ראיון עם משיא המשואה, ד"ר דן שוורצפוקס: "אם אתה חזק בשגרה, אתה תהיה טוב בחירום"

יעלה ויבוא: ד״ר דן שוורצפוקס, מנהל מיון פנימי בבית חולים 'סורוקה' וסגן מנהל בית החולים מרכז רפואי אוניברסיטאי מקבוצת כללית וסגן מנהל ביה״ח, נבחר להשיא הערב את משואת הרפואה והשיקום בהר הרצל, ביום העצמאות תשפ״ד. על הבחירה הכי מרגשת בישרה לו השרה מירי רגב ביום ראשון  שעבר בשבע בערב - אמצע משמרת עמוסה בחדר מיון. "אני אהיה תמים אם אגיד שלא הבנתי" סיפר ד"ר שוורצפוקס. "למה מירי רגב מחפשת אותי בערב. שמעת אותה ואמרתי לה תודה רבה על הבחירה".

רק תודה רבה?

"מאוד שמחתי והתרגשתי. היה חשוב לי בעיקר להגיד שאני שליח ציבור ונציג של בית חולים סורוקה, לא מייצג רק את עצמי. זה לא מופע של אדם אחד, אלא אני חלק מצוות נפלא. ערב המשואות הינו  טכס ציוני ישראלי, כזה שאח מחבריי אמר לי תדע שזה הטופ, אין יותר מזה מלהדליק משואה".

לא חלמת על זה?

"זה לא דבר שחולמים עליו. אני עובד שנים בשליחות הציבור ודבר כזה או שקורה בחיים או שלא – זו לא המטרה".

נחזור אחורה: בשבת השחורה של השבעה באוקטובר, התעוררו אזרחי ישראל ועובדי סורוקה לקול אזעקות בקצב לא שגרתי. זמן קצר לאחר האזעקה הראשונה, הוכרז בבית החולים אירוע רב-נפגעים, דבר שהביא להזנקת מאות רבות של אנשי צוות בשעה מוקדמת, באופן שהבטיח שברגע האמת לא יחסרו מטפלים שיתנו מענה לשטף הפצועים חסר התקדים שהגיע לבית החולים.

על פי דיווחי בית חולים סורוקה, ביממה הראשונה הגיעו למלר״ד סורוקה מעל 670 פצועים, בהם כ-130 במצב קשה עד קריטי. מה שהיה לאירוע רב-הנפגעים הגדול ביותר בהיסטוריה של האנושות כתוצאה מטרור בבית חולים יחיד שבעצמו נמצא תחת אש.

ד״ר דן שוורצפוקס (60) אבא לעשרה ילדים מבאר שבע, מנהל המיון הפנימי, הגיע לבית החולים כבר בשעה 06:40 בבוקר, הבין את המתרחש והיה שותף מרכזי לקבלת סדרת ההחלטות המהירה לאורך היום כולו, ובעיקר ההחלטות שנתקבלו בשעות הבוקר המוקדמות, עוד בטרם היה מידע ממשי על המתרחש בשטח, שהביאה להתמודדות מעוררת השתאות של צוותי סורוקה עם האתגר העצום שניצב בפניו.

ד"ר שוורצפוקס טיפל במסירות אין קץ במאות פצועים מאותה שבת ועד לימים אלה, כאשר חלק גדול מהם הוא מלווה באופן אישי גם לאחר השחרור מסורוקה.

למה אתה חושב שבחרו בך?

"כי כנראה המליצו עליי. בתוקף תפקידי עמדתי בחזית של האירוע הקשה כשהגעתי מוקדם בבוקר לבית החולים ומאז אנחנו מתנהלים בתוך רכבת הרים של עליות ומורדות. התחלנו בוקר עם אלפי פצועים ומסוקים שנוחתים שהגיעו מעזה, וכל זאת במקביל לעבודה השגרתית הלא פחות חשובה ביום יום. הגיוני שבוחרים באנשים מובילים בשטח, אבל לא שאלתי את כבוד השרה מה הנימוקים לבחירתי".

איך היו התגובות?

"טובות ומחממות לב. אני אומר כל הזמן לצוות המחלקה הדחופה בסורוקה שהחיים ממשיכים לפני ואחרי ה7.10 , וזהו תפקידנו. עובדה שתפקדנו מצוין, בגלל שתמיד השקענו בטיפול כבר מהיום הראשון של בניית המקום. אנחנו מסוגלים לתפקד ולעשות את העבודה שלנו בשעת לחץ. בהרצאות שאני מעביר בשם "סיפור ששל מסוגלות", שמדבר גם על אירועי השבעה באוקטובר, אני מדבר על המסוגלות שלנו ושלא זלזלנו במשימה שנחתה עלינו."

למי התקשרת לבשר את הבשורה?

"קודם כל לאשתי שהיא שותפה מלאה במסע של חיי. התקשרתי למנהל בית החולים, לדוברת ולהוריי שיחיו שמאוד התרגשו. כמובן לילדים שלי".

יש מבין ילדך שממשיך דרכך המקצועית?

"הבן שלי מסיים את לימודי הרפואה וב7.10 הוא היה איתי בבית החולים במחלקת הטראומה ושותף לעבודה".

כבר החלטת לחשוב מה חשוב לך יהיה לומר באותו יום מכובד?

"אני לא יודע בדיוק, מעריך שיכוונו אותי. אני כן מבין שאדבר על העשייה המבורכת של בית החולים, של הצוותים ושל הדרך של כולנו למקצוענות, צניעות, התמדה ומסוגלות. אסיים כמובן במילים לתפארת מדינת ישראל שאנחנו כל כך אוהבים".

היית מוכן לוותר על המשואה בתנאי שלא היה קורה?

 "החיים מגלגלים אותנו לכל מיני מקומות. כולנו היינו מעדיפים להיות ב6.10 ולשנות את המציאות של יום אחרי. הדלקת המשואה היא בסופה של דבר סמל של מצוינות, של אנשים טובים, ישראלים, ואני מגיע כנציג של בית חולים סורוקה שכולו אכפתיות כלפי הבאים אליו. שבעה חודשים מאז והגיעו אלינו הרבה פצועים גם ממרכז הארץ -  לא בקנה מידה שמאפשרת הגעה באופן שגרתי מלפני השבעה באוקטובר. להקשיב להם איך הם משבחים את בית החולים מעביר בנו צמרמורת. ההערכה היא בלתי רגילה. כתבה לי אמא של חייל פצוע כמה היא משבחת את הרופאים וזה מחמם את הלב. הם יודעים להעריך וזה נותן חיזוק להמשך הדרך. תמיד חשוב לציין את העובדים שתמיד פתוחים לפציינטים וכל פציינט יכול לדבר גם עם מנהל המחלקה, שזו אופציה שונה ממקומות אחרים. בבאר שבע לא יודעים להעריך כמו במקומות אחרים".

ד"ר שוורצפוקס משמש מזה שנים רבות כרופא המשפחה של מרפאת כללית בקיבוץ עלומים. עם פינוי התושבים מהקיבוץ המשיך דן לראות את מטופליו במלון אליו פונו בנתניה, יחד עם מיכאלה קורצקי, אחות המרפאה ומיילדת במרכז סבן למיילדות בסורוקה.

מה הרגע הקשה שלך?

"לקבוע מוות בחדר טראומה. אתה נאלץ לקבוע מוות וזה הרגע הכי קשה כרופא. כל אחד עולם ומלואו. יש גם רגעים מתגמלים כמו לראות פצועים שהגיעו באורח קשה מאוד, משתחררים הביתה על הרגליים. או ללא. ההצלחות הם אלה שמחיות ומעניקות כוח להמשיך".

יצא לך להכיר אנשים שטיפלת בהם?

"לא פעם. הגיעו לוחמים שנפציו שאני מכיר את ההורים או הסבים שלהם ויש כאל שלמדו איתי בתיכון. הרבה נפגעו ותמיד השקענו בכולם בתהליך השיקום".

מה למדת בעיקר מכל הסיטואציה?

"שני דברים. אחד, שצריך להשקיע בכוח אדם איכותי, באנשים חדשים וטובים, להשקיע באחים ואחיות, ברופאים שיהיו טובים. לתת מעטפת לכולם, גם לפקידים. דבר שני,  אין הפתעות בחירום. אם אתה חזק בשגרה אתה תהיה טוב בחירום. צריך להתמודד עם מצבי חירום ולדעת איך להתנהל. מהשבעה באוקטובר הוכחנו שזה אפשרי ועמדנו במשימה. קיבלנו 670 פצועים  וטיפלנו בכולם באופן מצוין וידענו להפריד בין מי שצריך טיפול מציל חיים ומי שצריך לקבל מיד ומי זקוק להחייאה מיידית. לא היה פצוע אחד שלא קיבל טיפול מידי. מאוד גאים בכך. תחושת המלחמה הקיומית על הבית הייתה נוכחת בכל רגע ורגע, ויחד עם צוותי בית החולים נלחמו עליו בגבורה. אני רק רוצה שהנגב יתפתח. 34 שנים אני מתגורר בבאר שבע ואני אשאר פה".