רונית מלכא ששכלה את בנה בראיון מיוחד: "זו המלחמה הכי צודקת בעולם"

תחת שרביטה והנהגתה של רונית מלכא, מנהלת החטיבה העליונה בתיכון אמ"ית בבאר-שבע, מחנכת מוערכת ודמות מוכרת במערכת החינוך ואהובה, התחנכו וגדלו בני נוער רבים על ערכים ואהבת האדם - על נתינה וערבות הדדית, ובין היתר גם כיצד להתמודד עם אתגרי החיים והמכשולים שבדרך ולצלוח אותם גם אם הקשיים מעיקים לעיתים ומורידים את מצב הרוח.

אולם שום דבר לא הכין את רונית ובני משפחתה לאובדן היקר להם מכל, של בנה  רס"ל יהונתן (יוני) מלכא ז"ל, בן 23, לוחם שריון בגדוד 82 שבעוצבת 'סער מגולן' חטיבה 7 שנפל בקרב ב 5 בדצמבר 2023 בדרום רצועת עזה, והותיר חלל ענק וכאב עצום, יוני נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.

כיצד מתמודדים עם אובדן קשה מנשוא?

"תראה, ברגע שהחלטתי אחרי השבעה לחזור לעבודה, הבנתי שמה שייתן באמת את הכוח לעמוד ולהחזיק ולהמשיך במסע של החיים, עם כל הכאב שמקפל בתוכו אחרי הנפילה של יוני, זה החיבור ליום יום, לעשייה, לחינוך, לתלמידים. ואכן מצאתי את עצמי, שבאמת כל המערכת בבית הספר התגייסה ונותנת המון כוח, גם ברמת צוות המורים על גווניו ומעגליו, מאוד עוטף, מאוד מחבק וגם התלמידים. ולי מאוד חשוב,  כמו שאומרים: 'כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד', אבל לא רק זכור אזכרנו עוד, אלא השיח והדיבור על הגבורה שלו, על מה שהוא נתן, על האמונות שלו, הם בעצם מידה רבה של חוסן בשבילי, בשביל המשפחה, כי באמצעות השיח הזה אתה מצליח לחזק ערכים, לחזק אמונות וחיבור הזהות היהודית, וגם תלמידים יודעים להתייחס ברגישות עצומה לכל הזה".

וזה מקל עליך?

"בטח שזה מקל, זאת אומרת איים של משמעות שאני מדברת עליו, שאני מדברת על נושא ויודעת לחבר את יוני לסיפור הזה. זה משהו שבהחלט נותן כוח, חיזוק, משמעות, כי האסון קרה, להחזיר כבר אי אפשר להחזיר במובן הפיזי, אבל לחיות את העולם הרוחני שעטף אותו, ואת העולם הערכי שהוא צמח וגדל עליו, וזה בעצם נותן את העוצמות והתעצומות שיש לך בשביל מה".

יוני, הוא בנם של רונית ומשה, אח למיכאל, אריאל, דניאל ושירה, הוא חלק משלישיית תאומים יחד עם שירה ודניאל במשבצת הילד הקטן. יוני גדל והתחנך בבאר-שבע ועשה מסלול לימודים שהחל במסגרת חב"ד, אחר כך בישיבה התיכונית בבית הספר 'שומריה' והמשיך בישיבה חקלאית שמשלבת ישיבה ומכינה לקראת הגיוס לצה"ל. מספר חודשים לפני מתקפת הטרור הרצחנית, יוני נפצע ברגלו במוצב בגבול סוריה, רגלו גובסה ולמעשה היה מושבת לתקופה ממושכת. כשפרצה מלחמת 'חרבות ברזל', יוני התעקש להצטרף לחבריו הלוחמים למרות שלא היה מחויב בשל פציעתו, 'אני לא יכול לשבת בבית' אמר להוריו, משהו בער בו מבפנים כשהבין את גודל השעה.

חברים וידידים רבים מספרים על יוני בחור מיוחד, בעל נתינה בלתי רגילה וערכים מושרשים לאהבת המולדת שעליהם גדל בבית. לא מעט כתבים הועלו לזכרו ועל המורשת שהוא השאיר. באחת העבודות בהיסטוריה של תלמידי כיתה י' בתיכון אמ"ית, הציגו את יוני כגיבור בנשימה אחת עם יוסף טרומפלדור. וכך כתבו:'חוץ מעבודתו הקדושה כחייל, יהונתן גם אהב מאוד לעבוד את האדמה, אהב את העבודה הקשה והסיזיפית ואהב את האדמה עצמה בדיוק כמו טרומפלדור. יהונתן היה איש מדהים וגיבור ישראלי שכולם אהבו, אימו ואחיו קיבלו את הדבר בצער רב, כי הבינו שנפל למען מטרה טובה וחשובה, הגנת המולדת'".

"הוא באמת גיבור", מספרת אימו רונית מלכא, במשרדה בבית הספר, כשתמונותיו ותחנות מסיפור חייו מעטרות כל פינה ומקום. "כשאתה מסתכל על תחנות דרך בבחירות שלו, עוד הרבה לפני הגיוס, כמה היו חשובים לו כל האימונים, כל ההכנה הפיזית הזאת, להיות הלוחם הכי חזק והכי פייטר ולהיות ביחידות המובחרות, הוא לחם בשביל זה מתוך אמונה שזה מה שחשוב בעיניו לעשות. כשהוא התגייס רצה אמנם יחידה אחרת, רצה סיירת, והקדוש ברוך הוא גלגל למקום אחר, והוא הגיע לשריון.

בתחילת הדרך לא היה לו קל, כי באמת החלום שלו היה אחר, הוא היה מדבר הרבה עם הרב מהישיבה, שאמר 'טוב, הקדוש ברוך הוא מגלגל כל אחד למקום שיש לו ייעוד ושליחות'. ובסוף השרות שלו שמח כי שירת בשריון ועם החבר'ה האלה, מה שנותן לי באמת את האמונה, שהחבר'ה שלו מהצבא שבאו ודיברו, לא רק החבר'ה של הישיבה שאני יודעת איך הוא נתפס שם בעיניהם, אלא דווקא החברה לא מהחטיבה האורגנית הטבעית שלו, הם לא באו מהרקע היישיבתי ולא מרקע דתי, אלא מהקצה האחר, וילד שידע למצוא חיבורים עם כולם זו גדולה שאין דוגמתה, חבריו מהצבא שבאו בשבעה סיפרו כמה אהבו אותו וכמה התחברו אליו, כל אחד הרגיש שיוני הוא החבר הכי טוב שלו".

תסכימי שהערכים שעליהם התחנך יוני באו מהבית?

"אומרים שזה בא מהבית, אני חושבת שילד שגדל בבית בראש ובראשונה יונק ערכים לא מתוך שיעורי חינוך, אלא מתוך דוגמה אישית שהוא רואה מול עיניו. זה האבא והאמא, האחים בבית, המשפחה, זה השיח המעורבות והתרומה לקהילה, ואני ברוך השם שזכיתי לעבוד הרבה שנים בחינוך, השיח של החינוך לא נשאר בבית הספר הוא מגיע גם הביתה. אז יש חיכוך יומיומי עם השאלות, עם הדילמות החינוכיות, ולכן הם מאוד נמצאים שם".

מה המשמעות עבורכם בנוגע לאירועי ההנצחה שאתם עושים ויוזמים לזכרו של יוני?

"זו תנועה של בין החיים להיעדרם, ותמיד בתנועה, כמו שאתה אומר מהמעמקים, אבל לגמרי להגיע  אל החיים ובמלוא הרוח והכוח. הסיפור של ההנצחה זה הדברים המוכרים של הכנסת ספר תורה, והכניסו ספר תורה בקריית ארבע וכתבו את שמם של החיילים שנפלו, מה עוד שספר התורה קטן שמיועד לטיולים, וליבת החיים של יוני והסיפור שלו, זה לטייל, שביל ארץ ישראל, שביל הגולן, חיבור לא מקרי''.

''מעבר להנצחות המוכרות, חשבתי שדווקא לעשות איזה בשורה של חיות וחיים, ואמרתי שחלק מהקונפליקטים של החברה הישראלית הוא משהו שמאוד בוער בנו, הקיטוב החברתי זה משהו שבוער בנו, וחשבנו לעשות משהו שיחבר בין קצוות: אחד הדברים שהתגלגל לפתחנו זה מה שנקרא 'הבית הישראלי', בחור שהרים את זה שמו אביחי איובי,  שביחד עם רעייתו רננה היו בקטוביץ' (עיר בפולין), היא למדה שם רפואה, ואביחי חיפש את עצמו במרחב מה לעשות, ואחד הדברים שעלה לו, הוא ראה סטודנטים ישראלים לרפואה שלא היה להם ארגון גג שישתף ויחבר, ומכאן בא הרעיון להקים בית ישראלי ולבנות בית כנסת שנקרא 'קשת יהונתן' על שמו של יוני, ולמה קשת? כי זו עמידה איתנה, לחימה, לתת מכה קשה לאויב, אבל הקשת משלבת המון צבעים וגוונים, וזו הייתה השיחה של יוני, ורציתי שגם בדרך של חיי היום יום תקשורת בין הסטודנטים, של ימין ושמאל, בעד רפורמה ואנטי רפורמה, לשבת יחד בשיחות בערב שבת וליצור את החיבורים והדבק ולחזק את האחדות והלכידות".

בהמשך לעניין הקיטוב, מה עמדתך לגבי המחדל של השבעה באוקטובר?

"אנסה לענות על השאלה המורכבת הזאת בשני כיווני חשיבה: מבחינה אחת זה לא סוד שהיה כאן מחדל מטורף, כאילו חור שחור בהיסטוריה שלנו, שאנחנו חיים בתוך מדינה אבל בעצם לא הייתה כאן מדינה, לא ממשלה, לא צבא, לא שב"כ, לא מודיעין, הייתה אחווה אזרחית שנתנה מענה לכל המצוקות, איך אומר מיכה גודמן: כאילו 'קיבלנו ד"ש מההיסטוריה לאותם ימים אפלים' מפוגרום קישינייב.  היום הזה, השבעה באוקטובר, כאילו תלוש מהמציאות שלנו, כי קודם כל לתת הגנה, לתת מענה להגנה קיומית, ובתחום הזה כשלנו, כאילו הכל קפא''.

''זה מחזיר אותנו להבנה כמה אנחנו זקוקים לשמור על המדינה הזאת, אבל לשמור עליה עם דופק אמיתי של דור המייסדים, אנחנו חיים כאן בנס, המדינה שלנו היא שברירית, זה שאנחנו במעטפת מטורפת של אויבים שמקיפים אותנו, ואנחנו בכל זאת עומדים על המשמר עומדים וקיימים, זה בזכות העמידה האיתנה והבלתי מתפשרת שלנו, יהונתן ראה את עצמו בתוך הסיפור הזה, הוא אמר לי: 'אמא, זו המשמרת שלי', אמרתי לו: אתה לא חייב, אתה פצוע שב בבית, התשובה שלו: 'לא אמא, בשביל מה אני חייל? אני לא יכול לשמוע שהחברים בעזה ואני יושב פה'. ואז אני רואה בפנקסים שכתב בטנק שלו: 'אני יודע שאני מסכן את חיי, ולכן מהדהדות לי הרבה מחשבות שאני רוצה לקשור את עצמי עם העתיד' והוא נכנס בידיעה ברורה שזה יכול להיות. ואכן נכנסו ארבעה בטנק, טיל האר, פי, ג'י, השיג אותו והוא נהרג במקום וברוך השם שלושה אחרים בצוות הטנק יצאו בלי פגע, ואני אומרת זו יד ההשגחה. התפקיד של החיילים להיות במשמרת שלהם ומסכנים את עצמם כדי להחזיר את החטופים, יוני כתב: 'הלוואי שאמצא את החטופים בחיים ונחזיר אותם שלמים לביתם', זה מה שהוא רצה ושאף. אני לא יכולה להתעלם מנקודת האמונה שלי, שבסופו של דבר מה שצריך לקרות קורה, המציאות הכאוטית שנחפתה עלינו אני אומרת זו יד ההשגחה".

מהיכן תעצומות הנפש שלך?

"אגיד לך משהו, אחד זה אישיותית ברמה של התמודדות של אתגרים בחיים אבל בטח הדבר הזה מטלטל. אחד הדברים שמאוד נגעו לליבי, היה הביקור של מרים פרץ שהגיעה אליי אחרי השבעה. היא אמרה לי: 'רונית, תקשיבי לי טוב, השכול זה 'עין במר בוכה ולב שמח', והצירוף של שני המושגים האלה היא אומרת, 'השבר הזה ילך איתך עד  מאה ועשרים. מצד שני, צו החיים והמשפחה והילדים והנכדים רוצים אותך וצריכים אותך כאמא, וזה מה שייתן לך את הכוח את החיות להמשיך הלאה'. אז אתה כל הזמן בכל הסיפור הזה, אני לא רוצה להצטייר כאדם שאין לו רגעים של עצבות, אני לא מעט באה הביתה ויושבת ומסתכלת על התמונה שלו, ואני לבד בבית וכל הילדים 'ברחו מהקן' מה שנקרא כל אחד ועיסוקו, ואני כן נכנסת לאיזושהי עצבות, אבל אני מרימה את עצמי מהר, הקול של יוני תמיד מהדהד לי - אמא תמשיכי במסע, הוא במקום גבוהה כי הוא חי, חיות מסוג אחר שאנחנו לא מכירים. לא כל חיות היא רק בגוף, בעצם שהגוף מתנתק ונמצא עכשיו בהר הרצל בחלקה ד' 8, אבל הרוח שלו והנשמה שלו  מלווה אותנו".

מה עמדתך בעניין החטופים?

"הסוגייה הזאת קורעת עוד בתחילת הדרך, אני אומרת איך העולם לא התהפך מיד בשבעה באוקטובר, כששמענו מאות חטופים נמצאים אצל בני העוולה האלה, ורק התמונה של משפחת ביבס והילדים הקטנטנים האלה, שנחטפו וחזרו בארונות, היה צריך להפוך את כל העולם כדי שיחזרו כאן ועכשיו, ולא היה צריך לתת שום מקום להומניטרי ולא לכלום עד שלא יחזרו כל החטופים. אבל זה לא קרה כי היו תפיסות אחרות שגם הצדק איתם, של מכבש של מכת האש שתינתן להם תוביל אחר כך לשחרור, ואני לא מקנא באנשים שצריכים לקבל החלטות, כי זה באמת סוגייה כואבת  אבל היום כשהם חוזרים אין דבר גדול יותר מפדיון שבויים, ואני יודעת שהבן שלי לחם בשביל להביא אותם בחיים. צריך להמשיך להילחם ולגמור את הסיפור הזה אחת ולתמיד, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו חלילה להרפות בנקודה הזאת, וחלילה שיתעצמו ונחזור למציאות שהיינו בה. צריך עד חורמה לא להשאיר זכר לחמאס".

יש לך מסר להעביר למשפחות שכולות?

"קודם כל, המלחמה הזאת במסגרתה נפלו הבנים שלנו, היא המלחמה הכי צודקת בעולם לא פחות ממלחמת העצמאות ומלחמת הקוממיות שלנו, אז כהנחת היסוד היא כזאת, זה משהו שוודאי נותן כוח. דבר שני, יש לנו אחריות גם כן כאנשים שמרימים משפחות, שרוצים להשפיע על החברה ועל הצעירים ועל הסביבה, אז אתה חייב להיות במקום של חוסן, של אמונה, לשדר חיובי  ולחיות את החיים. נכון שתמיד יבצבץ משהו קצת קשה, אבל אני יותר נוטה לראות את האור הגדול וגם לא לשכוח את הסדק שקיים. והסיפור הזה להיות אמא שכולה כמו שאמרה מרים פרץ 'עין במר בוכה ולב שמח' זה משהו שתמיד אנחנו שם".