סיפורו של אלוף: המאמן שמלמד את פצועי המלחמה להזיע, להילחם - ולחייך מחדש
25.09.26 / 09:33
עומר מלאכי, בן 41 ממושב פדויים, הפך את האגרוף התאילנדי להרבה יותר מספורט. יחד עם צוות המאמנים שלו הוא מגיע לחיילים שנפצעו קשה במלחמה, לנכי צה"ל ולמתמודדים עם פוסט - טראומה, ומעניק להם אימון מותאם אישית, הזדמנות לפרוק את הכאב ובעיקר סיבה להרגיש שוב חיים.
יש רגעים שבהם זיעה היא הרבה יותר מזיעה. עבור חייל שנפצע קשה בעזה או בלבנון, איבד יד או רגל, מתנייד בכיסא גלגלים או מתמודד עם פוסט - טראומה, הזיעה שמצטברת במהלך אימון יכולה להיות סימן לכך שהגוף עדיין מסוגל. שהוא עדיין חזק. שהוא עדיין כאן. את הרגע הזה מחפש עומר מלאכי בכל אימון.
מלאכי, 41, נשוי ואב לשניים, נולד וגדל במושב פדויים שבנגב. מאחורי בית הוריו במושב פועל כיום סטודיו האימונים שלו, "סטודיו אביב", הקרוי על שם בנו. אבל הדרך לשם הייתה רחוקה מלהיות מתוכננת.
הוא למד בבית הספר "מרחבים", שירת כלוחם בחטיבת הנח"ל ולאחר הצבא פנה ללימודי תואר ראשון בתקשורת ועבד בתחום האבטחה - עולם שונה לחלוטין מזה שבו הוא עוסק כיום. אלא שהכושר תמיד היה שם. מגיל 14 הוא רץ, מתאמן ומפתח את הגוף, ובגיל 35 נכנס לעולם האגרוף התאילנדי והאגרוף הקלאסי - תחומים שהפכו עם השנים לחלק בלתי נפרד מחייו.
היום הוא לא רק מאמן. עומר ממשיך להתאמן בעצמו במועדון VATOS MMA בבאר שבע, יחד עם צוות המאמנים של הסטודיו, ללמוד טכניקות חדשות ולחפש דרכים מדויקות יותר לעבוד עם אנשים שהגוף והנפש שלהם עברו טראומה.
הכול התחיל דווקא בתקופת הקורונה. עומר ואחיו הקטן בן, החליטו ללמוד יחד, הוציאו תעודות מאמני כושר ויצאו לדרך חדשה. בתחילת הדרך הם אימנו בעיקר חברים, במרפסת הבית. עם הזמן הגיעו עוד מתאמנים, עוד ביקוש, והמרפסת כבר לא הספיקה. העסק התרחב למתחם אימונים של ממש, עם צוות של חמישה מאמנים.
ואז התאהבת בתחום
"כשהתחלתי להתאמן באיגרוף תאילנדי התאהבתי בספורט מיד. הוצאתי תעודת מאמן איגרוף תאילנדי והספקתי להתאמן בתאילנד שלוש פעמים מאז בכדי ללמוד את הספורט ואת הטכניקות יותר לעומק"
ומה גילית?
"הרגשתי שיש באימון דרך אחרת לגרום לאדם להוציא ולפרוק כל קושי כשהוא נמצא בקשר ישיר עם מי שמולו. זה יכול להיות פיזי וזה יכול להיות נפשי. הבנו שיש כאן כלי שאפשר לקחת גם למקומות אחרים".
השינוי הגדול הגיע בעקבות מפגש עם נטע כסלו, מרפאה בעיסוק מעדי נגב - נחלת ערן, כפר שיקומי המעניק שירותי רפואה, שיקום, חינוך ומגורים לילדים ולבוגרים עם מוגבלויות מולדות ונרכשות. כסלו, שהתאמנה אצל עומר בסטודיו, הציעה לו להגיע לשלושה מפגשים עם חיילים שנפצעו במלחמת "חרבות ברזל", במסגרת פרויקט "מסתערים על החיים".
מדובר בחיילים שחלקם עברו פציעות קשות ממש ומתמודדים עם שיקום מורכב. חלקם מתניידים בכיסאות גלגלים ואחרים מתמודדים גם עם פוסט -טראומה. במסגרת הפרויקט הם מקבלים מעטפת טיפולית הכוללת, בין היתר, קלינאות תקשורת, ייעוץ תעסוקתי, פיזיותרפיה וטיפול פסיכולוגי, וגם אימון גופני. "לקחנו את הצוות, הגענו לשם והכרנו את החיילים", מספר עומר. "החלטנו מי מאמן את מי והתחלנו לבנות תוכנית. הדרך שלנו להגיע לחיילים היא ליצור איתם קשר אישי ולהעניק להם את השעה הכי טובה שאנחנו יכולים להעניק, להתנתק, לפרוק ולהזיע.
שלושת המפגשים הראשונים הסתיימו, אבל אף אחד לא באמת רצה שזה ייגמר. "אחרי שלושה מפגשים הבנו שזה חייב להמשך" סיפר בחיוך גאה.
התגובות של החיילים לאימונים היו חיוביות מאוד. "השיטה הוכיחה שאפשר להגיע למקומות נפשיים ופיזיים דרך האיגרוף", הוא אומר. "כשהבנו החיילים מצליחים לפרוק, להזיע ולהרגיש טוב גם במהלך שיקום מורכב, הבנו כמה פוטנציאל טיפולי יש בספורט הזה. הגענו לשלושה מפגשים והבנו שיש כאן משהו שחייבים להמשיך".
הבסיס הוא התאמה אישית?
"יש פה יחס אישי והתאמה של המאמן למתאמן. צריך להבין מתי קשה לו, מה נוח לו, מתי הוא לחוץ ומתי אפשר לדחוף אותו קדימה. גם למי שחסר רגל או יד אפשר לבנות אימון. צריך לדעת איך לעבוד איתו נכון ולהוביל אותו לתוצאה שהוא מסוגל להגיע אליה".
איך מאמנים אדם שאיבד יד או רגל?
"האימון משתנה בהתאם ליכולות שלו. ראשית אנחנו לומדים על חומרת הפציעה והמגבלות. לאחר מכן אפשר להתמקד ביד הקיימת, לעבוד עם המרפקים או הברכיים ולהשתמש באביזרים שונים. צריך להבין דבר פשוט: לא משנה מי יגיע להתאמן איתנו - אנחנו נמצא את הדרך לאמן אותו".
ואז הוא מספר על אחד הרגעים שנשארו איתו. "יש אצלי חייל שמתאמן בכיסא גלגלים. יום אחד הוא אמר לי: 'אני לא מאמין שאני מזיע ככה. לא הרגשתי כזה טוב מאז שנפצעתי'. בשבילי זה היה רגע מדהים שבו הבנתי שנפלה בחלקנו הזכות להיות חלק מרכזי בשיקום של הלוחמים היקרים שלנו.
העבודה עם פצועי המלחמה לימדה את עומר שגם אימון טוב מתחיל לפעמים דווקא ביכולת לא להכריח. "עובד סוציאלי שאחראי על אחת מקבוצות החוסן בחוות להב אמר לנו לא מזמן משפט שנשאר איתנו: 'אני לא מוותר לך וגם לא מוותר עליך'. זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות".
ומה קורה כשמישהו לא רוצה להתאגרף?
"לא רוצה אגרוף? נמצא אביזרים. נמצא דרך אחרת להתאמן. נתאים לו אימון כוח. אנחנו מפעילים אותם בעדינות, עם חיבור אישי. המטרה היא למצוא לכל אחד את הדרך שמתאימה לו. גם מי שמגיע עם קושי נפשי משמעותי יכול למצוא באימון דרך לפרוק.
עומר: "נפגעי נפש זה יותר מורכב. אבל אנחנו איתם במאה אחוז. עוזרים להם לפרוק, לרצות, להזיע. האגרוף נותן להם להוציא את כל הסטרס. בחוות להב כבר יש לנו שלוש קבוצות פעילות".
הפעילות התרחבה גם לחוות להב, החווה הטיפולית על שם לירן אלמוסנינו ז"ל, העוסקת במניעה ובטיפול בפוסט -טראומה על רקע צבאי וביטחוני. עומר והצוות שלו, יחד עם המאמן ירין קיקוס, החלו להגיע לחווה ולאמן את המשתתפים. "התחלנו בעדי נגב ואחר כך עברנו גם לחוות להב. הם ביקשו שנמשיך לעבוד איתם" הסביר "ושם זה כבר יותר הצד הנפשי של ההתמודדות".
אבל גם כאן, לדבריו, לא מדובר רק בספורט. "אנחנו מקבלים אותם באהבה. עוזרים להם לפרוק, לזוז ולהזיע. אתה רואה אנשים שזה משנה להם את החיים".
עומר מספר על רגעים שבהם קשה לו להסתיר את החיוך. "אתה מאמן חייל בכיסא גלגלים", הוא אומר, "ואחרי האימון אתה רואה אותו יוצא משם בתחושה טובה ועם חיוך על הפנים".
הסטודיו שלו נמצא במרחק קצר מעדי נגב, ולכן עומר והצוות מקפידים גם על הצד המעשי. "מי שרוצה להתאמן מוזמן. אנחנו גם דואגים להסעה בשעות הערב מבית החולים השיקומי ובחזרה. חשוב לנו שהם ירגישו שהם מגיעים למקום שהוא בית. נשארנו בקשר עם הרבה חיילים שממשיכים להגיע אלינו לסטודיו בפדויים גם לאחר השיקום. הכרנו חברים לכל החיים".
גם חיילות שנפצעו במהלך שירותן הצבאי משתתפות באימונים?
"בטח. אנחנו מאמנים גם חיילות שנפצעו בתאונות דרכים במהלך השירות והגיעו אלינו".
עומר משתתף גם בישיבות הצוות בעדי נגב ושומע שם את התגובות של אנשי המקצוע. "הפידבקים שאנחנו מקבלים הם משהו מטורף. אני נמצא בישיבות צוות ושומע על ההשפעה של האימונים. זה מאוד מרגש לראות איך האגרוף משתלב בתוך כל מעטפת השיקום".
מהי הצלחה מבחינתך?
"להצליח לעזור להם לפרוק. להזיז איברים פגועים. להזיע. גם מי שנמצא בכיסא גלגלים יושב מולך, עובד על הכריות, מזיע ופורק אגרסיות. האימונים מתנהלים באווירה חיובית וכייפית. הצלחה זה להיות חלק מהותי בשיקום ולהוציא חייל מזיע ומחייך מהאימון"
מאחורי כל הטכניקות, הכריות והאימונים עומדת מבחינתו מטרה אחת. "זה התחום שהכי חשוב לי - להחזיר מישהו למי שיצא להגן עלינו. כל האנרגיה שלנו מופנית אליהם. לתת להם סיבה להרגיש טוב, להרגיש חיים ובעיקר להרגיש שהם עדיין יכולים להיות בכושר".
ומה הכי חשוב לך בעבודה הזו?
"האנרגיה. זה הדבר הכי חשוב לי ולצוות. אנחנו רוצים לפתח את התחום, לקדם אותו ולהגיע לכמה שיותר אנשים. זו שיטה שמאפשרת להרגיש את האדם שמולך, להבין את הפציעה שלו, להבין מה הוא מסוגל לעשות ולהתאים לו מאמן ואימון באופן אישי ורגיש".
עומר כבר מסתכל קדימה. "החזון שלי הוא להגיע עם הספורט ועם תחום האגרוף לכמה שיותר אנשים. לעזור בשיקום לכל מי שצריך, ובעיקר לחיילים ולנפגעי כוחות הביטחון. וכמובן גם לילדים". לדבריו, העבודה עם הפדים (כריות האימון) מאפשרת להנגיש את האגרוף גם למי שמעולם לא חשב שיוכל לעסוק בו. "אני רוצה שיותר אנשים ייפתחו לסוג האימון הזה. זה עדיין תחום די חדש מבחינה טיפולית, אבל אני מאמין שיש לו הרבה מאוד מה לתת".
ובינתיים, מאחורי הבית של הוריו בפדויים, ממשיך עומר מלאכי לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: להרים את הכפפות, להסתכל לאדם שמולו בעיניים ולחפש יחד איתו את הכוח שעוד נשאר. לפעמים זה מתחיל באגרוף אחד. לפעמים בכמה דקות של הזעה. ולפעמים, דווקא שם, בתוך הכאב, מתחיל מחדש משהו שנראה לרגע אבוד: התחושה שאתה מסוגל.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
