האסון באתר הבנייה והפעוט שנשכח ברכב: מוות הוא מוות, אז למה העונש כל כך שונה?
21.11.25 / 07:12
התוצאה הטראגית של אירועים המככבים בחדשות כמעט מדי שבוע היא זהה - אדם איבד את חייו, משפחה נהרסה. רק לאחרונה, המדינה כולה הזדעזעה מהמקרה של מנהל העבודה באתר בתל אביב שבו נהרג פועל בקריסת פיגום, ובמקביל מהטרגדיה הנוראה של האב ששכח את בתו הפעוטה ברכב למשך שעות.
בשני המקרים התוצאה קטלנית. ובכל זאת, כשהסיפורים הללו יגיעו לבית המשפט, המונחים המשפטיים שייזרקו לאוויר יהיו שונים לחלוטין. במקרה אחד אולי נשמע את המילה "הריגה", ובשני "גרימת מוות ברשלנות". אז למה בעצם? אם התוצאה זהה, מדוע הענישה וההגדרה המשפטית שונות כל כך?
התשובה אינה טמונה בתוצאה, אלא במה שהתרחש בראשו של האדם שגרם לה. בעולם המשפט קוראים לזה "היסוד הנפשי". החוק לא שופט רק את המעשה, אלא בעיקר את המחשבה (או היעדר המחשבה) שמאחוריו.
"הייתי צריך לדעת" עולמה של הרשלנות
נתחיל עם המקרה הכואב של האב ששכח את בתו. קשה לתפוס אדם נורמטיבי, אב אוהב, כ"פושע". ואכן, החוק מכיר בכך. במקרים כאלה, איש אינו טוען שהאב רצה בתוצאה, או אפילו העלה בדעתו שהיא אפשרית.
כאן תתכן עבירת גרימת המוות ברשלנות. עבירה זו עוסקת באדם שלא היה מודע לסיכון, אבל החוק קובע שהוא היה צריך להיות מודע. זהו מבחן "האדם הסביר". האם אדם סביר, בנסיבות זהות, היה יכול וצריך לצפות את התוצאה המסוכנת?
הטרגדיה של מקרי רשלנות היא שהם כמעט תמיד קורים לאנשים "כמונו". רופאים, נהגים, הורים, מטפלים – אנשים נורמטיביים שרגע אחד של היסח דעת, קלות דעת או שכחה, הוביל לאסון בלתי נתפס. הם לא "פושעים" במובן הקלאסי, אך החוק עדיין רואה בהם אחראים.
הקו המפריד בין תאונה טראגית לבין עבירה פלילית הוא דק להפליא, וההתמודדות המשפטית במקרים אלו מורכבת מאין כמותה. בתי המשפט נדרשים לבחון בדקדקנות האם הנאשם סטה מסטנדרט הזהירות הנדרש, וזהו לב ליבו של הייצוג המשפטי בתיקי גרימת מוות ברשלנות . ההגנה תנסה להוכיח שמדובר היה בטעות אנוש טראגית שלא חצתה את הרף הפלילי, בעוד התביעה תטען כי כאן בדיוק היה על "האדם הסביר" לפעול אחרת.
"ידעתי ולקחתי סיכון" ההבדל הקריטי של ההריגה
נחזור כעת לאתר הבנייה. כאן, התמונה עשויה להיות שונה לחלוטין. דמיינו שמנהל העבודה באתר בתל אביב קיבל בבוקר האסון התראה ברורה מאחד הפועלים שהפיגום רעוע. דמיינו שהוא ראה בעצמו בורג חסר, אך מתוך לחץ זמנים "להספיק" לפני הגשם, הוא אמר "יהיה בסדר, תעלו רק לשתי דקות".
כאן אנחנו כבר לא בעולם הרשלנות. מנהל העבודה הזה לא רצה שהפועל ימות (זו כבר כוונה לרצח). אבל, בניגוד לאב ששכח את בתו, הוא היה מודע לחלוטין לסכנה. הוא ראה את התמרור האדום המהבהב מול עיניו, הימר ביודעין על חיי הפועל שלו, ופשוט קיווה לטוב. זוהי "פזיזות", או בשמה החדש בחוק המתה בקלות דעת (הריגה). האדם היה מודע לאפשרות התוצאה הקטלנית, אך לקח סיכון בלתי סביר שהיא תתרחש.
מדוע ההבחנה הזו משנה את הכל?
ההבדל בין "לא ידעתי, אבל הייתי צריך לדעת" לבין "ידעתי ולקחתי סיכון" הוא הסיבה לפער התהומי בענישה. העונש המרבי על גרימת מוות ברשלנות עומד על 3 שנות מאסר. זהו עונש שמשקף את הכשל, את הטעות, את חוסר תשומת הלב.
לעומת זאת, העונש המרבי על המתה בקלות דעת (הריגה) יכול להגיע גם ל-12 שנות מאסר. כאן, החוק מעניש בחומרה רבה את עצם ההימור המודע על חיי אדם, את אותה אדישות מסוכנת של "לי זה לא יקרה".
בסופו של יום, החוק מנסה לשפוט את מידת האשמה המוסרית. הוא מבדיל בין מי ששגה וגרם לטרגדיה נוראה, לבין מי שפשוט לא היה אכפת לו מספיק.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
