ירי חופשי, מדינה בהמתנה: שיעור כואב במשילות (טור דעה)

ליל שישי האחרון, במשך כארבע שעות רצופות, תושבי עומר ותושבי תל־שבע התעוררו לירי בלתי פוסק. רצף של ירי אוטומטי, ירי בבודדת, סוגי תחמושת שונים – בהיקף שלא מותיר מקום לפרשנות. אין סכסוך חמולות שנמשך ארבע שעות. אין “התפרצות רגעית” בכמות כזו של תחמושת. יש רק מסקנה אחת: ירי חופשי בשטחים פתוחים, אימונים, הפגנת כוח – במרחב אזרחי.

התגובה המשטרתית, כפי שנמסרה לציבור, הייתה שהמשטרה אינה נכנסת לזירה עד להפסקת הירי. במילים פשוטות: המדינה ממתינה שהעבריינים יסיימו. זו לא שאלה של ריבונות תאורטית. זו משילות במובנה הבסיסי ביותר. משילות פירושה שהמשטרה נכנסת לשטח גם כשמסוכן. כשאירוע ירי מתמשך ואינו מטופל בזמן אמת – זו אינדיקציה למחסור בכוח אדם, במשאבים ובתפיסת הפעלה.

והשאלה האמיתית היא: האם זה גזירת גורל? התשובה היא לא. ערים ומדינות אחרות התמודדו עם אלימות חמורה – והצליחו להפחית אותה באופן דרמטי. לא בסיסמאות, אלא בשיטות עבודה.

ב־בוסטון פותח מודל שנקרא “דטרנס ממוקד”. במקום לרדוף אחרי כולם, המשטרה זיהתה את הגרעין הקשה – הקבוצות והיחידים שמייצרים את רוב הירי – והפעילה עליהם לחץ מרוכז: אכיפה פלילית חדה, תפיסות נשק, מעצרים מהירים, ומסר ברור אחד: הירי הבא יביא מחיר כבד. במקביל ניתנו מסלולי יציאה למי שרצה להפסיק. התוצאה הייתה ירידה משמעותית באלימות נשק.

בסקוטלנ, גלאזגו, נקטו בגישה משלימה: אלימות כבעיה חברתית־מבנית ולא רק פלילית. הוקמה יחידה אזורית קבועה להפחתת אלימות, עם שיתוף פעולה בין משטרה, רווחה, חינוך ובריאות. לא מבצע זמני – אלא מדיניות מתמשכת, עם יעדים ומדידה. גם שם נרשמה ירידה עקבית באלימות חמורה.

ב־ניו יורק השינוי הגיע דרך ניהול. מודל CompStat אשר יצר אחריותיות: ישיבות שבועיות, נתונים פתוחים, מפות חמות, ומפקדים שנמדדים על תוצאות. לא רק “כמה תקציב קיבלת”, אלא “מה עשית איתו”. זו לא שיטה מושלמת, אבל היא שינתה תרבות ארגונית.

המכנה המשותף לכל המודלים האלה פשוט וברור: אין ויתור מראש. אין אזורים אבודים. אין השלמה עם ירי. ומה זה אומר על הנגב? שאם המדינה רוצה למשול, היא צריכה לשקול לפעול בשיטה: זיהוי הגרעין האלים, הפעלת לחץ ממוקד, שימוש רציף באמצעי תצפית מתקדמים – רחפנים, אמצעי לילה, מצלמות תרמיות – וניהול שקוף עם מדדים ברורים לציבור. מגיע לנו תשובות.

תוספת של עשרות שוטרים היא מבורכת אבל אינה מספיקה בנסיבות של אירוע כזה .ירי שנמשך שעות הוא סימן חירום. הנגב אינו בעיה מקומית. הוא מבחן לאומי. ומדינה שעוברת את המבחן הזה – לא מחכה שהירי ייפסק. היא מפסיקה אותו.