זרעים של גבורה: הלוחם שנפל בקרב על הבית והעגבנייה שנושאת את שמו
08.08.26 / 12:02
חקלאות אזור העוטף מספקת למעלה מ-70% מהתוצרת החקלאית של ישראל, אפשר לומר שזהו גם ציר הביטחון התזונתי שלנו. חג שבועות הוא בהחלט נקודת זמן בלוח השנה העברי שעושה כבוד לעבודת האדמה. אחד המשקים הוותיקים והמשגשגים באזור הדרום הוא משק ממן ממושב 'מבטחים' (בחבל אשכול) שמי שהצמיח אותו לתפארת הוא טל ממן ז"ל, דור שלישי לחקלאים אוהבי אדמת הארץ, לוחם כיתת הכוננות, גיבור שיצא להגן על תושבי האזור בקרבות ה-7 באוקטובר ושנהרג ביום הנורא ההוא. המשק המשפחתי שטל הוביל ממשיך לפרוח, ויש אפילו זן חדש של עגבניות שרי שקיבל את שמו בהשראתו – זן "טלרו" (צירוף המילים טל ו-Hero גיבור) בשיחה מרגשת עם אימו אורלי נחשפנו לסיפור משפחתי מעורר השראה, סיפור של בחירה בחיים, בעשייה ובצמיחה בצד כאב יומיומי ומורכבות שהותירו נסיבות השכול. 'החיטה צומחת שוב', כמו בשיר, כך בחיים, כמשל. העגבניות גם. לזכרו של טל ולתפארת חקלאות ישראל
קצת רקע על טל ועל המשק המשפחתי
אורלי: "טל נולד במושב מבטחים, דור שלישי למשפחת חקלאים. היה בן 38 בנופלו. יש לנו עוד שני ילדים, אחים לטל - יניב, איש חיל-אוויר בצבא-קבע, גר באשקלון ומור, נשואה, עובדת בקיבוץ 'סעד' מתגוררת במושב 'שרשרת'. טל נולד למשפחת חקלאים. הסבא, אביו של בעלי ציון, עלה ממרוקו למושב והקים בו משק שהתפתח לתפארת עם השנים, הוא היה גם חזן בבית הכנסת. בעלי ציון המשיך אותו וטל המשיך את בעלי. טל היה נשוי לענת ואב לשלושה ילדים (יונתן, יובל ומאיה) איש משפחה למופת. בצבא הוא שירת כצנחן בגדוד 890 ומיד אחרי השירות השתלב במשק המשפחתי. עוד כילד הוא אהב טבע, היה עולה על הטרקטור, מגיע לעזור במשק, בבית האריזה, היה מאוד שורשי, אהב את עבודת האדמה אהבת נפש. היה לו ברור שזה מה שהוא רוצה לעשות בחיים''.
''במקביל הוא גם למד מנהל עסקים, אהב להרחיב ידע, היה לו חשוב ללמוד, להתפתח. היה נמרץ, 'פדאנט', תמיד שאף למצוינות. במהלך השנים הניהול המעולה שלו אפשר לציון לקחת צעד אחורה, לנוח קצת, לעסוק בתחביבים שלו, לנו כהורים זה פתח יותר זמן פנוי, ידענו שהמשק מנוהל בידיים המסורות ביותר, הידיים של טל. גידלנו מגוון עשיר של פירות וירקות, ביניהם: מלונים, אבטיחים, עגבניות, כרוב, חצילים, מלפפונים. טל הכניס הרבה חידושים למשק, טכנולוגיה, שיפר גידולים, ניסה זנים חדשים. חברת 'הזרע' תמיד ידעה שב'משק ממן' פתוחים לפיתוחים, הרבה חברות זרעים התייעצו עם טל. התוצרת שלנו משווקת ברובה לשוק המקומי: סופרמרקטים, שווקים וכדומה. טל היה מודל לצעירים בני המושב והסביבה, דור שלישי, כאלה שצמחו שנולדו למשפחות של חקלאים ובחרו להמשיך בדרך הזו".
'מבטחים' הוא יישוב בעוטף, לא רחוק מרצועת עזה, האם היו לכם חששות מהאספקט הבטחוני?
"נולדנו כאן, הקמנו משפחות, משק משגשג, גידלנו ילדים, לא חלמנו בחלומות הכי מסויטים שיכול להתרחש במושב/בסביבה שלנו אירוע כמו שהתרחש ב-7 באוקטובר. אז נכון שהיו אזעקות וקסאמים במשך שנים, אבל התרגלנו לזה: נכנסים לממ"ד, יוצאים מהממ"ד, השיגרה נמשכת. האמנו שצה"ל שומר עלינו, שהצבא מגן עלינו ושאנחנו בטוחים כאן. חיינו בתחושת ביטחון ואותה העברנו גם לילדים".
ואז הגיע ה-7 באוקטובר...
"טל היה חבר בכיתת הכוננות במושב, כשהציעו לו להצטרף הוא נענה מייד, היה בזה כחמש שנים. הוא היחיד שהיה לו נשק בבית ב-7 באוקטובר. בבוקר טלפן הרבש"ץ, 'הקפיצו' את טל, הוא לבש אפוד, לקח את הנשק, עבר אצלינו בבית (אנחנו גרים בסמוך) אמר לנו "אבא, אמא, משהו קורה, אני יוצא לפעילות, כנסו לממ"ד, תסגרו את הדלת ואל תצאו משם". לדעתי, הוא לא העלה בדעתו מה הולך להיות ולאיזה שדה-קטל הוא בעצם יוצא...גם אנחנו חשבנו בהתחלה: 'אירוע בטחוני קטן, מחבל-שניים, הצבא בטח יגיע מהר'...כשהדלקנו טלוויזיה ראינו מה קורה בשדרות, באזור, שמענו גם יריות ביישוב, אבל לא הבנו מה קורה ובאיזה סדר-גודל, לא תיארנו לעצמנו שבחוץ מתנהלת כזו תופת".
מתי אתם מבינים ש'משהו' קרה לטל?
"בסביבות 10-11 בבוקר התחלנו קצת לדאוג, התחלנו לעשות טלפונים לאנשים במושב, טלפנתי גם אל טל שלא ענה, טלפנו למישהו ממד"א שאנחנו מכירים, אבל אנשים לא ענו לנו. בדיעבד, חלקם סיפרו לנו שכבר אז הם ידעו שטל נהרג ושלא יכלו לקחת על עצמם לבשר לנו את הבשורה המרה, שזה לא מתפקידם כמובן ולכן לא ענו לטלפונים שלנו בזמן-אמת. בחמ"ל במועצה גם בכלל לא ידעו מה קורה, הם אמרו לנו "הוא בטח בלחימה ולא יכול לענות", היה כאוס רציני. הפעלנו קשרים, טילפנו לבתי-חולים לבדוק אולי הגיע כפצוע...עם הזמן הבנו שהלחימה בחוץ קשה, דאגנו מאוד, אבל מהיכרותנו את טל הצנחן, הלוחם, ה'פאייטר', הנחנו שהוא בפעילות, לא חשבנו על האפשרות שבעצם הוא כבר הרוג ואיננו בין החיים. לדעתי, סביב השעה 9:30 בבוקר טל כבר לא היה בחיים. בשלב מסוים הוא וכיתת הכוננות נעו לכיוון 'מבטחים', לכיוון בית הכנסת, כי בגלל שזה היה חג 'שמחת תורה' הם הניחו שאנשים יגיעו לתפילות שם ורצו למנוע רצח של רבים''.
''הם לחמו על כביש 232 ובצומת הקטלנית, הם הרגו מחבלים ופנו לכיוון הכיכר, טל נלחם עם עוד שני לוחמים ואחר כך הצטרפו אליהם עוד שלושה, הם היו סך הכל חמישה מול כ-30 מחבלים. לא היה להם סיכוי מול כמות כזו של מחבלים. שם הם נהרגו. מצאו את הגופה של טל בכיכר, רבש"ץ של אחד היישובים ראה את הגופות שלהם עוד בצהריים. עד שתיים בלילה הם שכבו שם מתים, חשופים בכיכר. אח"כ פינו את הגופות והניחו אותן במקרר של פרחים של אחד החקלאים באזור, פתרון זמני...רק בלילה פינו אותם ל"שורה". רק למחרת בצהריים, כשכולם סביבנו כבר יודעים שטל נהרג ואנחנו עדיין לא, מזכיר היישוב ביקש מהמועצה שיודיעו לנו את הבשורה המרה ושלא 'ימשכו' את חוסר הוודאות שלנו, והם אכן הגיעו עם הידיעה המרה. הצבא הגיע אחריהם".
איך המשפחה מאז, אשתו של טל, הילדים?...
"המשפחה, ענת והילדים עד היום לא חזרו ל'מבטחים'. הם פונו אז למושב 'חצבה' שבערבה, שם קיבלו אותם בחיבוק ובחום והם עדיין גרים שם עד היום. כמובן שהם באים אלינו הרבה, הקשר איתם מעולה, אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לעזור ולתמוך בהם. במלחמה הם היו כאן איתנו. הילדים בעצם עוד לא 'אחרי זה', עדיין לא חזרו לעצמם, הטראומה עוד טרייה, עוד יש הרבה עבודה רגשית לעשות איתם. ציון לוקח את יונתן למשחקי כדורגל של 'הפועל באר שבע' ב'טרנר', כמו שטל היה לוקח אותו. הוא מאוד קשור אליו. יונתן אמר לציון "סבא, אני רוצה שעכשיו אתה תהיה אבא שלי". אנחנו, ההורים, איבדנו אבדה כפולה: איבדנו את טל בננו האהוב ואת טל השותף לדרך, מוביל המשק, מי שהביא את המשק המשפחתי לפסגות חדשות. הכאב יומיומי ועמוק, כואב לנו גם על כך שטל לא יזכה ללוות את המשק לעוד שנים ארוכות של הצלחה, שהעשייה שלו נגדעה ביד אכזרית כל כך. אולי יונתן בנו, הנכד שלנו שהיום הוא רק בן 14, יגדל לאהבת אדמה וחקלאות ואולי הוא ימשיך את דרכו של טל, הלוואי. יכולנו לבחור לסגור את פעילות המשק אחרי מותו של טל, אבל בחרנו להמשיך בה. המחשבה על לסגור את מפעל החיים הזה שטל כה עמל להצלחתו הייתה עבורנו בלתי אפשרית. בחרנו בחירה לא פשוטה, שיש לה גם מחיר בגילנו, שישים פלוס, להחזיק משק פעיל במקום לנוח...זה לא פשוט, אבל זה נראה לנו טבעי, להמשיך בדרכו, להמשיך את שושלת החקלאות המשפחתית. זה גם משהו שקורה ב'עוטף' בכלל - שחקלאים שנפגעו בעקבות אירועי הטבח/המלחמה ממשיכים לתפעל את המשקים, לטפח גידולים חקלאיים, לשמור על עוצמת החיים במלואה, למרות הכאב, הקושי והנסיבות המורכבות. מבחינתי זוהי בחירה שלא ליפול לבור, אלא לדעת שלכל 'בור' יש גם סף שאפשר לעלות ממנו, להיאחז בתקווה ולמשוך את עצמנו משם למעלה".
ספרי על זן העגבניות המיוחד שלכם שקרוי על שם טל , "טלרו"
"היה לנו (ויש עדיין כמובן) קשר עם מספר חברות זרעים לאורך השנים. חברת 'הזרע' בחרה במשק שלנו למספר גידולים-פיתוחים בשיתוף פעולה איתנו/עם טל. לפני ה-7 באוקטובר הם שתלו בחממות שלנו את הזן החדש הזה של עגבניות שרי, לראות מה יעלה ממנו מן האדמה. אחרי שטל נהרג הם הגיעו לכאן לראות מה קורה עם הזן החדש ו'ראו כי טוב'. ערן מ'הזרע' דיבר עם ציון והציע, כמחווה לזכרו ולגבורתו של טל, לקרוא לזן הזה 'טלרו', צירוף המילים 'טל' ו- Hero(מלשון 'גבורה, גיבור') התרגשנו מאוד מהמחווה הזו. אנחנו מגדלים את ה'טלרו' במשך כל ימות השנה, הוא משווק בכל הארץ, יש מארזי-סלסלות שלו עם סרט שעליו ברקוד, שמוביל לסיפור האישי של טל וגבורתו. המטרה בכך היא שכל בית שקונה/אוכל עגבניות 'טלרו' ייחשף לסיפור של טל, לגבורתו. להפיץ את האור הזה כמה שיותר".
הזכרת שטל אהב לשחק באולינג...
"טל ידע לשמור לעצמו זמן-איכות לדברים שאהב גם בתוך העיסוק האינטנסיבי בניהול המשק. בכל יום שלישי הוא היה הולך לשחק ב-באולינג של באר שבע. עם תלבושת 'מדוגמת', היה משקיע בזה, השתתף בתחרויות, זכה במדליות. אחרי שהוא נהרג הם הציבו בכניסה לבאולינג מיצב מרגש לזכרו: בגדי הבאולינג שלו, הנעליים שלו והכדור שלו עם תמונה שלו בתוך מסגרת גדולה מזכוכית. בכל שנה נערך שם טורניר-באולינג לזכרו. זו מחווה מרגשת, חיה ונושמת, שמשאירה כאן בעולם עוד משהו מטל שלנו ומאהבת החיים שלו".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
