החטא הקדמון של באר שבע: "למה הכסף של תושבי באר שבע מממן משרדים בתל אביב?"

ישיבת מועצת העיר האחרונה בבאר שבע, סעיף אחד "טכני" לכאורה – אישור הארכת כהונה של רואה החשבון החיצוני לתאגיד המים העירוני "מי שבע" – הצליח להצית מחדש ויכוח עקרוני, כואב וחשוב על הכלכלה המקומית ועל היחס של המוסדות העירוניים לעסקים בנגב.

במרכז הדיון עמדה טענתו הנחרצת של חבר המועצה, עו"ד אמנון כהן, שיצא נגד ההחלטה להמשיך ולהעסיק משרד רואי חשבון מהמרכז, בזמן שבבאר שבע פועלים מאות אנשי מקצוע מקומיים המשוועים לעבודה ולפרנסה.

"למה את הדברים הטובים מוציאים החוצה?"

"למה צריכים לתת עבודה לרואי חשבון מתל אביב?", תהה כהן בפני חברי המועצה וראש העיר. "בדקתי בגוגל היום: יש בבאר שבע 70 משרדי ראיית חשבון ומעל 600 רואי חשבון. אף אחד מהם לא מסוגל לנהל את תאגיד המים?".

כהן, שהדגיש כי אין לו טענה אישית נגד המקצועיות של רואה החשבון הנוכחי ("הוא מצוין וראוי"), הגדיר את ההתנהלות כ"חטא קדמון" של העיר. הוא השתמש באנלוגיה חריפה מעולם התרבות: "ביום העצמאות, כשרק רוצים להביא אומנים ב-200 שקל, אומרים 'לתת לזמרים מקומיים'. כאילו מה שבחינם – זה מקומי. אבל כשצריכים לתת עבודה רצינית לאנשי עירנו – מביאים מישהו מבחוץ".

בדבריו, תיאר כהן את המציאות העגומה של אנשי המקצוע בנגב: "לך לתחנת הרכבת ב-06:00 בבוקר ותראה את כמות האנשים שעוזבים את העיר. לא חיילים, אלא אזרחים שנוסעים להביא את הלחם שלהם מתל אביב. כשיש פה אפשרות לתת פרנסה למשרד מקומי, למה להוציא את זה החוצה? אנשים למדו פה, נשארו לגור פה, הקימו משרדים, משלמים ארנונה ותורמים לצמיחה של העיר – ובסוף נותנים את העבודה למשרד בתל אביב".

"במרכז אמרו לי: אנחנו נותנים רק לתושבי העיר"

כדי להמחיש את האבסורד, שיתף כהן בסיפור אישי ממכרז שניגש אליו לייעוץ משפטי ברשות מקומית גדולה במרכז הארץ. "עמדתי בתנאי הסף, התחברתי למשרדים גדולים, והגעתי להופיע בפני הוועדה. בכניסה פגשתי פקידה שאמרה לי: 'אם היית שואל אותי לפני, הייתי אומרת לך אל תגיש. הם ייתנו את זה רק לתושב העיר שלהם'".

כהן דרש מראש העיר ומגזבר העירייה להוציא הנחיה ברורה ("מכתב בבוקר לכל יחידות הסמך") המחייבת מתן עדיפות לספקים מקומיים. "זה לא עניין משפטי של מותר ואסור", טען כהן, "זו שאלה ערכית. צריך להגיד: אנחנו נותנים פריוריטי לתושבי המקום".

בתגובה לדברים, ציינו גורמים בעירייה כי הנושא נבחן תמידית, אך טענו כי לעיתים משרדים מקומיים כלל לא ניגשים למכרזים, וכי קיימות מגבלות משפטיות של אפליה בחוקי המכרזים, עליהן משרד המשפטים עובד ברמה הארצית.

תחקיר העבר מוכיח: זו לא טעות, זו מדיניות

דבריו של עו"ד כהן אינם חלל ריק. הם מהדהדים מציאות עגומה שנחשפה כבר לפני מספר שנים. בתחקיר מיוחד ונרחב שערכנו ב-'באר שבע נט' עוד בשנת 2018 (מאת שרון טל ונועה גבאי), הוצגה תמונה מדאיגה תחת הכותרת: "עסק מקומי? כך העסקים מגוש דן זוכים ברוב המכרזים".

התחקיר ההוא חשף נתונים שמראים כיצד הכסף הגדול של מוסדות העוגן בנגב זולג החוצה:

• בבית החולים סורוקה, מתוך עשרה מכרזים שנדגמו אז, רק 30% ניתנו לספקים מקומיים. עבודות כמו התקנת מצלמות אבטחה או אספקת מדחסים ניתנו לחברות מחולון ומהמרכז.

• באוניברסיטת בן גוריון, התמונה הייתה דומה – רק 30% מהספקים שנדגמו היו מבאר שבע. שירותי הסעדה, ציוד משרדי ועבודות חשמל יצאו לספקים מראשון לציון, בת ים ותל אביב.

• בעיריית באר שבע המצב היה מעט טוב יותר ("חצי-חצי"), אך עדיין נמצאו מקרים בהם הועדפו מהנדסים וספקים מראשון לציון וממודיעין על פני משרדים מקומיים.

נקודת האור היחידה בתחקיר ההוא הייתה המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, שם רוב מוחלט של הספקים היו תושבי הדרום.

הגיע הזמן לשינוי

שמונה שנים עברו מאז אותו תחקיר, והטענות שהעלה אמנון כהן בישיבה האחרונה מוכיחות כי "החלה הרעה" הזו עדיין כאן. למרות קיומם של ארגונים שונים המנסים לחבר בין העסקים הקטנים למוסדות הגדולים, נראה כי ברירת המחדל של מקבלי ההחלטות נותרה בעינה: העדפת המרכז על פני הפריפריה, גם כאשר הכישרון והיכולת נמצאים ממש מתחת לאף.

בסיום הדיון, למרות מחאתו של כהן, הארכת ההתקשרות עם משרד רואי החשבון מהמרכז אושרה ברוב קולות. השאלה הגדולה נותרת פתוחה: מתי תושבי באר שבע יפסיקו לנסוע לתל אביב כדי להביא לחם, ויתחילו לקבל את הפרנסה שמגיעה להם בתוך עירם?