הלוחם שהוא גם מחנך: הכירו את מקס קפלנסקי, הפנים היפות של נתיבות

מקס מספר על הבית בו גדל: "חשוב להגיד שההורים הגיעו בלי כלום ובנו את עצמם מאפס. הדבר שהיה להם הכי חשוב בגדילה שלי ושל אחי, זה להשקיע בחינוך ולימודים. דרך זה הם דחפו אותנו למצוינות, ואני מוקיר להם תודה ענקית על כך". קפלנסקי נשוי לאנאגאל ואב לראשית.

ספר על השמות המיוחדים של שתיהן: מה הם מבטאים?

"אנאגאל, אשתי המהממת, נושאת שם שקשה להישאר אליו אדישים. המשמעות שלו היא בקשה לגאולה: 'אנא-גאל'. הבת המתוקה שלנו נולדה חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה, בליל חג השבועות, ומשם מגיע השם שלה – ראשית. השם נבחר מתוך מצוות העלאת הביכורים (ראשית פרי האדמה) לבית המקדש בשלושת הרגלים".

שירות צבאי: הרחב על מגוון היחידות בהן שירתת מאז גיוסך ועד היום. אילו קורסים עברת במהלך השירות?

"התגייסתי ליחידת מגלן בשנת 2015, וזאת לאחר ביצוע שנת שירות במסגרת עמותת 'אחריי!', בה הייתי חניך לפני כן בנתיבות – קבוצה שהשפיעה עליי רבות. הלוואי שיותר בני נוער ייחשפו למתנה הזאת שנקראת מכינה ושנת שירות. במגלן שירתי כמעט שש שנים בתפקידי פיקוד וקצונה, והיום אני מרגיש זכות להיות חלק ממערך המילואים".

אנא מנה את שלל תפקידייך ועיסוקיך לפי הסדר, מההתחלה ועד היום – כיצד הם הביאו אותך למי שאתה כיום?

"אחרי השחרור היה לי ברור שחינוך ויזמות חברתית זה העולם שלי. הלכתי להדריך ב'אחריי!' והייתי חלק מהקמת פרויקט חינוכי בקרית מלאכי שמקדם הכנה לשירות משמעותי בבתי ספר. תוך כדי תנועה נכנסתי לתפקיד של רכז הכנה לצה"ל בעיר נתיבות. המשמעות היא להיות אחראי על קידום התחום ברמה הרשותית – תפקיד שנתן לי המון ניסיון ואפשר לי לתרום את חלקי הקטן לעיר שגדלתי בה ואני כל כך אוהב. במקביל לתוכנית, התחלתי להוביל פודקאסט בשם 'זה הקול בראש', שמקדם נוער וצעירים לחיים ושירות עם משמעות. לאט לאט זה תפס תאוצה והפך לקהילה של ממש. לפני שנה וחצי הקמתי את העסק החברתי 'זה הקול בראש', אשר מקדם פתרונות חינוכיים לבתי ספר תיכוניים בנושאים של הכנה לשירות וחיים עם משמעות. אנחנו עוסקים גם בהכנה לצבא וגם במתן כלים ומיומנויות להצלחה בחיים, כמו ביטחון עצמי, כושר ביטוי, לקיחת אחריות, חשיבה יצירתית, עבודת צוות ועוד. בנוסף, אני עובד עם מכינה קדם צבאית שהוקמה לראשונה (מחזור א') בקיבוץ ניר עוז, פרויקט ייחודי שעושה לי טוב על הנשמה".

ספר על האתגרים התעסוקתיים שלך מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" ב-7 באוקטובר ועד היום.

"האתגרים הם אינסופיים. מאז פרוץ המלחמה אני משרת במאות ימים של מילואים. כקצין במערך המילואים העומס היה פסיכי. בהתחלה הרגשתי שהעולם האזרחי ידע לקבל זאת, אבל עם הזמן, ובעיקר בשנה השנייה, ההכלה והקבלה אל מול כמות ימי המילואים נשחקה. זה הורגש והקשה עליי לתת פתרונות אל מול העסק שלי. וזה עוד בלי לדבר על הקושי הנפשי עצמו, שגם מקשה לחזור לעבודה ולחיים 'רגילים'".

ספר איך הוקפצת ביום הארור ההוא ובאילו זירות נלחמת?

"באותו בוקר הייתי אצל חמותי בבאר שבע. אני לא זוכר בחיים שלי תחושת כעס ותסכול כמו אלו שליוו אותי בבוקר הנורא הזה. קפצתי לבסיס, ומשם ירדתי דרומה לשלל משימות. לאורך המלחמה הייתי גם בעזה וגם בצפון, ופעלנו המון".

ספר על חזרתך אינספור פעמים לשירות מילואים, כאשר אתה משאיר בבית אישה וילדה פעוטה.

"היה לי, ועדיין, קשה להכיל את שני העולמות יחד. חוסר הוודאות מעמיס המון על הנפש. קשה להחזיק ככה חיי משפחה ועסק, אבל בסופו של דבר ברור לי כשמש למה אני עושה את זה ומהי החשיבות העליונה. אסור להתעלם מהקושי, אבל אין לי ספק שאמשיך להתייצב כל פעם שיקראו לי, ולא משנה מה המחיר שאצטרך לשלם".

במקום לחיות את החיים, כמו למשל לעשות את הטיול הגדול אחרי השירות הצבאי, אתה וחבריך הלוחמים מתמודדים עם טראומות קשות ואובדן חברים. ספר על כל אלה מנקודת מבטך האישית.

"אישית אני לא מרגיש שאני עושה ויתור. אני מנסה למנף את התקופה המורכבת כדי להתקדם במקביל בכל המישורים: מילואים, עסק ומשפחה. זה לא קל, אבל אין ברירה אלא למצוא את האיזון. וזה באמת לא קל. אחד הדברים שמחזיק אותי שפוי זה עולם הספורט, ובדגש על ריצות שטח ארוכות. ביום העצמאות הקרוב בעזרת ה' ארוץ 78 ק"מ סביב עוטף ישראל (עזה), לזכרם של הנופלים. הזמן הארוך בריצות, הקושי והסבל בשבילי הם כמו תרפיה ומדיטציה. הטיפול הכי טוב שיש".

ספר על התוכנית שאתה שותף לה, "מסע אל האופק", המסייעת ללוחמים.

"זוהי תוכנית אשר עוזרת לחבר'ה צעירים אחרי שירות צבאי או לאומי – לא משנה איזה תפקיד עשו, העיקר שתרמו למדינה. אנחנו רוצים לתרום להם בחזרה. אני מלווה ומנחה קבוצות באזור הדרום ובדגש על נתיבות. המטרה של התוכנית היא לתת לצעירים את היכולת לקבל כיוון אמיתי בחיים שלהם, משהו שנהיה קשה יותר ויותר ככל שהעולם מתקדם, וכמובן להקנות להם את הכלים והמיומנויות הנדרשות כדי להצליח. תוכנית מדהימה שמומלצת לכל צעיר וצעיר אחרי שחרור!".

בתוך הכאוס של המלחמות הבלתי פוסקות, כיצד אתה מצליח לשמור על נורמליות?

"דווקא העבודה עם 'מסע אל האופק', ולא רק היא אלא גם העסק שלי וכל העשייה החברתית, מהווים חלק מרכזי ביכולת שלי לשמור על 'סוג של נורמליות'. ואם יש ציטוט אחד שהייתי רוצה שיצא הכי חזק מהכתבה הזאת הוא: כאשר אתה עסוק בנתינה ומשמעות, אתה מקבל חזרה פי כמה ממה שאתה נותן. תחושת המשמעות נותנת לי כוחות אדירים".

תן דוגמה כיצד עזרתם למילואימניקים מאשקלון, נתיבות ויישובי העוטף לחזור לשקט נפשי ולביטחון עצמי. "הדוגמאות הן אינסופיות. יש לא מעט מילואימניקים שהתוכנית החזירה אותם למסלול חיים, נתנה להם סביבה תומכת של עשייה וכלים להצליח בהמשך. זה נותן ביטחון וחזרה לקרקע במציאות של אי-ודאות".

מה חשת כאשר הושבו ארצה 20 שורדי שבי? האם הרגשת שיש לך ולחבריך ליחידה חלק בזה?

"חשתי שמחה! ברור. בסוף התנתקתי מכל השיקולים הפוליטיים או האידיאולוגיים. עצם החזרה שלהם שימחה אותי מאוד וניסיתי להתמקד בזה. אין ספק שיש לנו חלק בזה. לכל לוחם, כל חייל, כל מילואימניק ומילואימניקית שנתנו מעצמם – יש חלק בזה. ההקרבה העצומה הזאת בגוף ובנפש אפשרה לנו להגיע למצב שאנחנו הגענו לעסקה פעם אחרי פעם. אני מאמין בזה מכל ליבי".

עד מתי לדעתך תימשך עצירת האש ומהו הפתרון הדיפלומטי שאתה אישית היית מציע?

"אני לא מקנא בדרג הפוליטי ומרגיש שקטונתי. אני שומע סביבי יותר מדי אנשים 'שיודעים'. אני רק רוצה לקוות שמה שהיה הוא לא שיהיה. וזה אומר שנפסיק להיות מכורים 'לשקט'. ברגע שצריך להגיב – מגיבים. על כל דבר קטן, ובטח שלא בצורה 'פרופורציונאלית'. חלאס עם המילה הזאת!".

בימים קשים אלה, מה אתה עושה באזרחות כשאתה לא בשירות מילואים פעיל?

"אני עסוק במשפחה היקרה שלי, מנסה להשתפר כאבא וכאיש משפחה. כמובן שיש הרבה עיסוק בגדילת העסק, ואני רץ... המון".

ממגוון עיסוקיך, מה אתה הכי אוהב לעשות?

"העשייה עם הנוער מרגשת אותי כל פעם מחדש. בין אם זה בבתי הספר ובין אם זה במסגרות החינוך הבלתי פורמאליות".

ספר כיצד רעייתך אנאגאל, העובדת בקרן רש"י וניהלה בעבר את המכינה הקדם צבאית בנתיבות, משמשת כעוגן שלך?

"המשפחה שלי היא מקור העוצמה. אני חושב שאין לי מספיק יכולת להגיד במילים כמה אני מעריך את אשתי. הגב שהיא נותנת לי הוא עצום. הוא מאפשר לי לעוף מצד אחד ולא לפחד ליפול מצד שני. יש לנו השקפת עולם מאוד דומה וחיבור חזק, עם אמונות דומות. זה מאפשר לנו להתרומם פעם אחרי פעם מעל הקושי".

האם אתה רואה בעבודתך המקצועית והצבאית שליחות חברתית?

"בטח... למרות ש'שליחות' זאת מילה גדולה. בשבילי זה חיפוש פשוט אחר משמעות בעולם ולהיות במקום של נתינה. ואני מרגיש שדרך העשייה שלי אני משיג את זה בענק. בין אם בתפקיד במילואים ובין אם בעשייה האזרחית שלי".

איזו דמות חינוכית מהווה עבורך מודל שאפשר לקבל ממנו השראה ומדוע?

"אולי זה יישמע נדוש, אבל הדמות הראשונה שעולה לי, ואני פשוט לא יכול להפסיק לחשוב עליה או להתעלם ממנה, זאת שוב אשתי. יצא לי לראות ממש מקרוב איך היא עובדת עם החניכים שלה, גם כמדריכה במכינה וגם כמנהלת מכינה, וזה פשוט מדהים. היכולת שלה לשלב בין רגישות מאוד גדולה – לשים לב לכל פרט אצל החניכים ולהיות שם עבורם בכל דבר שהם צריכים, לבין המקום האסרטיבי שגם יודע לדרוש מהם ולהציב להם רף גבוה ולא לוותר להם במקומות הקטנים".

ספר על מיזם קדם גיוס לצה"ל "צוות אבשלום" הקרוי על שם חברך שנפל בקרב.

"אבשלום יאיר פרץ זכרו לברכה, גדל בנתיבות ושירת יחד איתי בצוות במגלן. לאחר השחרור הוא גם הדריך במכינה קדם צבאית 'מעשה בנגב' בעיר נתיבות, בתקופה שאשתי ניהלה את המכינה. לאחר שהוא סיים להדריך, הוא התגייס והתקבל ליחידת הימ”מ – דבר שהוא בפני עצמו מטורף והישג גדול. ב-7 באוקטובר 2023 הוא היה בבית שלו בנתיבות יחד עם שירז, ארוסתו. הוא קפץ כמובן ליחידה כמו כולם, ולצערו נתקל במארב מחבלים בצומת שער הנגב, שם שניהם נפלו. לאחר תקופה שהתלבטתי האם אני רוצה להקים מסגרת שתכין בני נוער לצבא בפן הפיזי וכושר הקרבי ולא רק בפן הערכי, ולאחר שאבשלום נפל, קיבלתי את ההחלטה שזה הדבר הנכון לעשות, ושזה יהיה דבר מאוד גדול אם תהיה קבוצה כזאת שתיקרא על שמו ותלך ברוחו ולפי הערכים שלו בעיר".

מה אתה אומר לגברים ולנשים השואפים להגיע לסיפור הצלחה בחיים מעורר השראה כשלך ושל רעייתך?

"אני באמת לא חושב שסיפור החיים שלי ושל אשתי הוא כל כך מעורר השראה. אני מרגיש שבסופו של דבר העניין הוא פשוט לנסות לחיות חיים משמעותיים, לחפש איפה אתה יכול לתרום מעצמך ולעשות משהו שיספק אותך, ולא רק ברמה האישית, אלא גם מתוך אידיאל לתת החוצה ולהיות במקום של נתינה. בנוסף לזה, תמיד להיות באיזושהי תנועה ועשייה, לחפש אתגרים ולחפש לצאת מאזור הנוחות. אני חושב שהשילוב של הדברים האלה יכול להביא כל אחד לחיים שהם קצת יותר טובים ומשמעותיים יותר".

מה דעתך על שוויון הזדמנויות לנשים וניפוץ "תקרת הזכוכית"?

"אני חושב ששוויון הזדמנויות זה משהו שצריך להיות לכולם, בטח גם לנשים. ככלל, אני בעד שנשים תשרתנה גם בתפקידי לחימה ובתפקידים קרביים בצבא. אם יש מישהי שחושבת שזה מה שנכון וזה מה שהיא רוצה, אז בעיניי זה מבורך. מצד שני, אני חושב שצריך לראות שבשם השוויון לא עושים צעדים דרסטיים מדי או פופוליסטיים מדי, שרק יפגעו (בבחינת 'הפוך על הפוך') גם בצבא וגם בנשים, וכבר היו דוגמאות לכך ממש מהעבר הקרוב".

מה דעתך על חוק הגיוס?

"חוק הגיוס הוא בהחלט סוגיה מורכבת. בעיניי, אני חושב שבסופו של דבר הוא חוק לא טוב, וכואב לי לראות שיש ציבור שלא באמת נושא בנטל. מצד שני, אני לגמרי רואה ומכבד את מקומם של לומדי התורה. עדיין, אני בטוח שבאחוזים הרבה יותר גבוהים יש המון מהציבור ומהמגזר החרדי שיכולים להתגייס, לשרת ולתרום את חלקם. אני כן מאמין שהדרך להגיע לשם היא ממש לא רק בחוק, אלא בסופו של דבר בתהליך שייקח זמן, תהליך שמשלב פתיחות, הקשבה וחינוך. בנוסף, צריך לזכור שהעניין של גיוס ומיצוי ללחימה, ששם נמצאת עיקר הבעיה, צריך להגיע ממש לא רק מהמגזר החרדי, אלא כבר עכשיו באוכלוסיות המתגייסות וגם במיצוי הכוח בתוך צה"ל יש המון בעיות שצריכות להיפתר".

מנקודת מבטך, מה הדעה על המחלוקות בציבור האם להמשיך להילחם בעזה?

"מנקודת מבטי, אני חושב שצריך להיות במקום שבו אנחנו מגיבים ללא פשרות ובכל הכוח, בכל נקודת זמן שנראה לנכון אל מול עזה. המלחמה צריכה להימשך כך שעל כל הפרה, על כל ניסיון התחמשות או הרמת ראש של חמאס בעזה, אנחנו צריכים לפעול ללא חשש, ללא דאגה ובכל הכוח".

מה דעתך על האמירות שחיילים נפלו ונופלים לחינם?

"דעתי על האמירה הזאת היא כזאת שאפילו כואב לי להתייחס אליה. רק ההתייחסות לשאלה מהסוג הזה גורמת לי לצמרמורת בגוף ועצבים. אין דבר כזה שנפלו לחינם או מוות מיותר. בסופו של דבר המלחמה הזאת הייתה מלחמת אין ברירה, ויצאנו בשביל להגן על הבית. כמובן שיש לי ביקורת כזאת או אחרת על איך שדברים מסוימים התנהלו ואפילו על הממשלה, אבל עדיין אני לא מוכן לקבל שהמלחמה הזאת הייתה למטרות פוליטיות נטו ושיש לוחם אחד, ולו שערה אחת של לוחם, שנפלה לשווא".

ספר על טיב עבודתם שלך ושל אנאגאל עם ראשי מערכת החינוך בנתיבות.

"לי אישית יצא לעבוד המון עם מערכת החינוך בנתיבות, הפורמלית והבלתי פורמלית, וגם עם העירייה עצמה. לא פגשתי במערכת החינוך העירונית מישהו שלא אוהב את מה שהוא עושה או נמצא שם סתם. כולם משקיעים את כל מרצם ונשמתם כדי לעשות את הכי טוב למען בני הנוער. עם זאת, אני כן חושב שיש לא מעט בעיות מערכתיות ובירוקרטיות, שהרבה פעמים מונעות מאנשים טובים לממש באמת את הפוטנציאל שלהם ולהביא שינוי. אני לא יודע להצביע בדיוק איפה הבעיה נמצאת, אבל חד משמעית הרגשתי את זה. ושוב, חשוב לי לציין שאנשי השטח הם אנשים מדהימים שתענוג לעבוד איתם".

נסה למנות מהם ההישגים המשמעותיים שרשמת במהלך 10 השנים האחרונות.

"בשנים האלה ביצעתי את רוב השירות הצבאי שלי, בסדיר ובקבע – חלק שאני מאוד גאה בו, שבנה אותי ונתן לי המון, וגם הרגשתי שאני תורם למדינה חזרה. בשנים האחרונות התווסף לזה סיפור המילואים, שגם זה מבחינתי הישג שאין לקחת בקלות דעת. בנוסף, אני מרגיש שהעשייה שלי בחמש השנים האחרונות הייתה משמעותית מאוד. ההישג הגדול ביותר שאני מרגיש היום הוא היכולת להקים פרויקט או מיזם שלי, לפי איך שאני רואה את הדברים, ודרכו להצליח להשפיע על לא מעט בני נוער".

מהו סוד ההצלחה שלך (חוץ מהקסם האישי)?

"אני חושב שהדבר שהכי עוזר לי להצליח ונותן לי כוח זה באמת ובתמים להאמין במה שאני עושה. הסיפור של לחיות דרך משמעות ולחפש מה באמת נכון לי, מה באמת מדבר אליי ואיפה אני הכי יכול להשפיע – זה משהו שמלווה אותי כל החיים".

מהו ה"אני מאמין" שלך? "אף פעם לא יצא לי לחשוב על השאלה הזאת, אז תודה רבה. אני חושב שאם יש משפט שאני חוזר עליו המון והוא מלווה אותי, זה שעצם החיפוש אחר המשמעות הוא המשמעות בפני עצמה. והחיפוש הזה לא מפסיק אף פעם וכנראה ילווה אותנו כל החיים".

האם אתה גאה להיות לוחם בדרגה בכירה?

"אני לא חושב שאני גאה להיות לוחם בדרגה בכירה, אני בעיקר גאה קודם כול להיות לוחם. הבחירה הזו מלווה אותך כל החיים, ויש לה מחירים כבדים שהרגשתי במיוחד במילואים כבעל משפחה ועסק. הגאווה הזאת מלווה אותי מאז שהתגייסתי, ואני מאמין שתלווה אותי תמיד. אני באמת חושב שמי שבוחר בדרך הלוחמה, ויש לו את היכולת הפיזית והנפשית להיות לוחם – זו זכות גדולה".

חוץ מאבשלום יאיר פרץ הי"ד, האם איבדת חברים נוספים מאז פרוץ המלחמה? וכיצד מנציחים אותם?

"לצערי, איבדתי המון: חברים לנשק, פקודים ומפקדים, וקצרה היריעה מלציין את כולם. אציין את ייטב לב הלוי זכרו לברכה, ששירת יחד איתי ועם אבשלום בצוות, ונפל בימ”מ לפני קצת יותר משנה בפעילות מבצעית בטול כרם. הם חסרים לי המון ואין יום שהם לא עולים לי במחשבות ובלב. אני מנציח אותם דרך כך שאני מספר את הסיפור שלהם, את ההחלטות שהם קיבלו בחיים ואת הערכים שלהם הלאה, בהרצאות ובמיזמים שאני עושה עם נוער. ההתמודדות עם האובדן היא בעיקר הניסיון להיות בן אדם טוב יותר בכל מיני דברים קטנים בזכותם. אני ממש מרגיש איך הרוח של אבשלום, איתי ולב נמצאת איתי כמעט בכל החלטה שאני מקבל, בריצות ובמיזמים".

עד כמה העיר נתיבות קרובה ללבך?

"העיר נתיבות קרובה מאוד ללבי, זו העיר בה גדלתי ובה פעלתי הכי הרבה עם בני הנוער. מבחינתי כל עוד אני יכול לתרום ולתת את חלקי לטובת הצעירים והנוער של העיר, זו זכות גדולה. בכללי, הנגב זה המקום האהוב עליי. מבחינתי לחיות פה את כל חיי".

על מה אתה גאה במיוחד?

"אני הכי גאה במתאמנים שלי ובבני הנוער שאני מלווה. לראות את הרצון האמיתי שלהם לתרום ולהיות חלק מהמדינה הזאת נותן לי המון תקווה, ואני לא רואה בזה מובן מאליו. הגאווה שלי כלפיהם היא ענקית".

מה התכונה הכי חזקה שלך?

"לחלום ולפנטז. אני אדם יצירתי שמצליח לראות דברים אחרת ולחלום בגדול. למזלי חלק מזה אני גם מצליח לקיים במציאות".

למה אתה הכי מתגעגע?

"לאבשלום יאיר פרץ ולייטב לב הי"ד. החוסר שלהם גדול. כשאני חושב עליהם, אני שואל למה לא יכולתי להשקיע יותר בחברות הזאת, להיפגש יותר, עוד כוס קפה. ככל שאני חושב עליהם, אני מבין כמה החיים קצרים וכמה מה שיש לנו לא מובן מאליו".

נשמח שתשתף בשאיפות המקצועיות לשנים הקרובות.

"השאיפה המקצועית היא בעיקר להגדיל ולהעמיק את השורשים של העסק שלי. אין לי שאיפה לחדור לכמה שיותר בתי ספר, אלא לגדול בצורה איטית ומבוקרת, לשמר איכות ולהעמיק את הרמה המקצועית".

ולסיום, מהי משאלת הלב שלך?

"משאלת הלב הגדולה ביותר שלי היא לראות שאנחנו מצליחים להקים פה חברה והנהגה בריאה יותר, מתונה יותר, כזאת שהשיח בה הוא לא מתלהם ויודעים לדבר באמת אחד עם השני. אני ראיתי את זה קורה בשדה הקרב ובמילואים עם כל חלקי החברה הישראלית, ואני לא רואה שום סיבה שהדבר הזה לא יקרה גם במרחב החברתי שלנו, וכן – גם הפוליטי והמנהיגותי. מגיע לנו טוב יותר!".