי עם סבתא שלי כדי לשכנע אותה לעלות לפה ולהגיע לארץ אבל היא לא רצתה. היא לא מוכנה לעזוב את הבית. היא מבחינתה חיה את החיים שלה, נמצאת באיזור הנוח שלה ולא תעזוב", היא שיתפה ל'באר שבע נט'. ולרי גדלה עד גיל 12 יחד אח שלה וסבתה בעיר קרימינצ'וג, ארבע שעות נסיעה מערבה מקייב, בירת אוקראינה. "כל המשפחה שלי חוץ מאמא, אבא והאחים עדיין שם באוקראינה. אם זה סבתא שלי שגידלה אותי, דודים ואחיינים וגם בני דודים, כולם גרים שם", מספרת ולרי.

איך הרגשת כששמעת בשבוע שעבר שמתחילה מלחמה במקום בו גדלת? איך התחושות כשאת רואה את התמונות הקשות משם?

"וואו, אני לא מסוגלת להתנתק מהחדשות לרגע, אני דואגת להם יותר ממה שאני דואגת כשיש מלחמות כאן בארץ מעל הבית שלנו. זה מפחיד מאוד, אוקראינה לא התחילה את המלחמה, קשה לראות את הסרטונים והתמונות משם".

יצרת קשר עם בני המשפחה שלך? איך הם חווים את ימי הלחימה? 

"כן אני בקשר עם סבתא שלי, ממש בקשר יומיומי, למרות שלפעמים קצת קשה לה לענות. היא לא נמצאת באיזור לחימה אבל כן יש שם בעיות עם האינטרנט ועם רשתות התקשורת בגלל המצב אז לא תמיד אפשר לדבר כי אין לה קליטה. הם נמצאים בבית והמלחמה עוד לא הגיעה לאיזור שלבהם, הם כרגע ארבע שעות מקייב. אין ספק שהתחושות מפחידות אבל סבתא שלי לא רוצה לדבר על זה, היא לא מוכנה להתמודד עם המצב. הבן שלה שם, אח של אמא שלי, הם לא גרים יחד אבל נמצאים באותה עיר והם בקשר אז אם משהו יקרה הוא יוכל לקחת אותה ולהיות איתה. היא מבחינתה לא מתכוונת לעבור לשום מקום או לעזוב את הבית. האוקראינים הם פטריוטים, רק המחשבה של לעזוב עושה להם הרגשה יותר גרועה מאשר למות על ידי הרוסים, הם יילחמו עד הסוף".

בתור באר שבעית שגם חוותה ימי לחימה, אזעקות, הפצצות- את מזדהה עם המצב? 

"אני מצד אחד כמובן מזדהה אבל גם לא ממש כי אנחנו כן מכירים מה זה רקטות מעל הראש ומקסימום רצים למקלט. שם אין להם מקלטים, במקרה הטוב יש לך מרתף... אין להם מודעות לזה כי הם לא היו צריכים להתמודד עם מלחמה כזו מאז מלחמת העולם השנייה, שגם היא התנהלה יותר רגלית מאשר אווירית".

מה המסר שהיית רוצה להעביר? מה היית רוצה להגיד למשפחה והחברים שלך שנמצאים שם?

"אני רוצה בעיקר להגיד להם שהם צריכים להישאר חזקים, ושידעו שכל העולם איתם ותומך בהם וגם אנחנו".