"הצופר מחזיר אותי לילדות ברוסיה": ניצולת השואה בת ה-84 שנשארה בדירה ההרוסה בב"ש
24.03.26 / 18:35
שבועיים וחצי לאחר פגיעת הטיל בשכונה הוותיקה בבאר שבע, צוותי הסיעוד של מחוז דרום בכללית ממשיכים להגיע אל התושבים המרותקים לביתם. בין דירות עם חלונות מנופצים לזיכרונות כואבים ממלחמת העולם השנייה, האחיות מעניקות להם הרבה מעבר לטיפול רפואי: "הכי חשוב זה להיות שם, להקשיב ולהחזיק את היד".
שבועיים וחצי חלפו מאז הרעש המחריד שהרעיד את דרום באר שבע. בשכונה הוותיקה, שבה הבתים נושאים את סימני הזמן, פגיעת הטיל הותירה צלקות עמוקות – לא רק בבטון, אלא בעיקר בנפשם של התושבים. בעוד שרבים בחרו להתפנות, ישנם כאלו שעבורם הבית הוא המעוז האחרון, גם כשקירותיו סדוקים וחלונותיו מנופצים.
השבוע יצאו האחיות אנסטסיה סרגייבסקי-רבינוביץ ומיכל צור, מכללית מחוז דרום, לסבב ביקורי בית מיוחד. הן עברו מדירה לדירה במטרה להגיע אל הקשישים המרותקים לביתם – אלו שבחרו או נאלצו להישאר בתוך ההריסות – ולוודא שהם אינם שקופים בתוך הכאוס שנוצר.
"בעלי המהנדס הסביר לי איפה לעמוד, זה הציל אותי"
בדירה קטנה בשכונה פגשו האחיות את ד', ניצולת שואה בת 84. כל חלונות ביתה התנפצו מההדף. כיום, החלונות אטומים בלוחות דיקט ובווילונות מאולתרים שהתקינו חיילים שהגיעו לסייע בפינוי השברים. ד' אינה מסוגלת לרדת למקלט, אך ברגע הנפילה ההיא, היא ידעה בדיוק מה לעשות.
"בעלי ז"ל היה מהנדס," סיפרה ד' לאחיות בקול רועד. "הוא הסביר לי פעם בדיוק היכן לעמוד בבית במקרה של אזעקה". העצה הזו, שנשמרה בזיכרונה במשך שנים, הצילה אותה ואת המטפלת שלה ברגע האמת.
עבור ד', האזעקות בבאר שבע אינן רק התרעה ביטחונית; הן מנהרת זמן כואבת. בכל פעם שנשמעת ה"סירנה", כפי שהיא מכנה אותה, היא חוזרת לימיה כילדה במלחמה ברוסיה, אז הייתה מרימה את אחותה הקטנה על זרועותיה וממהרת איתה אל המחבוא כדי להגן עליה. בכל פעם שהצופר מייבב, היא רואה את עצמה שוב באותן סמטאות, באותה מלחמה רחוקה. כעת, כשבתה המסורה נמצאת בחו"ל ללא יכולת לשוב ארצה בשל המצב, הביקור של אחיות כללית הפך לעוגן של שפיות בתוך הבדידות.
"כשאומרים 'בית ראוי למגורים' אחרי פגיעת טיל זה אולי נשמע טוב, אבל המשמעות עבור המטופלים שלנו היא בית מלא זכוכיות, תריסים שבורים, חפצים מפוזרים ומיטה שאי אפשר לישון עליה כי היא מלאה בשברים," תיארה האחות אנסטסיה את המציאות בשטח. "לאדם צעיר זה קשה, וכשזה קורה לאיש מבוגר שלא יציב בהליכתו או מתנייד בכיסא גלגלים – זה הופך להיות קשה פי אלף."
הטיפול בנפש חשוב לא פחות מהגוף
האחיות מסבירות כי המטרה בביקורי הבית אצל קשישים שלא התפנו היא רחבה הרבה יותר מבדיקה שגרתית. "אנחנו בודקות איך אפשר לעזור בהיבט של בטיחות הבית למניעת נפילות, מוודאות שהציוד הרפואי שלם, מדריכות לטיפול תרופתי בטוח ובודקות שאין פגיעות שמחייבות התייחסות דחופה," מוסיפה אנסטסיה.
"אבל הכי חשוב," היא מסכמת, "זה פשוט להיות שם. להקשיב, להרגיש, להחזיק את היד. לשמוע סיפור של ניצולת שואה שבכל אזעקה חוזרת לימי מלחמת העולם השנייה ולהבין שאת האזעקה היא מרגישה עמוק בגוף, בבטן."
במחוז דרום של כללית מדגישים כי השירות לקשישים ולמרותקי הבית יימשך ככל שיידרש, מתוך הבנה ברורה שבמציאות הנוכחית, שימור החוסן הנפשי והתמיכה הרגשית חשובים לא פחות מהמענה הרפואי הפיזי.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
