כיצד אנו מעידים בקידוש על בריאת העולם מבלי שנוכחנו בה?

"זכור את השבת לקדשו" (שמות כ, ח) ודרשו חכמינו ז"ל על כך (פסחים קו) "זוכרהו על היין בכניסתו", ורבנו החיד"א זצוק"ל ב"מורה באצבע" (סימן ד אות קמז) כתב, שצריך להרהר בתשובה לפני שמקדש על הכוס כדי שיהיה כשר לעדות, ובלשון קודשו "יכוון מאוד בקידוש ויהרהר בתשובה כי אמירת ויכולו להעיד כי ה' ברא שמים וארץ ונח בשבת, ורשע פסול לעדות על כן יהרהר בתשובה ‏שיהיה ראוי לעדות".

וכשנתבונן בדברי הזוהר הקדוש (פרשת ויקהל רז) (תרגום), קידושא של ליל שבת זוהי קדושה של שבת בראשית, סוד העדות של מעשה בראשית דהיינו, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם וגו' ויכל אלוקים... וצריך בן אדם להעיד עדות זו בשמחה וברצון הלב להעיד לפני הקב"ה אדון האמונה, וכל מי שיעיד כן ויכוון לבו ורצונו לזה מכפר על כל עוונותיו.

והנה מדברי הזוהר הקדוש, רואים בפירוש שצריך לכוון בקידוש ליל שבת "להעיד על הקב"ה" שברא את העולם.
‏וכן שיטת הרמב"ם שצריך לקדש מעומד מטעם עדות, וכך כתב בספר "המנהיג" לרבי אברהם בן נתן הירחי (הלכות שבת אותיות ו, ז) וזה שנהגו לאומרו בקול רם ומעומד, ‏לפי שהוא עדות דכתיב "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" אלו בעלי דינין.

ושמעתי כי הרב רבי משה (הרמב"ם) זצוק"ל הצריך לאומרו מעומד כשאדם מקדש בביתו, ומטעם זה באבודרהם (מעריב של שבת) הביא דבר זה וכתב אבן הירחי, שמעתי כי הרמב"ם ז"ל הצריך לאומרו מעומד כשאדם מקדש בביתו מטעם זה שאמרנו עד כאן, ולפי דעתי כי אין צורך כי על פי שנים עדים יקום דבר.

****
והנה כך מצאנו בגמרא (שבת קיט) כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו", שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו (ישעיה ו, ז) "וסר עוונך וחטאתך תכופר".

אם כן מעלת "ויכולו" רמה וגדולה, ומביאה את האדם להעיד עדות על הקב"ה שהוא ברא את העולם, וגורמת לאדם לכפרת עוונות גדולה. ובוודאי כשמקדים לכך הרהורי תשובה וחרטה כדברי רבנו החיד"א, אם זוכה האדם לעמוד כעד נאמן ליתן את עדותו בעמידה וברוב עם הדרת מלך.

אך נקשה קושיה חזקה ביותר, כאשר אדם עומד ונותן עדות צריך הוא להיות האדם שראה במוחשיות את הדברים, עדות מפי השמועה אינה עדות והנה פה עומד אדם בליל שבת, ואומר עדות על זה שהקב"ה ברא את העולם, הרי האדם לא היה בבריאת העולם, האדם נברא ביום השישי ואיך יכול ליתן עדות על דבר שלא ראה או על כל פנים שלא ראה את רובו של בריאת העולם?

והנה רבנו "החת"ם סופר" הרגיש בקושיה זאת ובספרו "דרשות החתם סופר" (פסח דף ערב טור ג, ד"ה. תתן אמת) מיישב קושיה זאת וז"ל, והעניין בזה כי המשמר שבת מעיד על כל הנ"ל, אך איך אוכל להעיד מה שלא ראיתי ולא ידעתי? אמנם, בשעת יציאת מצרים ראינו בעינינו כי הוא הבורא, הוא החפץ, הוא היכול, אם כן על ידי יציאת מצרים נעשה עד על שבת בראשית ע"כ.

והנה אנו אומרים בקידוש "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלתנו זכרון למעשה בראשית תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים". הנה יציאת מצרים פותחת לנו הבנה מה זה בריאת העולם, שבבריאת העולם הקב"ה ברא את הכל.

והנה ביציאת מצרים, ראו כל העולם איך הוא בעל היכולת וכל הטבע מוכנע תחת הבורא יתברך, ולכן בקידוש שזו העדות קושרים יחד את יציאת מצרים עם האמונה בבריאת העולם, כי מאז יציאת מצרים ההבנה והכח ליתן עדות חזקה שרירה וקיימת.

***
אך בכל זאת נתעמק להבין מהיכן שורש העדות הזאת, מובא ברבנו הקדוש רבי מנחם מנדל מרימינוב זצוק"ל, ומובאים דברי קודשו ב"זרע קודש" (פרשת חוקת) וכן ב"בני יששכר" (שבתות מאמר ח, סימן א) אשר דיבר בקדשו להבין את דברי הזוהר הקדוש (פרשת תרומה קנו), כי שבת קודש בזמן מנחה היא עת רצון בבחינת "רעוא דרעוין", ולכן אנו אומרים במנחה של שבת (תהילים סט, יד) "ואני תפילתי לך ה' עת רצון". וצריך ביאור, מדוע רק אז העת רצון המיוחד? "וביאר ואמר" כי ישראל עלה במחשבה ברצון הקדום של הקב"ה לברוא את העולם בשבילם, כמו שפירש רש"י "בראשית" - בשביל ישראל שנקראו ראשית, "ברא אלוקים את השמים ואת הארץ".

והנה, העולם נברא אור ליום ראשון (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" נמצא כי בזמן של שבת לפני הבריאה, עלה ברצונו יתברך לברוא את העולם בשביל ישראל, על כן בכל שבת בזמן המנחה מתעוררת עת רצון עכדה"ק.

והנה מחשבה של הקב"ה אינה כמחשבת בשר ודם, כדמובא (ישעיה נה, ח) "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם". עומק הדברים, אדם בשר ודם שחושב מחשבה היא לא כמחשבת הקב"ה, שעצם המחשבה שלו יתברך יוצרת עולמות.

***
והנה הקב"ה יצר את האדם (בראשית ב, ז) "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חיה" ועל זה אמרו רבותינו מאן דנפח מתוכיה נפח. "ועל פי זה יובן" העדות שאנו מעידים ‏על בריאת העולם יש לה כח עצום, משום שנשמות עם ישראל היו בזמן שעלה במחשבה לברוא את העולם, בזמן מנחה של שבת קודש, שזה זמן של "ואני תפילתי לך ה' עת רצון".

וכדברי רבנו "החתם סופר", בזמן יציאת בני ישראל התגלה לעולם כולו גדולתו של הבורא יתברך, ואיך הוא שולט על כל הבריאה וכל היקום כולו, וזה זכר ליציאת מצרים וזכרון למעשה בראשית.

***
ולכן כדברי רבנו החיד"א, בערב שבת יעשה האדם תשובה שלמה לפני העדות ויכין את נפשו לקבל הנפש היתירה, ואז בכח הנפש יתירה והנשמה שהייתה קודם בריאת העולם בזמן שעלה במחשבה לברוא את העולם, מעידים אנו ויכולו השמים והארץ וכו'. והנה חייב אדם לחזק עצמו בערב שבת קודש, להרהר בתשובה שלימה להיות מוכן להעיד העדות.

נכנסים אנו לערב ראש חודש אלול זמן הרחמים והסליחות, ולשבת הקרובה יש כח גדול ביותר שמשפיעה על כל ימות השבוע. ולכן נקבל על עצמנו ברוב עם הדרת מלך, לקבל השבת כשעה לפני זמנה להוסיף מהחול על הקודש. ובכח מצוה רמה זאת נתברך בשפע וברחמים ופרנסה מרובה, ונהיה כלי קיבול לקבל הימים הבאים לטובה ולברכה ולישועה מרובה.