אביו של סרן ליעד לביא ז"ל ממיתר שנהרג ב'צוק איתן', מדבר על תשע שנים בלעדיו

הילד שגדל בישוב ליבנה שבדרום הר חברון וכבר בגיל שנה הוריו התגרשו, נקבר בבית העלמין בישוב מיתר. מגן חובה ועד סוף כיתה ה' התחנך ביישוב מיתר ולמד בבית הספר היסודי "פסגות". "ליעד בתור ילד היה שובב גדול" מספר אביו אברהם בשיחה שערכנו לקראת יום הזיכרון "שלא רצה ללמוד ועשה הרבה צחוקים ובדיחות. היו מורים  שסילקו אותו מהכיתה בגלל התנהגות, אבל תמיד אמרו שאי אפשר היה לכעוס עליו.  ילד ששיחק כדורגל ועד כיתה ט' עשה כטוב ליבו, עד שערכתי איתו שיחה רצינית ואמרתי לו תשמע, אני אוהב אותך אם תלמד או לא תלמד, אבל אני מפסיק לרדוף אחריך. אם המורה תרצה להוציא אותך אז היא תוציא, אבל מעכשיו אתה מתמודד לבד. כל האחריות עליך".

מה הוא ענה?

"הבן הגדול שלי למד בפנימייה צבאית בחיפה וליעד ענה לי שהוא רוצה להיות כמוהו וללמוד שם. אמרתי לו שזה בסדר, אבל כדי להתקבל אתה צריך לשפר את הציונים, והוא אמר לי שקטן עליו.  חובת ההוכחה עליך עניתי וכל החופש הגדול הוא למד והשקיע, הוציא ציונים טובים עד ששיבצו אותו להקבצות הכי טובות. משם נרשם לפנימייה הצבאית. היה לו טוב שם, הייתה לו אחריות והוא יכל להתבטא יותר ואפילו הגיע להיות המצטיין של הבית הריאלי. שאלתי את המחנך איך הוא קיבל מצטיין אם לא הכל אצלו מאה בתעודה, והוא ענה לי תשמע, בכיתה י' לליעד בשליש הראשון הלך גרוע, כי היה לו קשה להגיע לרמה הכי גבוהה אצלנו, אבל הוא כן הצליח, למד קשה והתקדם, הוציא תשיעיות, לכן כל המעבר והדרך שעבר מכיתה י' עד שסיים, מבחינתנו זו ההצטיינות".ל

ליעד חילק את חופשותיו בין בתי הוריו: בערב שבת סעד עם אימו אצל הדודים בשדה ניצן, ובשבת הגיע לבית אביו ביישוב מיתר. במיתר היה ליעד קרוב במיוחד לאח הצעיר, שי, בנו של אביו מנישואיו השניים לשוש. ילדיה של שוש, לילך, שירה ואור, גדלו עם ליעד גם הם כאחים לכל דבר, אוהבים ומחויבים זה לזה. כילד שאהב ספורט, התאמן בקפוארה, שיחק בטניס, גלש בשלג על סנובורד, למד צלילה, אהב סנפלינג וגלישת גלים, גם לא היה בו פחד ולכן היה תמיד כרוך אחר כל פעילויות ה"אקסטרים" המרגשות שהתנסה בהן עם אביו.

במרץ 2011 תגייס ליעד לחטיבת הצנחנים ובלט מאוד בחוסנו, בכוח הרצון ובדְבֵקותו במטרה. "הוא היה החייל הכי טוב בצה"ל. הכי טוב שהיה לי," אמר מי שהיה מפקדו במשך כשנה. ליעד האמין בעצמו, במפקדיו ובחייליו - סיים קורס קצינים ורצה מאוד לחזור ליחידה, אך נבחר לפקד על צוות בבית הספר למ"כים (מפקדי כיתות) של גדודי הסיור בחיל הרגלים.  היה קצין שכולם סמכו עליו, העריכו, דיבר בגובה העיניים ובכנות ודאג לחיילים מתקשים.

ליעד חתם על שלוש שנות קבע בצנחנים, ולא הספיק להשלימן. לאמו אמר כי אינו מעוניין להמשיך בקבע מעבר לשלוש השנים מפני שככל שמתקדמים בסולם הדרגות מאבדים קשר עם החיילים בשטח, וליעד רצה להיות קרוב לחייליו.

ככל שעברו תשע שנים הזמן לא מרפא

 "נכון, אני בהתחלה שאלתי את השאלות של למה זה קרה ודווקא לו, אבל היות ואין תשובות צריך להמשיך הלאה. בשבעה הגיעו רבנים ואנשים קרובים לדת שאמרו לי שאם אני רוצה לבחור בחיים ולהמשיך קדימה לא כדאי שאשאל את השאלות אם הן גדולות מאתנו, אלא להשאיר למישהו אחר. תקבל את זה אמרו לי, תכיל ותבחר בחיים, תתקדם, כי אחרת תתקע וזה לא יעשה טוב  לא לי ולא למשפחה".

מה הייתה בשיחה האחרונה שלכם לפני שנהרג?

 "זה היה כשליעד רצה לקנות רכב והלכנו יחד להסתכל על רכבים, נפרדנו לשלום ומאז לא ראיתי אותו, כי הוא כבר קיבל תפקיד של מפקד בצנחנים והיה צריך להיות הרבה בבסיס בגלל האימונים. הוא לא היה בבית 40 יום לפני שנהרג".

נפרדתם ממנו גם בבית החולים

"זה היה מחזה מצמרר. לראות את החברים והחברות בוכים. עמדה שורה של שמונה בנות בתור כדי להיכנס לטיפול נמרץ כדי לראות את ליעד. יום שישי אחרי הניתוחים, כל החברות  הגיעו לשם. שאלתי מי הן וענו לי האקסיות שלו. ליעד היה בחור שגם כשנפרד מחברה הוא נפרד ממנה בטוב ואפילו היו נשארים חברים. גם אם היו בני זוג היה נפגש איתן ומתקשר לשאול מה נשמע. הייתה לו יכולת בין אישית וידע איך להיפרד מבלי שיכעסו עליו".

הוא היה יפה תואר

 "והוא ידע את זה, שיחק על זה הרבה. עיניים מהפנטות. הייתי אומר לו תירגע קצת כי הוא רצה להספיק הכל, קופץ ממסיבה למסיבה ומחופשה אחת לשנייה, זה כאילו מראה שהוא הרגיש משהו. הנחמה היא שהוא עשה הרבה חיים".

לאחר נפילתו התברר שליעד כתב שירים ויומן אישי. באחד משיריו כתב: "בשדה חרוש אני לא רואה דבר / רק שתי עיניה כנווה מדבר / שוב אני רץ לקו אופק שלא נגמר / ומצחוק עדין אני שוב נדקר / בלילות בלי ירֵח אני יוצא לטייל / כבר תקופה לא תקופה שמנסה לעכל / מחפש שביל חזרה אך שוב מסתכל / ובעיניים סדוקות אני מחפש תשובה / אור ראשון שוב מחזיר / למציאות לא ברורה / ומתחיל לו עוד יום, כאילו כלום לא היה."

ליעד דיבר על המוות?

"לא, אבל אחרי שליעד נהרג ושמעתי אין ספור סיפורים עליו, הבנתי שאני לא מכיר אותו מספיק. סיפורים מרגשים של נתינה והענקה לחיילים שלו, שתמיד רצה לדעת מה קורה אצל החיילים שלו, לכן ערכנו סרט וידאו עליו שבו החברים יספרו עליו על  כל מה שהיה לאחר. נפגשתי עם  חברים בפנימייה ועם החברות, ואחד החברים שלו מהפנימייה סיפר שיש שיר של להקת דג נחש בשם "עוד אח אחד", ובאחד הבתים שרים: "עוד אח אחד ירד אל הקבר ומאמא בוכה היא בצעקות שבר, עוד אח אחד ירד אל הקבר, את זעקות אבא שומעים מכל עבר''.

שיר שליעד אהב, והיה יום שליעד אמר לו שבוא נחליט, אם אחד מאתנו ייהרג זה יהיה השיר מעל הקבר. ב30 סיפר לי על כך החבר שלו. הייתי בהלם, שיר מצמרר."  לאחריו גילינו בסמארטפון של ליעד שהוא היה כותב שירים. "נגיעות של גן עדן, זה קורה לעתים. נגיעות של גן עדן, רק אם ממש מסתכלים. נגיעות של גן עדן, זה קורה לפעמים. זה תלוי באנשים שסביבך".

כל הבנים, כולל שמואל, היו יוצאים לחופשות סקי יחדיו ולפני מותו תכננו את הטיסה הבאה לשוויץ כדי להמשיך במסורת. הפעם זה לא יצא לפועל, אבל יחד הם החליטו לטוס למקום שבו ליעד היה מאושר ולגלוש למענו. "כשליעד סיים את קורס הקצינים, הצלחנו כולנו להתביית על חופשה, והחלטנו שבשנה אחרי זה, אנו עושים חופשה בטיטליס שבשוויץ", מספר שמואל. "ככה נפרדנו"'  לכן טסנו לשם ועשינו כל מה שליעד אהב, הדפסנו חולצות עם שמו והכיתוב "אתה איתנו בלב לעד" והרגשנו אותו איתנו בכל רגע מאז לא טסנו שוב.

כבר חלמת עליו?

"בפעם אחרונה חלמתי עליו ב-2019, ממש שלושה חודשים לפני תחילת הקורונה. חלמתי שאני כולה לשמיים, פוגש את ליעד ואנחנו מתחבקים. שם אני אומר לו אל תשאל ליעד, הנכדים בארצות הברית ולא הספקתי לבקר אותם איך הם יזכרו אותי? והוא ענה לי רק למטה דחוף, הולך להיות בלגן. התעוררתי וסיפרתי לאשתי שוש. אמרתי לה תשמעי, זה משהו לא להאמין, מרגיש אמיתי, והיא  מספרת לי שהיא מצאה כרטיס במחיר מאה דולר של הנוסע המתמיד לארצות הברית והציעה לי לטוס. טסתי לשבועיים וחודש אחרי שחזרתי - המדינה נסגרה בגלל התפרצות הקורונה".

אברהם, אפשר את התייחסותך לגביי ביקור פוליטיקאים בבתי עלמין?

"אני בהתחלה לא האמנתי, הייתה לי תקווה שמדינת ישראל וטקס יום עצמאות יישאר ממלכתי, כי צריך לקבל את כולם. עכשיו אני שומע שבן גביר יגיע לבית העלמין בבאר שבע וחרדים שלא עשו צבא יגיעו גם הם לבתי עלמין כדי לדבר בשם הממשלה בבתי עלמין צבאיים וזה ממש חמוד בעיניי. אנשים שלא שירתו בצבא או עם זיקה לצה"ל לא צריכים להופיע בבתי עלמין וזה ממש בושה, אפילו מקומם. כשר בממשלה שצריך להכיר ברגשות משפחו שכולות לא צריך להגיע, תביאו מישהו אחר".

מה החלום שלך?

שמפעל ההנצחה הספורטיבי לזכרו של ליעד ימשיך עם טורניר הטניס הבינלאומי לזכרו, כי הוא מרגש ומעורר עניין רב בקרב חובבי הטניס בישראל. הטורניר הפך כבר למסורת ואשתקד הגיעו טניסאיות מכל העולם שהתמודדו על סך פרסים של 60 אלף דולרים שיוענקו למשתתפים. חשוב לי להמשיך בהנצחה עם משחקי הטניס שכל שנה יוצרת לידה מחדש. שיהיו ספונסרים ותמיכה נכונה כדי שזה ימשיך להצליח למען ליעד".