מיגל ויטור בראיון לפורטוגל - "לא יודע אם אסיים את הקריירה בבאר שבע"

לא יהיה מוגזם לומר שמיגל ויטור, הוא ללא ספק אחד מהשחקנים האהובים של הפועל באר שבע בכל שנותיה. מי ששבה את לב האוהדים והעיר כבר ממזמן, סיפק ראיון מורחב לאתר ספורט בארץ מולדתו פורטוגל. במהלך הראיון, נשאל ויטור על ידי הכתבת (ALEXANDRA SIMÕES DE ABREU), על חוויתיו בבירת הנגב מאז שהגיע ב-2016, ואף סיפק כמה תובנות מעניינות בהחלט על החיים כאן בדרום.

התחברת לישראל מיד כשהגעת?

"בהתחלה זה היה מוזר כי הגעתי ביום שישי, שזהו יום קדוש כאן בישראל. הגעתי בשעה חמש אחר הצהריים, ולא יכולת לראות אף אחד ברחוב. אני זוכר שעמדתי בחלון של בית המלון, וחשבתי לעצמי "מדובר בעיר רפאים". אבל כשנגמרה השבת, האווירה השתנתה לגמרי – החנויות החלו להיפתח, והתחלתי להרגיש קצת יותר טוב עם ההחלטה".

בהמשך מספר ויטור כי האירוע הביזארי הראשון בו נתקל בישראל, הגיע ממש באותה השבת – "כשהגעתי לישראל לראשונה המזוודה שלי לא הגיעה. והיה לי רק את הבגדים שלבשתי עליי, ואני מזכיר שהכל היה סגור באותו הערב. אז כשהחנויות נפתחו ביום שלמחרת, מיד הלכתי לקנות בגדים חדשים. מה גם שבאותו היום כבר הייתי אמור לחתום על החוזה החדש. אז כשנכנסתי לחנות בגדים, ראיתי אדם עם נשק על גבו. הייתי כל כך מבולבל מהסיטואציה, ושאלתי שם מישהו אם זה נורמאלי (צוחק). וזה לא היה רק שם – אפילו במלון, ראיתי אדם צעיר עם נשק ובגד ים. אמנם היום אני יודע שמדובר בחיילים, אבל בזמנו זה היה נראה לי כל כך מוזר ולא רגיל".

ממה התרשמת שהגעת לראשונה למועדון?

"לקחו אותי לאצטדיון, שהיה חדש לגמרי. והראו לי וידאו של האווירה הכללית בזמן משחק עם קהל מלא, וישר שמתי לב שמדובר באטמוספירה מאד טובה וחיובית. הקבוצה בזמנו גם הייתה בתקופה טובה, ובגלל שמדובר במועדון היחיד בעיר, זה מצב פשוט מטורף – כולם מכירים את השחקנים ברחוב, וכולם גם מבקשים תמונה. מהרגע הראשון שהגעתי אפשר היה לראות שהמועדון הוא כמעט כמו דת בבאר שבע".

על זכייתו בשחקן העונה בשנתו הראשונה בישראל – "מדובר בפרס שבדרך כלל לא הולך לשחקני הגנה. וזה היה רגע מאד מכונן בקריירה שלי". כמו כן, מספר ויטור על התאקלמות אשתו ובנותיו בבאר שבע – "אני מרגיש מאד מסופק עד כה, גם אישית וגם מקצועית. הבנות שלי הולכות פה לבית ספר, והן מדברות עברית. יש להן חברות כאן והן אומרות בעצמן שהן רוצות להישאר. ישראל היא מדינה מאד בטוחה ושלווה, ומעל הכל – זה מקום פשוט נהדר לגדל ילדים. אנחנו גרים במקום נפלא (להבים), עם כמה אלפי תושבים, ויש לנו פה הכל – בתי ספר, סופרמרקטים, מרפאות וכד'. הבנות שלי משחקות ברחוב עד הלילה, והן אפילו הולכות לבית ספר לבד. יש פה ממש הרגשה קהילתית נהדרת ואני לגמרי מרגיש שזאת פריווילגיה מבחינתו לגור כאן".

מבחינה מקצועית, מציין ויטור, כי הוא מרגיש טוב במיוחד – "אני הקפטן של הקבוצה, ואני מרגיש מאד מוערך פה (במועדון) ובעיר בתור שחקן. וכל הדברים האלו לגמרי מוסיפים לתחושה הטובה שלי לגור פה". לגבי העברית שלו, מספר ויטור כי הוא עדיין לא מדבר טוב כמו הבנות שלו – " אני מדבר מעט. אמנם אני מבין המון, אבל לדבר זה יותר מורכב מבחינתי. מדובר בשפה מאד קשה, אבל במקרה שאני צריך עזרה עם השפה יש לי את הבנות שלי (צוחק)".

כשנשאל לגבי הפן הכלכלי, מספר הבלם כי ישראל היא המדינה שבה הרוויח הכי הרבה בתור שחקן, ואף מציין כי לו ולאשתו יש עסק בפורטוגל, שבמסגרתו מספק הזוג ציוד ביתי לאנשים חולים, ולזקנים. בנוסף לכך, נשאל ויטור על הקבוצה בה תמיד חלם לשחק – "ריאל מדריד", ואפילו על האכזבה הגדולה ביותר בקריירה שלו – "כנראה שהעובדה שלא הגעתי לקבוצה הבוגרת של בנפיקה ליסבון (מועדון נעוריו). שיחקתי רק בקבוצת הנוער, ואני די מאוכזב שלא הצלחתי לשחק בקבוצה הבוגרת".

גולת הכותרת של הראיון הגיעה כשנשאל ויטור לגבי המקום בו בכוונתו לסיים את הקריירה – "אני רואה את עצמי מסיים את הקריירה בפורטוגל. אני כבר 8 שנים מחוץ למדינה, ואני מודה שאני מתחיל להתגעגע. אבל מדובר בכדורגל, אז אי אפשר לדעת. אני ככל הנראה אשאר פה לעוד עונה, ואז הבת הגדולה שלי תהיה בכיתה ה', ויהיה קשה יותר לעקוב אחרי מערכת הלימוד בפורטוגל".

בהמשך הראיון, מספר ויטור בהרחבה על התחושה לגור בדרום, ועל המתיחות הביטחונית שמתרחשת פה באזור – "בחמש שנים האלו, הייתה רק פעם אחת שהרגשתי שהמצב פה משפיע עליי. לפני כשנתיים, בזמן שהייתה מתיחות בעזה, הייתה אזעקה באזור שלנו. ויש לנו 45 שניות לרוץ לממ"ד, וזה קרה אפילו פעמיים באותו היום. אז כן, זה היה מפחיד בזמנו, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה בכל השנים שלנו פה".

כשנשאל כיצד הבנות שלו הגיבו לסיטואציה מספר מיגל – "הן ישנו. אני הייתי בסלון עם טניה (אשתו), והשעה הייתה כמעט 10 בערב. בהתחלה לא הגבנו לכמה שניות, והיינו גם די לחוצים ולא לגמרי הבנו במה מדובר. אבל התחלנו לרוץ, וכל אחד תפס ילדה אחרת ולקחנו אותם לחדר הבטוח. ב-90 אחוז מהמקרים לא קורה כלום, כי הצבא מצליח ליירט את הטילים, אבל בכל זאת רצנו לממ"ד ליתר ביטחון. ואני זוכר שהיה פחד גדול באותו הרגע, ובגלל שחששנו שזה יקרה שוב, ושאולי לא נשמע את זה, החלטנו לישון בממ"ד כולנו. תחילה הבנות שלי גם לא הבינו לגמרי מה קורה, בגלל שהן היו די ישנות, אבל גם אנחנו די ניסינו לא לגרום להן לפאניקה, ואמרנו להן שזה סופת ברקים בחוץ. לאחר מכן הסברתי להן ברוגע במה מדובר, וגם בבית ספר שלהן דיברו איתן על המשמעות של זה. מעבר לכך, הן לגמרי הגיבו לזה הרבה יותר טוב ממני".

לבסוף נשאל הקפטן הפורטוגלי, שלפני כחצי שנה חגג יום הולדת 32, האם הוא חושב על מה שיעשה לאחר שיפרוש, והאם בכלל יש לו תאריך יעד לפרישה – "אמנם אני כן חושב על מה אני אעשה אחר הפרישה, למרות שכרגע אני משתדל לא לחשוב על זה. אני רוצה לשחק כל עוד אני פיזית מרגיש טוב, אבל אני לא רוצה להגיע למצב שאני אצטרך לגרור את עצמי על המגרש. אני נותן לקריירה שלי לזרום לפי ההרגשה שלי, וזה גם מדוע לא החלפתי יותר מידי מועדונים במהלך השנים. לגבי היום שאחרי הפרישה אני חושב לקחת שנה לטייל. עוד לא החלטתי לאן אני רוצה לנסוע, וקודם אני בכלל רוצה לראות אם אני אתגעגע באמת לכדורגל או לא".