40 שנה לאחר נפילתו: משפחתו של אילן בוקובזה מבאר שבע לא שוכחת את יקירם

$(function(){setImageBanner('e7fd240a-e7b3-462d-86c1-8d1f531d4343','/dyncontent/2022/6/27/de782219-77bb-4e00-a3af-f42c8c294a32.jpg',14822,'דיזיין 722 אייטם',525,78,false,33920,'Image','');})

אילן בוקובזה יכול היה להיות מישהו גדול. הנער היפיוף והחכם בצורה בלתי רגילה שכבר בגיל 16 עבד בבנק, החליט להתגייס לקרבי למרות התנגדות אימו. מספר ימים לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה הוא מצא את מותו על אדמת כפר עין זחלתא. כעת, ארבעים שנה לאחר מכן החליטה משפחתו לספר את הסיפור של הנער הנצחי שתמיד דאג לכולם. על נסיעה בליל שישי אל צפון הארץ, על ההתמודדות המשפחתית עם נפילתו וכמובן - ספר הזיכרונות המרגש אודותיו שעתיד לצאת בקרוב

אילן פנחס בוקובזה ז״ל. קרדיט - צילום פרטי

בחודש יוני הקרוב, תציין מדינת ישראל 40 שנה לאחת המלחמות הטעונות ביותר שידענו על אדמתנו. מלחמת לבנון הראשונה – "שלום הגליל" בשמה הצבאי, פרצה ב-6 ליוני 1982 ונמשכה כארבעה וחצי חודשים. במהלך אותה תקופה, כ-76,000 חיילים ישראלים נשלחו אל מעבר לקו הגבול של לבנון במטרה אחת – לחסל את ארגוני הטרור הרבים בארץ הארזים, ולהביא שקט אל שטחי הצפון והגליל.

במהלך המלחמה העקובה מדם, מצאו את מותם 654 חיילים אשר נפלו בעת מלחמתם על עתיד המדינה. אחד מאותם חיילים, הוא תושב באר שבע – אילן פנחס בוקובזה ז"ל. הנער הצעיר אשר גדל בשכונת ד', התגייס לחיל השריון ומונה למפקד טנק. עם פרוץ המלחמה, אילן, למרות הפציעה ממנה סבל ברגליו, התעקש לצאת לשדה הקרב ולהצטרף לחייליו. מספר ימים לאחר מכן, הוא מצא את מותו בכפר עין זחלתא. הוא היה בן 20 במותו.

כעת, ארבעה עשורים לאחר שנפל בקרב, החליטה משפחתו של אילן – אחותו, אחייניותיו ושאר בני המשפחה, להוקיר את אהובם שסיים את חייו מוקדם מידי. לקראת יום הזיכרון ולציון יום נפילתו, מתכננת משפחת בוקובזה/רבינוביץ' להוקיר את אילן בעזרת ספר זיכרונות מרגש במיוחד, שיאגד לתוכו את חייו של הנער שאהב את החיים.  

אנחנו נפגשים עם נלי ושרון רבינוביץ', אחותו הקטנה ואחייניתו של אילן. בשיחה עימה, נלי פורשת בפנינו את מסלול חייו של אחיה הגדול: "אילן נולד בחודש אפריל בשנת 1962. הוא הבן השלישי מתוך שישה אחים (אני הכי קטנה במשפחה). אמא שלי קראה לו אילן כי היא אהבה את השחקן הצרפתי האגדי - אלן דלון. מסתבר שעם הזמן אמרו שהוא גם דומה לו, כי היו לו עיניים כחולות ושיער שטני. הבנות התחרפנו עליו.

עוד מספרת נלי, כי כלפי המשפחה אחיה הגדול הצטייר תמיד כילד רציני וענייני. עם הזמן, וככל שעברו השנים, גילתה האחות הקטנה כי אילן היה ''סתלבטן לא קטן'' ו-''הקודקוד של החבר'ה''. נלי – ''תמיד חשבתי שהוא ביישן, ילד טוב ירושלים כזה. אבל מסתבר שהוא היה ממש בדרן. מעבר לכך, אני זוכרת שהוא תמיד אהב לעזור. יש לנו גם סיפור מהתקופה שהיינו ממש קטנים בתקופת החופש הגדול - כשהורים שלי הלכו לעבוד, אנחנו הילדים נשארנו בבית וכל אחד קיבל תפקיד - אילן תמיד היה הטבח. אני זוכרת שהוא היה מכין לנו צוהריים והיה ממש כיף.''

נראה כי החמימות המשפחתית במשפחת בוקובזה לא הייתה דבר של מה בכך. לטענת נלי, המשפט – ''אחד למען כולם וכולם למען אחד'', היה יותר מסתם סיסמא שכן אימם התעקשה תמיד שהמשפחה תישאר מאוחדת וקרובה. כנראה שלא סתם זהו גם המשפט שרשום על מצבת הקבר המשותפת של הוריהם – ''זה משפט שמלווה את כולנו עד היום, ואילן יישם אותו כל הזמן''.

משפחה מאוחדת וחמה, משפחת בוקובזה. קרדיט - צילום פרטי

השנים עברו, ואילן שכבר הגיע לגיל שבו יוצאים לעבוד, מצא עצמו בעבודה רצינית בשלב מאד מוקדם של חייו. את שנות התיכון הוא החל במקיף ד', ובכיתה יא' הוא כבר עבר ללימודים אקסטרניים. בין לבין, במהלך ביקור רגיל בסניף בנק הפועלים עם אימו, תפס אילן את עינו של מנהל הבנק, אשר זיהה בנער הצעיר בן ה-16 בלבד משהו הרבה יותר גדול ממה שחשב. במהרה, ולאחר מבחן קצר, הנער הצעיר מד' החל לעבוד במקביל ללימודים – שלושה ימים בשבוע. שנתיים שלמות הוא היה שם, בנה את לעצמו את הקריירה הפיננסית שלו. עד שהגיע הזמן להתגייס ולאילן היה ברור דבר אחד – הוא הולך לקרבי, ויהי מה.  

היה ברור שהוא יתגייס לשירות לקרבי?

''כן בוודאי. זה מה שהוא רצה. הוא תמיד אמר שהוא צריך להילחם למען המדינה, זאת למרות שאמא שלי התחננה בפניו שלא ילך. היא פחדה מזה פחד מוות. אני זוכרת שהיא תמיד סיפרה לנו שאפילו לפני שהיו לה ילדים, זה היה הפחד הכי גדול שלה - שילד שלה ימות בצבא. יתרה מכך, אחי הגדול גם נפצע קשה במהלך אימונים בצבא, אז על אחת כמה וכמה שהיא לא רצתה, אבל הוא לא שמע בקולה. הוא אמר – 'אין סיכוי, אני שייך למדינה ואני אלחם למענה'. הוא באמת לא חשב פעמיים לגבי זה.''

עם גיוסו בשנת 1980, התמיין אילן לטירונות בשריון, תוך שהוא משובץ בגדוד 195 של חטיבה 500. משם, המשיך הנער הבאר שבעי לקורס מפקדי טנק, תוך שהוא עובר את כל המסלולים הנדרשים. נלי מספרת, כי ''הוא היה חוזר הביתה נלהב בטירוף. מה גם שהיו הרבה חברים מבאר שבע ששירתו איתו, וכל היום הם היו שם אחד לצד השני עם המון תמיכה. ואילן עצמו, שהיה המפקד שלהם, היה ממש אהוב. הוא באמת היה מנהיג בנשמה.''

''זאת הייתה באמת טרגדיה מקומית בקנה מידה רציני''

בשישי ליוני 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה. אילן, שהיה באותה תקופה כבר שנתיים בתוך השירות הסדיר, נמצא בזמן פריצת המלחמה בבית המשפחה ברחוב משעול פארן בשכונה ד'. ואז, בזמן ארוחת שישי, הטלפון צלצל. נלי – "אנחנו משפחה דתית, אז תחילה לא רצינו לענות לטלפון. אבל אילן, שהיה כמובן מודע למה שקורה התעקש שאמורים להזעיק אותו מהיחידה בכל רגע. כשהוא ענה, אמרו לו מהעבר השני כי עליו להגיע לצפון".

איך הורייך הגיבו?

"אמא שלי כמובן התעקשה שהוא לא ייסע. מה גם שהוא שיחק יום לפני זה כדורגל והוא נפצע בצורה די קשה, כך שהרגליים שלו היו נפוחות לגמרי. אם זה לא מספיק, אז גם המדים שלו עוד היו רטובים מהכביסה. אז אמא שלי התחננה שלפחות יחכה קצת. אבל הוא אמר לה – 'אמא נראה לך שאני אשאיר את החיילים שלי לבד.' העניין הוא שאילן גם עשה הכשרה לדחפור, כך שהוא היה היחיד בפלוגה שהיה מוכשר לזה, אז הוא בכלל הרגיש שזקוקים לו.''

אז אילן בן ה-20 ארז את הציוד וכך – עם המדים הרטובים והרגליים הנפוחות, באמצע ליל שבת, יצא המפקד המסור להילחם לצד חבריו. כשהגיע לצפון עוד הספיק לטלפן בחזרה הביתה לבאר שבע, להגיד שהוא בסדר ושהוא הגיע בשלום. זאת גם הייתה הפעם האחרונה שמשפחתו שמעה ממנו.

ב-11 ליוני, במהלך קרב בעין זחלתא, מצאו עצמם אילן וחבריו תחת מתקפה חריפה של חטיבת טנקים סורית. נלי מספרת, כי מותו של אילן אולי יכול היה להימנע לו היו מתחשבים במצבו הבריאותי – ''אילן נלחם ברציפות מיום ראשון בבוקר ועד יום חמישי. עם הזמן הרגליים שלו, שגם ככה היו פצועות, התנפחו כמו בלון. אבל הוא המשיך להילחם בכל הכוח. כשהגיע יום חמישי, הוא כבר לא יכול היה לעמוד על הרגליים, אז הוא ביקש שיפנו אותו. הבעיה היא, שפינו אותו ליד טנק תקול שעמד בצד הדרך. שעתיים לאחר מכן, החלה הפגנה ארטילרית מסוריה ואילן לא הצליח לברוח. בתוך זמן קצר הוא חטף רסיס מתחת לבית החזה ונהרג במקום. אם היו מפנים אותו לישראל אולי הייתי מספרת לך שהוא סבא לנכדים. זה כואב אבל אין לנו הרבה מה לעשות''.

מתי הגיעה ההודעה על מותו?

"אילן נפל ב-11 ביוני, אבל למעשה הודיעו לנו רק שלושה ימים לאחר מכן, ב-14 ביוני. מי שפתחו את הדלת לקציני צה"ל אלו היו אני ואחי שמעון שגדול ממני בשנתיים. אז אנחנו קיבלנו את הבשורה הראשונה. ואני לא אשכח את זה בחיים, איך הם הגיעו בשעה 6 בבוקר. אמא שלי, שבאופן טראגי חגגה יום הולדת באותו היום, קמה מהמיטה, וכשהיא ראתה חיילים היא התחילה לצרוח. זמן קצר לאחר מכן שלחנו אנשים לאבא שלי, שהיה באותו הזמן בבית ספר רמב"ם בה', שם הוא עבד בתור איש אחזקה. והוא גם השתולל לגמרי. לא האמנו שזה קורה לנו.

על הקרב עצמו, בו נפלו אילן ועוד 10 חיילים נכתב שנים אחר כך (2016) הספר "אנחנו על השחור: סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל" מאת אבירם ברקאי. לאחר מותו גם מפקד יחידתו של אילן ספד לו: "אילן היה חבר למופת ומפקד לדוגמה. היה אהוב על פקודיו. הוא אהב את הפלוגה והיה קשור אליה. בשירותו כמפקד קרבי בשריון מצא דרך להביא לידי ביטוי את אהבתו הרבה לארץ ישראל ולאנשים החיים בה".

אילן (שלישי מימין) לצד חבריו, תמיד היה שם כשצריך אותו. קרדיט - צילום פרטי

איך נראתה ההתמודדות לאחר מכן?

''חוץ ממני, כל המשפחה חיה על כדורי הרגעה במשך שבוע שלם. ואני, למרות היותי הכי קטנה, הבנתי שעכשיו רק אני מתפקדת. מעבר לכך, השבעה והלוויה היו סופר קשות. צריך להבין משהו - באותה תקופה לא היית שומע פה בשכונה על הרבה אנשים שמתים ככה במלחמות ובאופן פתאומי. למעשה, ברחוב שלנו ובסביבה הקרובה אלינו לא שמענו על אף אחד שמת. ואני יכולה לומר לך, שכל מי שאני מכירה זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. אז לא הייתה תקשורת שדיווחה על הכל, כך שזאת הייתה באמת טרגדיה מקומית בקנה מידה רציני.''

נלי מספרת, כי ההתמודדות המשפחתית המשיכה לתקופה ארוכה גם אחרי נפילתו של אילן – ''הוריי במשך שנה שלמה חיו עם כדורי שינה. הבית היה חשוך כל הזמן, והם בקושי אכלו ושתו. כך שאני ואחיי טיפלנו בהם. אבל עם הזמן אמא שלי ממש התעשתה על עצמה. מספר שנים אחר כך, לאחר שאחי השתחרר מהצבא, אמי והוא פתחו פלאפל ליד בית הפקיד – "המזנון של אמא" המיתולוגי. כמעט 26 שנים הם היו שם, והמקום הזה הכניס ממש שגרה בריאה לכל המשפחה.''

''תמיד ניסיתי להבין מי היה אילן מעבר ליום נפילתו"

כעת, 40 שנה לאחר נפילתו, החליטו משפחתו של אילן להנציח את אהובם באופן מרגש במיוחד – ספר זיכרונות רחב היקפים, שיאגד בתוכו את מסע חייו של הילד הנצחי בן ה-20: ''מאחר שבמשך ארבעים שנה לא עשינו משהו למען האובדן שלנו, החלטנו שלציון ארבעה עשורים לנפילתו נעשה ספר זיכרונות שיכלול סיפורים עליו ותמונות. משהו שישאיר מורשת אמיתית ממנו.''

יש היענות מצד אנשים שמכירים אותו?

''לגמרי, כולם – מחברים בתיכון, בצבא ומהבנק. כולם נתנו לנו סיפור. הרבה זכרו שהוא עם עיניים כחולות כמובן, אבל יש גם כאלה שזכרו את היום הכואב שבו הוא נפל. וזה ריגש אותנו מאד לראות את זה.''

להבנתי גם בנך משרת כעת בקרבי.

''הבן שלי בקרוב משתחרר. הוא נלחם להגיע לקרבי, והוא התקבל למודיעין, אבל הוא חתם ויתור בשביל ללכת לשריון ולהמשיך את השושלת של אחי. האמת היא שאני מנסה לא להיכנס לאותם פחדים שאמא שלי חוותה. אני ממש לא רוצה לחשוב על זה בכלל - אני מנסה לשמור על ראש חיובי, ולהיות רגוע ואופטימית. אני מאמינה שאם אמא שלי הייתה בחיים, היא בכלל לא הייתה מסכימה לכך שהוא התגייס.''

מספיק רק להציץ בהקדמה שכתבה אחייניתו של אילן, שרון (ביתה של נלי) בשביל להבין עד כמה משמעותי מותו של דוד שלה בסיפור המשפחתי – "את הספר הזה החלטנו לכתוב לרגל ציון 40 שנה לנופלו של אחינו ודודנו אילן פנחס בוקובזה ז"ל.  הסיפור שלנו הוא לא סיפור רגיל, שלצערנו הרבה משפחות במדינתנו מכירות בדרך כזו או אחרת, על חייל שנפל ומשפחתו השכולה. אנחנו, אחייניו של אילן, נולדנו להורה שהוא אח שכול וגדלנו לאהוב את דמותו של אילן בלי להכירו כלל. לפעמים היו מספרים על סיפור מצחיק שהיה שותף לו, לפעמים מדברים על יום נפילתו, אך תמיד נזהרים שלא להעציב את סבי וסבתי, ובמיוחד לא בימי זיכרון. גם כשהיינו שואלים שאלות, לא נענינו תשובות מספקות. גדלנו עם חור בלב ואהבה עצומה לדוד שאנחנו לא מכירים פיזית, ובקושי יודעים דבר מה עליו.''

הנער תכול העיניים ששיגע את הבנות, אילן (שני משמאל). קרדיט - צילום פרטי

עוד כותבת שרון על דוד שלה אילן – ''תמיד ניסיתי להבין מי היה אילן מעבר ליום נפילתו, אך ההחלטה לכתוב ספר זה גמלה בליבנו מתוך ההבנה שהשנה משהו חייב להיות שונה. יצאנו למסע הכתיבה בלי לדעת למה לצפות. זה היה תהליך מרגש, עצוב וקצת מצחיק, מלווה בדמעות של זיכרון וגעגוע, שלנו ושל הזוכרים. בספר זה אנחנו מנסות להבין מי אילן היה בתור ילד/ נער/ בחור/ חייל/ חבר, מה אהב לעשות, מה הצחיק אותו. הופתענו לגלות אדם שלמרות גילו הצעיר, היה חכם לאין שיעור, מנומס, ילד טוב להוריו, גבר רגיש, ציוני ומפקד טוב לחייליו.  כל מי שזוכר אותו, ללא יוצא מן הכלל, אמר עליו שהיה "יפה תואר", ותיאר את תווי פניו הענוות, את עיניו הכחולות כזוהרות, קומתו הגבוהה. להרגשתי, מלבד היותו יפה מבחוץ זאת הייתה עוד דרך להגיד כמה הוא היה יפה מבפנים.''

אם הוא היה בחיים, מה לדעתכן הוא היה עושה היום?

''הוא בטוח היה מישהו גדול וחשוב. אילן היה חכם בטירוף, אז אני בטוחה שהוא היה עושה משהו גדול עם החיים שלו. הוא גם בטוח היה נשוי, כי הבנות היו חוטפות אותו (צוחקת). אני מאמינה שהוא עדיין היה גם אח טוב ואבא טוב. ומי יודע, אולי אפילו ההורים שלי היו עדיין בחיים. בסופו של דבר, כולנו היינו שמחים יותר עם אילן היה פה איתנו.''

ייזכר לעד בידי משפחתו וחבריו, אילן בוקובזה ז"ל. קרדיט - צילום פרטי

אילן פנחס בוקובזה ז״ל. קרדיט - צילום פרטי

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){setImageBanner('8bef874c-2c25-423a-9255-a3b56d38db28','/dyncontent/2022/6/22/2fff39e7-059a-4bb4-9681-550c4b075940.gif',14806,'סמי 722 אייטם ת',525,78,false,33922,'Image','');})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה