"משהו כבה, רעש הרקע לא עוזב": הקרב הפסיכולוגי של המילואימניקים בדרך חזרה לחיים האזרחיים

פעילות פנאי היא כלי שיקומי חיוני שמסייע ללוחמים לבנות מחדש את תחושת הזהות ולחזור לחיים מלאים. כך עולה ממחקר חדש שפורסם בכתב העת Leisure Studies, אשר נערך על ידי הושע אהרון ונתנאל יהוד אליה, סטודנטים במחלקה לניהול תיירות ופנאי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ולוחמי מילואים בעצמם, בהנחיית פרופ' אמיר שני.

המחקר חושף כי לוחמי מילואים רבים שחזרו משירות ממושך במלחמת "חרבות ברזל" מתקשים לחזור לשגרת חייהם ולפעילויות הפנאי שאהבו לפני כן, דוגמת ספורט, בילוי עם חברים או פיתוח תחביבים. האופי הממושך והאינטנסיבי של המלחמה יצר מצב שבו החיילים לא מספיקים להשלים את המסע הפסיכולוגי הנדרש ממעבר של לחימה לחיים אזרחיים, רגע לפני שהם מגויסים שוב.

החוקרים עצמם מכירים את המציאות הזו מקרוב ועל בשרם. הושע אהרון, בן 27, צבר למעלה מ-300 ימי מילואים מאז פרוץ המלחמה ומשתדל להתמיד בכדורסל וריצות בזמנו הפנוי. שותפו, נתנאל יהוד אליה, בן 26, נשוי ואב לילדה, צבר גם הוא מעל 300 ימי מילואים במספר חזיתות שונות, ומתמודד עם החזרה לתחביביו כמו קולנוע ושחמט. במסגרת המחקר, ערכו השניים 25 שיחות מעמיקות עם לוחמי מילואים קרביים שצברו מעל 100 ימי שירות, במטרה לבחון לעומק את המחסומים המונעים מהם לחזור לשגרה האזרחית.

הממצאים מצביעים בבירור על תחושת ריקנות ואובדן עניין בקרב הלוחמים. המשתתפים דיווחו על אדישות וקושי מהותי להתחבר מחדש להנאות העבר, כאשר התברר כי הקרב הותיר עייפות פסיכולוגית ואי-שקט מתמשך המקשים על ההרפיה. כך למשל, סטודנט לאמנות שאיבד את היכולת לצייר ופנה לדרכי פנאי פסיביות כמו שינה וצפייה בטלוויזיה, ושחקן כדורגל שהפסיק לשחק ותיאר תחושה ש"משהו כבה" עקב "רעש רקע" קבוע בראשו. תופעה בולטת וכואבת נוספת שעלתה בראיונות היא רגשות האשמה של הלוחמים. רבים חשו כי "אין להם זכות" ליהנות בזמן שחבריהם לנשק עדיין משרתים או בזמן שאחרים סובלים, מה שהוביל לפיצוי יתר דרך שקיעה טוטאלית בעבודה, בלימודים או בחובות משפחתיות. בנוסף, רבים תיארו תסמינים המזוהים עם לחץ פוסט-טראומטי, כגון חוסר שקט, חרדה ונסיגה חברתית, וזאת על אף שלא קיבלו אבחנה רשמית.

ההבנה המרכזית והחשובה ביותר שעלתה מהראיונות היא שפנאי אינו בגדר מותרות או פינוק, אלא מהווה הכרח וצורך אנושי בסיסי בתהליך ההחלמה. כפי שניסח זאת בחדות אחד המשתתפים במחקר: "אנחנו לא רובוטים. גם אנחנו ראויים לנשום". לאור הממצאים, ממליצים החוקרים ופרופ' שני ליצור מרחבי פנאי לא קליניים שבהם יוצאי צבא יוכלו להתחבר מחדש לעצמם ולסביבה בקצב שלהם. כמו כן, הם קוראים לפתח תוכניות ייעודיות המשלבות את המשפחה כולה, ולעצב מדיניות מוסדית נרחבת שתכיר בפנאי ככלי שיקומי מרכזי וחיוני עבור הלוחמים השבים משדה הקרב.