יש לו פרספקטיבה

פניות

"בסביבות כיתה ד' סבא שלי הביא לי ערימה של דיסקים וקלטת או שתיים, עד היום אני חורש את האלבומים האלה" כך מספר ג'וניג'ון- יוני (34), תושב שכונת רמות ומוזיקאי, שלאחרונה החליט ללכת עם החלום ולהפוך את המוזיקה למקצוע. לאחר דחיות של שנים, הוציא לאור את אלבום הבכורה שלו: פרספקטיבה, אלבום היפ-הופ בעברית, שונה ממה שהיה עד היום בנוף הישראלי: "כל שיר ושיר כשם האלבום משקף פרספקטיבה שלי".

ספר על עצמך באופן כללי

הכל סובב אצלי כבר הרבה מאוד שנים סביב המוזיקה. אני אמנם עובד בעבודה במפעל שלוקחת לי חלק לא קטן מהזמן, אבל איך שאני חוזר הביתה המוזיקה היא העיסוק העיקרי, מלבד זה אני רווק וזה נותן לי את האופציה להתעסק בה במאה אחוז. הכל התחיל בשנת 2002, הייתי בן 15 והתחלתי להיכנס לזה, ושומע מוזיקת היפ הופ מגיל צעיר, זה הדליק לי את הניצוץ.

מאיפה ההשראה למוזיקה?

עיקר ההשפעות שלי הם אמריקאיות ואני מרגיש שהושפעתי בעיקר מאומנים כמו Notorious B.IG, Eminem, Kendrick Lamarוגם Sting למרות שהוא מז'אנר אחר ולא אמריקאי. מה שמשותף לכולם זה שהם מאוד ליריקאלים, כלומר באים מאיכות ותחכום המילה הכתובה. כשהתחלתי לכתוב לא היה הרבה היפ הופ ישראלי.

למה ב"ש ולא תל אביב?

אני לא שולל את המעבר לתל אביב, אבל אני מעדיף להישאר בבאר שבע- אני אעשה הכל כדי להתמקם כאן ולהיות כאן, זה הבית שלי, פה גדלתי ופה אני חי. אני חושב שהיפ-הופ זאת מוזיקה שצריכה להיות בכל מקום ובכל הארץ. תופתעי לגלות שההיפ-הופ כאן לא במיינסטרים כמו בתל אביב. באשדוד לאחרונה יש צמיחה בתחום ההיפ-הופ, יש עליה והתפתחות של ראפרים, הרכבים, תרבות ה-B- BOYוהגרפיטי, כמעט ברמה שוות ערך לתל אביב, ככה שיש לאן לשאוף.

למה עכשיו, ב"גילך המופלג" 34?

אומנם זה מצחיק, אבל איך שאני מסתכל על זה אין לגיל שום קשר לאומנות, אם רוב האנשים מסתכלים על עבודה עד לשלב שבו הם ייצאו לפנסיה, אני מבחינתי אין גיל שאני אומר ש"מפה אני לא אעסוק בזה יותר..." אני רואה במוזיקה כמשהו שאני אעסוק בו עד שפשוט לא אוכל יותר, אם זה ביצוע, כתיבה, הלחנה או הפקה או כל דבר אחר קשור בתחום, אני בזה מגיל 15 ואם לא הפסקתי עד עכשיו אני לא מאמין שאפסיק מתישהו.

מאז שהתחלתי ליצור תמיד היו עיכובים, "אדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק", תמיד עסקתי בזה ופשוט לא שחררתי שירים. קצת אחרי הקורונה נכנסתי לדיכאון מטורף ואמרתי: עכשיו או לעולם לא. אני חייב לעשות את זה. אחרי הסגר הראשון התחלתי להריץ סקיצות, לדבר עם מפיקים ולשלוח להם חומרים. האלבום היה מוכן תוך 3-4 חודשים, והוצאתי אותו לפני חודש.

ספר על היצירה שלך, יש אג'נדה?

כל השירים הם בעצם פרספקטיבות שלי, בגלל זה האלבום נקרא "פרספקטיבה". השיר "פרספקטיבה" מדבר על אלימות מגדרית כלפי נשית מזווית המבט שלי, אנחנו שומעים בעולם הגברי הרבה שטויות שאני לא כל כך מסכים איתם. השיר הזה נכתב בתחילת 2016, וכל כמה חודשים יש איזה שהיא שרשרת של אירועים שעולים בתקשורת על מקרי אונס, הטרדה מינית, וזה בא תמיד בגלים. הייתי רוצה שלמאזינים שלי יהיה איזה סוויץ' בראש, אם זה בני נוער בגיל ההתגברות, אולי זה ייתן להם לראות את הדברים באור טיפה שונה.

בשיר "2002" אני מדבר על מאבקים פנימיים שלי: הרצון לפרטיות והרצון לפרסום והסתירה ביניהם, זה מתגלגל לשיר על אהבה להיפ-הופ כמו בשיר "היפ-הופ", וממשיך לשיר "אובססיבי" שמדבר על זה שניסיתי הכל אבל הג'וק הזה של המוזיקה לא יוצא ממני. בשיר "ארץ לעולם לא" אני מדבר על הקונפליקט הישראלי פלסטיני מזווית הראייה שלי.

האלבום כולו נכתב והולחן על ידי, ומופק מוזיקלית ע"י מיטב מפיקי ההיפ-הופ הישראלי של השנים האחרונות: מיכאל כהן (מ"כהן@מושון"), מישר כהן ("די ג'יי מש"), יונתן נאמן ("הפנר") ויונתן קליסקי ("JBeats").

מה עם להופיע? ומה החלום הגדול?

מתכנן להופיע, ומזמין את כולם לעקוב אחרי ברשתות החברתיות ולהתעדכן לגבי הופעות. החלום הכי גדול הוא להתפרנס מהמוזיקה, בין היתר להתעסק גם בהפקה. את הפרויקט הבא אני מתכנן להפיק בעצמי.