הביצה והתרנגולת שהתחפשו

כשהיינו בנות 14, המורדים הגיעו להופיע בישראל בפעם הראשונה. אני זוכרת את חברות שלי ואותי קופצות מאושר בחדר שלי שהיה כולו בית מקדש והלל לרביעייה הזאת. הקירות היו מצופים מהפנלים עד התקרה בפוסטרים ובתמונות של מיה, מריצה פליפה ובנחמין לצד מנורת לבה, שרשראות חרוזים בפתח הדלת, מערכת סטריו עם דיסקים של בריטני, אבריל לוין ודיסקים צרובים. החברות היו עושות עלייה לרגל אל החדר שלי מידי יום אחרי בית ספר כדי לצפות בתוכנית ולדפדף בפוסטרים ובמעריב לנוער ולהתקשקש על נושאים ברומו של עולם כמו מה נלבש לסניף, עם מי היינו חולמות להתנשק ומה כדאי לרשום במכתב שכתבנו למעריב לנוער כדי לזכות בכרטיסים חינם.

כשחברות שלי אמרו להורים שלהם שהם רוצות ללכת להופעה של המורדים הם קיבלו את התשובה "בשום פנים ואופן לא!" אז הלכנו למבוגר האחראי הפתוח יותר, הקליל יותר שאם הוא יסכים, שאר ההורים ישקלו את זה שוב – אמא שלי. אמרתי להם "חכו היא תחזור, אני אדבר איתה זה שלנו" בביטחון עודף. ״בשום פנים ואופן לא! אתן צעירות מידי״. היא אמרה לי תוך כדי שהיא נכנסת הביתה עם שקיות מהסופר ואני הרגשתי שהביטחון שלי הפך להיות כמו משקל עודף במטוס ושמבקשים ממני להוציא אותו החוצה ברגע זה. "אבל אמא!!" אמרתי מאוכזבת, "מה איכפת לך?!"
אמא שלי לא התרגשה. אצלה לא זה לא וכן זה כן. מאוד פשוט.

מובסת כמו כלבלב פחדן עם זנב בין הרגליים חזרתי אל החדר עם הבשורה המרה לחברות.  אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שנשבר לי הלב. מאז, התחלפו האהבות, והמורדים כבר לא הלהיבו אותי כמו סבלימינל והצל, שוטי הנבואה ויהודה לוי .

בשיגור ישיר מתחילת שנות ה2000 לשנת 2024, נראה שהאימהות של היום רוצות יותר מהבנות שלהם ילכו למסעדות יוקרה, הופעות או מסיבות. הייתה לי שיחה לפני כמה ימים עם לקוחה שהתעצבנה למה ביטלתי הזמנה לילדה שלה בת ה16 "אני מגדלת אישה חזקהההה!!" היא שאגה לי מהצד השני של הטלפון, ואני ניסיתי לא לצחוק.
לא בגלל הדרמה סביב המאורע, אלא בגלל שלא התחבר לי המשפט 'אישה חזקה' לילדה בת 16.
לבסוף, ההזמנה בוטלה, אבל אני לא הצלחתי לבטל את ההשוואה בין ההורים של היום לבין מה היה פעם. לא שאני חלילה מורידה מההורים של היום, הם אנשים שמגיע להם צל"ש על כל יום שהם עוברים עם הדור של היום וגם יש כאלה שהם ממש נחמדים, אבל קשה שלא לשים לב לפיצויים שהם מביאים לעצמם היום על העבר שלהם דרך הילדים. כי הם לא רוצים שיחסר להם כלום כמו שהחסירו מהם.

פורים הסתיים השבוע וחשבתי על זה תוך כדי שאני מסדרת את הפאות ואת המסכות בקופסה, האם בני 16 מנסים להתחפש לאנשים מבוגרים? או שאנשים מבוגרים מנסים להתחפש לנערים בני 16?
בכל אופן, בני 16 הם מדהימים וגם ההורים שלהם, רק שלפעמים אני מתגעגעת גם לגבולות.
מה רע כלכך בגבולות? הם פה בשביל להגן עלינו והרבה פעמים גם כדי לתת לנו ערך לדברים.

קל לחשוב שפורים הוא חג ללא גבולות, מתחפשים ויש את המשפט הזה "עד דלא ידע" אבל גם בו יש גבול, יש לו התחלה וסוף. וזה חשוב לא פחות, לדעת מתי לשחרר, אבל בהחלט גם לדעת מתי לעצור. כמו שבעת ימי המעשה ושבת וינפש. האיזון בין לא וכן, לגם וגם, הוא האיזון לנפש.
בכל אופן, קל לי לדבר. אבל חד משמעית היום, אני יכולה להגיד, שגם קל לי יותר להעריך. בעיקר את הילדות שזכיתי להרגיש.

מאחלת לכולנו סוף שבוע נעים, ושבת שלום.

אוהבת, והתגעגעתי!
ממני אליכם,

שניה