מישהו לרוץ איתו: אור שיזף נפצע בכל גופו בעזה וכעת הוא מנסה לחזור לחיי השגרה

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('33a63882-5e07-4fbd-9f05-4bfb7f533bfc','/dyncontent/2024/7/11/b2b5cc62-3bba-4c96-a65f-89a4b02c5397.jpg',16450,'קמפאי 0724 אייטם',525,78,true,33920,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('33a63882-5e07-4fbd-9f05-4bfb7f533bfc','/dyncontent/2024/7/15/b9eb63bb-9f9d-411a-9804-4b7d67baf183.jpg',17855,'טכנולוגית 0724 אייטם',525,78,true,33920,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('33a63882-5e07-4fbd-9f05-4bfb7f533bfc','/dyncontent/2024/7/17/ea3e6bd9-d934-4147-aa77-d71c490986c6.jpg',18176,'פובלציס 0724 אייטם',525,78,true,33920,'Image','');},7]]);})

אור שיזף ממצפה רמון, אצן מרתונים, לוחם מילואים בחטיבת חי"ר, עבר שתי היתקלויות במלחמת "חרבות ברזל", הראשונה בכיסופים, בה לא נפצע פיזית אלא נלחם וטיפל בפצועים וחווה "הלם קרב", והשנייה בחאן יונס בעזה, שם נפצע באורח בינוני מפיצוץ מטען, באמה, בשוקיים ובכף הרגל, איבד שני חברי נפש שלחמו לצידו, ומאז הוא משתקם כאשר המטרה היא לחזור לרוץ

קרדיט: צילום פרטי

אור שיזף, בן 35, יליד קיבוץ יוטבתה, עוסק במנהל חינוכי ומאמן ריצה, יש לו אח אחד והם גדלו בקיבוץ רביד. בת זוגו טל, בת 34, גדלה בקיבוץ גדות שבגליל העליון. את שירות החובה שלו בצבא עשה בתור שירות בתור לוחם ומפקד בגדוד 50 של הנח"ל.

טל שירתה גם כן במסלול הנח"ל, הדריכה נוער בסיכון כמורה חיילת. לאור תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי ותעודת הוראה, תעודת מדריך ריצות ארוכות בהצטיינות ממכון וינגייט. לומד כיום בקורס ניהול חדשנות בספורט של מכון וינגייט וקבוצת קולוסיאום. הוא רץ למרחקים ארוכים מאז השירות הסדיר, מגיל 19.

"בשנים הראשונות רצתי עם עצמי פשוט בשביל להיות בריא, ליהנות ולהרגיש טוב. התחלתי להשתתף במרוצים, את המרתון הראשון שלי השלמתי בגיל 30 ובגיל 32, בשנת 2022, השגתי את היעד שהצבתי לעצמי ורצתי מרתון בפחות משלוש שעות".

כיצד ומתי הכרתם?

"לפני 11 שנים, למדנו יחד בקורס חובשים שאורגן על ידי תנועת הנוער העובד והלומד ששנינו יצאנו לגרעין נח"ל דרכה".

למה עברתם דווקא למצפה רמון: מה היו השיקולים?

 "אנחנו חברים בתנועת דרור ישראל (תנועה חברתית חינוכית שרוב חבריה הם בוגרי הנוער העובד והלומד). חברים הזמינו אותנו להצטרף לקיבוץ העירוני של התנועה במצפה, ליישב את הנגב ולהיות חלק מהקהילה המיוחדת ומהמגוונת שיש בישוב. לי הייתה חשובה הקירבה לטבע והמגורים במקום שיש בו תנאים טובים לריצות שטח".

היכן תפס אותך ה-7 באוקטובר, הריצה האחרונה טרם הפציעה, היכן בדיוק נלחמת ומה היו תפקידיך?

"היינו אני וטל בחופשה ביוטבתה, בביקור חג אצל סבתא שלי. השבת של ה-7 לאוקטובר היה שקט אבל אני הייתי בעיצומה של תקופת אימונים כהכנה למרתון נוסף (תכננתי להשתתף במרתון טבריה שאמור היה להיות בינואר)".

"כך שכמו אצל רצים רבים שבת בבוקר מוקדשת לריצה הארוכה של השבוע. קמתי בבוקר וראיתי בוואטסאפ שיש ירי על אזור המרכז. לא הבנתי כמה זה חמור, חשבתי שזה עוד סבב ושיחידת המילואים שלי לא תוקפץ (אני שייך לחטיבה 5, גדוד יונתן – 8111), כך שיצאתי לרוץ. הייתה ריצה נפלאה, 26 ק"מ של הרים נופים וחיות בר מעל לערבה. כשחזרתי לטלפון בסוף הריצה ראיתי שהוקפצנו ומשם התחיל מסע לכיוון צפון, לבסיס של החטיבה שלי בנחשונים".

"היה לנו יום וחצי של התארגנות שם, עוד יום של איפוס נשקים ומעט אימונים והכנות ובלילה שבין ה-9 ל-10 באוקטובר נכנסנו לשטח העוטף , בהתחלה לקיבוץ אורים ואז לקיבוץ כיסופים שהיה למעשה שדה קרב. התפקיד שלי במילואים הוא בחפ"ק הפלוגתי כקשר מ"פ".

אור וטל. קרדיט - צילום פרטי

ספר בהרחבה על ההיתקלות במחבלים.

"ההיתקלות הראשונה הייתה בקיבוץ כיסופים.  ב-12/10 אחה"צ נכנסנו לתוך הבית כדי לבדוק האם יש שם מחבלים. הגענו שמונה, חמישה מאחת המחלקות בפלוגה ושלושה מהחפ"ק. אני הייתי השמיני שנכנס, נכנסתי כשאני, מחפה כלפי חוץ, ומיד שמעתי צעקות "מחבל" ו"רימון", הספקתי לראות את הרימון מתגלגל על הרצפה מולי, קפצתי הצידה והשטחתי על הרצפה מאחורי האי של המטבח. אחר כך המחבל יצא אלינו עם סכין וחיסלנו אותו. אחד הלוחמים צעק "הלכה לי הרגל". העברתי הודעה בקשר שנתקלנו ויש פצוע ואחרי שווידאנו שאין עוד מחבלים, הצטרפתי לחובש המחלקתי שהתחיל להניח עליו חוסם עורקים. אחרי כחצי דקה הגיעו עוד חובשים ורופא והוא פונה לבית החולים "ברזילי" ביחד עם עוד שני לוחמים שנפצעו קל יותר (כולל החובש עצמו שטיפל בו וחטף גם הוא רסיסים)".

"אחרי שהפצועים פונו ואצלי האדרנלין ירד, התחלתי להרגיש שאני לא מצליח להתרכז ולתפקד, הייתה לי למעשה מה שנקרא "תגובת קרב" (בעבר, "הלם קרב"). אחרי שניסיתי להירגע אמרתי לאחד הקצינים שאני לא מצליח לתפקד וביקשתי שייקחו אותי משם. הייתי כיומיים בחמ"ל הגדודי ואחרי לא מעט התלבטות ועזרה שקיבלתי מהחברים לפלוגה ולגדוד, מקב"ן ומפסיכולוגית שדיברתי איתה בטלפון, החלטתי שהדבר שהכי נכון לי הוא לחזור להיות עם החברים שלי ולהמשיך בלחימה".

 

מה עשית בין 7/10 ועד הכניסה הקרקעית בדצמבר? מתי הבנת שנפצעת באמה, בשוקיים ובכף הרגל?

"במשך קרוב לחודשיים החטיבה שלי הייתה במשימות הגנה על העוטף וטיהורו, הפלוגה שלי תפסה את הגזרה ברעים, כפר עזה ולבסוף במוצב נחל עוז, שם היינו הפלוגה הראשונה שאיישה אותו לאחר הזוועות שהתרחשו שם ב-7 באוקטובר".

"בתחילת דצמבר, בסוף הפסקת האש קיבלנו הוראה להיערך לכניסה לגזרת חאן יונס, נכנסנו בלילה שבין ה-3 ל-4 בדצמבר לחאן יונס. ב-10 בדצמבר היינו במשימה שמטרתה הייתה תכנון פשיטה על בית ספר של אונר"א שלגביו היה חשד שיש בו משהו שקשור לחטופים. תפסנו בית שממנו ניתן היה לתצפת על בית הספר, כשיצאנו לסרוק את החצר אחד הקצינים בחפ"ק המג"ד מצא פיר, כניסה למנהרה, ואחרי כ-5 שניות התפוצץ המטען שהיה מוחבא שם. הבנתי שנפצעתי וחילצתי את עצמי חזרה אל תוך הבית שבו הייתה מחלקה שלנו. שם התחילו לטפל בי, הניחו ח"ע CAT על היד שהיה בה שבר פתוח גדול, חבשו את שאר הפצעים. אני נשארתי בהכרה כל הזמן, הבנתי שנפצעתי אבל היה ברור לי שאני הולך לשרוד. הדבר היחיד שבאמת הטריד אותי היה מידת הנזק לרגליים, כל מי שטיפל בי ביקשתי ממנו שיתייחס לרגליים כי אותן אני הכי צריך כדי לחזור לרוץ. כששכבתי שם קיבלתי החלטה עם עצמי שאני אמשיך להיות ספורטאי ולא משנה מה, שאם לא אוכל לחזור לרוץ אמצא ענף ספורט אחר שאוכל לעסוק בו".

"אחרי כ-15-20 דקות התחילו את הפינוי שלי ושל שאר הפצועים ל"סורוקה", בהתחלה ב"אכזרית", אח"כ ב"האמר" ואז במסוק של יחידת החילוץ 669. הייתי בהכרה כל הזמן, למעשה עד שהרדימו אותי בניתוח שנערך באותו הלילה".

באיזה אורח נפצעת ?

"הוגדרתי כפצוע בינוני ונותחתי במשך 4 שעות. היו לי: שבר פתוח באמה שקובע באמצעות פלטינה, רסיסים בשרירים בשתי השוקיים, רסיסים בכף הרגל שפגעו גם ברקמות רכות ובמפרקים וגם ריסקו שתיים מעצמות המסרק.

הקיבוע של העצמות ברגל נעשה באמצעות,"Kirschner wire"  מעין שיפודי מתכת שמוחדרים לאורך העצם והיא אמורה להיבנות מחדש באופן תקין מסביבם. הם בולטים מתחתית כף הרגל ולכן לא ניתן היה לדרוך עליה במשך שישה שבועות עד שהוציאו אותם. בהמשך הבדיקות הראו שיש לי גם ירידה בשמיעה ובראיה, כנראה בגלל רעש הפיצוץ וההדף, לראשונה בחיים אני צריך משקפיים".

קרדיט: צילום פרטי

ב-4/12 נכנסתם לרצועת עזה, ספר בהרחבה על הפיצוץ מפיר מנהרה בחאן יונס, 5 לוחמים שנהרגו, מהם 2 חברי נפש שאיבדת?

"הפציעה קרתה ב-10/12. מתוך עשרה שהיינו בחצר נפצענו ארבעה, (אני, המ"פ, המג"ד וקשר של המג"ד) ונהרגו לנו חמישה חברים. שניים מהפלוגה ושלושה מהחפ"ק של המג"ד. השניים מהפלוגה, ארי יחיאל זנילמן ז"ל שהיה איתנו בחפ"ק ואליה יאנובסקי ז"ל שהיה מ"מ של מחלקה 3 שלנו, היו חברים קרובים ואהובים מאוד. אני לא הבנתי שהם נהרגו באירוע עצמו, טל סיפרה לי על כך למחרת כשהייתי בהתאוששות מהניתוח. זה כאב הרבה יותר מהפצעים עצמם".

הרחב על האשפוזים והשיקום.

"למחרת הפציעה, ב-11/12, לפנות בוקר יצאתי מהניתוח ועברתי למחלקה האורתופדית ב"סורוקה", ובאותו יום אחר הצהריים עברתי למחלקת שיקום. במחלקת השיקום שהיתי חודשיים וחצי, השתחררתי ממנה ב-21/2".

לא השתתפת בהלוויות של חבריך, מפאת הפציעה, כמה זמן הכרת כל אחד מהם?

"את ארי הכרתי כ-7 שנים, היינו צמודים לחלוטין בחפ"ק. אליה היה רק בן 24 כשנהרג, הוא הגיע אלינו במילואים האחרונים לפני המלחמה (דצמבר 2022), קצין צעיר שרק השתחרר מהשירות הסדיר. כך שהכרתי אותו בפועל רק כשנה אבל הוא היה אדם מיוחד מאוד, בעל כוחות נפש אדירים כך שהתחברתי אליו מאוד".

האם תפקוד את בתי העלמין ביום הזיכרון?

"ברור, ארי ואליה שניהם היו ירושלמים כך שהם קבורים אחד ליד השני בהר הרצל. אני הולך להיות שם".

איפה טל הייתה בכל הזמן הזה?

"כשהגעתי לחדר המיון אפשרו לי להתקשר למשפחה, התקשרתי אל טל ואל אמא שלי וביקשתי שיבואו, לשמחתי טל הספיקה להגיע ולפגוש אותי ממש לפני שהכניסו אותי לניתוח, בשבילי היה בזה משהו מאוד מרגיע ומחזק".

"בהמשך במהלך האשפוז במחלקת השיקום הייתי במצב סיעודי לחלוטין ולכן טל עזבה את הכל והייתה לצידי 24/7, משרד הביטחון דאג לה לחדר במלון ליאונרדו בבאר שבע (שזה המקום להגיד להם תודה, כי הם אירחו אותה באופן מאוד יפה, דואג ורגיש) כי לא היה לה (ולשאר המשפחות של הפצועים) מקום להיות ב"סורוקה".

האם אתה שבע רצון מהטיפול במחלקת שיקום ייעודית ב"סורוקה", ספר על תחושת האחווה.

"מאוד! קיבלתי טיפול מצוין, אישי, רגיש ואנושי. אני חייב תודה גדולה מאוד לכל הצוות הטיפולי במחלקה שהפכה מבחינתי לסוג של בית. ב"סורוקה" פתחו למעשה מחלקה ייעודית לפצועי כוחות הביטחון לרגל המלחמה, שתפקדה מעולה. בנוסף, נוצרה אחווה מאוד חזקה בין הפצועים במחלקה. זה היה גם המשך ישיר של הרעות שנוצרת בשדה הקרב וגם מקום שבו אפשר להבין אחת את הכאב של השני באופן שמי שלא נפצע יהיה לו הרבה יותר קשה להבין. קיבלנו הרבה כוחות אחד מהשני, לראות חבר שלי שנפצע קצת לפני מתקדם ומתחיל ללכת, כשאני עוד בכיסא גלגלים נותן הרבה תקווה שגם אני אגיע לשם".

אור שיזף, עלם חמודות, עושה הרושם שבת זוגו טל משלימה אותו. החיוך לא מש מפניו, גם כאשר הוא מספר על ההיתקלויות הקשות ואובדן חבריו הקרובים, על אף שלעתים החיוך הוא מעט מר. לוחם אמיץ, גיבור וקשוח, כל כך שונה מתדמית אצן המרתונים שנהנה לפסוע בחיק הטבע וכל חלומו הוא לחזור ולרוץ.

מה מצבך הגופני כיום?

"אני עדיין משתקם, מצד אחד אני הולך (מחוץ לבית אני נעזר במקלות הליכה כדי לצמצם את הצליעה) ויש הרבה תפקודים יומיומיים, כמו למשל כתיבה שאני יכול לבצע, מצד שני יש כאבים, העצמות עדיין לא התאחו ויש דברים שאני לא יכול לעשות, נגיד להוציא את הכלבה שלנו לטיול או לשאת חפצים בזמן הליכה. בגלל שהעצמות עוד לא שלמות אסור לי עדיין לקפוץ ולרוץ, ולזה אני מאוד מתגעגע".

"חשוב לי להגיד בהזדמנות הזאת לכל מי שקורא את זה, ששיקום הפצועים לא נגמר כשמשתחררים ממחלקת השיקום בבית החולים, הוא נמשך חודשים שנים ולפעמים כל החיים. חשב לזכור את זה כשאתם פוגשים מישהו שנפצע".

האם אתה מוגדר כ"נס רפואי"?

"אני לא יודע אם אני מוגדר ככה, מה שכן, ראיתי לא מזמן את התמונה של היד שלי לפני הניתוח ומבחינתי זה שהיא עדיין מתפקדת בגדול, זה סוג של נס, מגיע שאפו ענק ותודה רבה למי שניתחו אותי ואפשרו את זה, ובראשם ד"ר מיכאל גוטמן הנפלא מ"סורוקה".

מתי להערכתך תוכל לשמוט את מקלות ההליכה ולהתחיל ללכת/לרוץ?

"אני מקווה שבעוד כחודש, לאחר הביקורת הבאה, אוכל להתחיל לחזור לריצה. זה תלוי מה יהיה מצב העצמות בבדיקה. בכל אופן, אחכה כמה שצריך, התאמנתי שנים בריצה למרחקים ארוכים כך שסבלנות יש לי. אני מעדיף לחכות עוד קצת ולקבל תוצאה טובה יותר מאשר לחזור מהר מדי ולגרום לנזק שימשיך איתי הלאה".

"גם זה יהיה תהליך ארוך שידרוש הרבה סבלנות. משום שחשוב לי מאוד לחזור להיות ספורטאי אני משתמש בינתיים במקלות ההליכה כדי למנוע מהגוף לסגל תבנית תנועה עקומה שתפגע בי בהמשך, למרות שאני יכול כבר להסתדר בלעדיהם".

קרדיט - צילום פרטי

מתי התחלת שיקום בבית הלוחם בבאר שבע?

"בתחילת מרץ 2024, כשבועיים לאחר השחרור מ"סורוקה", התחלתי להיות מטופל בבית הלוחם בבאר שבע, שם ממשיך עיקר השיקום שלי כרגע. אני עובר שם טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה ובנוסף מתאמן במתקנים של הבית. זה מתקן מדהים שמאפשר לפצועי צה"ל לעבור את השיקום באופן טוב הרבה יותר, פיזי ומנטלי. בהתאם להבטחה שלי לעצמי, כל עוד לא יכול לרוץ אני מנסה כל סוג ספורט שניתן, ובבית הלוחם יש לכך הרבה הזדמנויות. אז בינתיים אני מתאמן בשחייה, חץ וקשת וכדורסל בכיסא גלגלים. בנוסף, אני ממשיך גם ריפוי בעיסוק ונמצא בטיפול פסיכולוגי. אני מאמין שבסוף יותר משנה מהמצב הפיזי שלי יהיה איך אני מרגיש עם זה".

תוכל לספר על מרתון ירושלים, כפרזנטור של נעלי SAUCONY?

"בעיריית ירושלים התלבטו מאוד האם לקיים השנה את המרתון ולבסוף החליטו להוציא אותו לפועל מתוך תחושה שמוכרחים להמשיך את החיים למרות הכל, הם בחרו להקדיש אותו לכוחות הביטחון. בהמשך, מרתון ירושלים וחברת SAUCONY ישראל ששמעו על הסיפור שלי ועל הרצון שלי לחזור ולרוץ, הזמינו אותי להיות השגריר של הנעל הרשמית של המרתון ולהשיק אותה. המרתון עצמו התקיים ב-8/3/2024, כשיצאנו לדרך קיווינו שאני אוכל כבר לרוץ קצת בשלב הזה אבל כאמור אני עדיין לא מסוגל לכך גם היום. במקום זה החלטתי להשתתף בהליכה במקצה הקהילות (למרחק 800 מ') והזמנתי את החברים מהפלוגה שלי לבוא לצעוד איתי. לשמחתי הם נענו להזמנה וזה היה כיף אדיר מבחינתי לשלב את האירוע שחוגג את הספורט שאני כל כך אוהב עם החברים שבמלחמה הזאת הפכו לבני משפחה. חשוב לי לומר לגביהם, שלאחר שאני נפצעתי, הם המשיכו לשרת עוד למעלה מחודשיים ולמעשה יצאו סופית מהרצועה רק ב-21/1/2024. לאורך כל הזמן הזה (וגם אחרי שהשתחררו) הם ביקרו ועטפו אותי, הם הכי טובים בעולם''.

האם חשבת לכתוב ספר/סרט על חייך?

"האמת שלא, לא נראה לי שהחיים שלי הם חומר הוליוודי, מה שכן, אני כותב את מה שאני זוכר מהתקופה במלחמה, בינתיים זה בעיקר בשביל עצמי כדי לשמר את זה וכחלק מתהליך ההחלמה שלי".

האם לדעתך הפסיקו לכתוב אודותיך לאחר ששוחררת מבית החולים, מפאת חוסר עניין לציבור, או שמא ישנם כל כך הרבה סיפורי גבורה הדומים לשלך?

"לצערי יש הרבה יותר מדי גיבורים במדינה וכנראה שמבחינת התקשורת תחבושות טריות מצטלמות טוב יותר מאשר צלקות סגורות והתמודדות סיזיפית  יומיומית. אבל זה לא מאוד משנה מבחינתי. יש לי מטרה לחזור לריצה, זה הרבה יותר חשוב מעוד כתבה".

אם היית הולך אחורה בזמן, מה היית משנה?

"אני יכול לחזור לתחילת אוקטובר ולהתריע על מה שהולך לקרות?"

ספר על אהבתך למועדון הפועל תל אביב בכדורגל ובכדורסל

"כל העולם כולו שונא את הפועל ורק אני אוהב!" (מחייך).

למי אתה מתגעגע?

"לאליה וארי".

מה הלקח שלך בעקבות המלחמה?

"ברגעים מכריעים אין זמן לתיקונים, מה שהתכוננת אליו, מה שיש לך איתך וסך החוויות שצברת בחיים זה מה שישרת אותך כשבאמת תצטרך. זה נכון מהרמה הקטנה, החל מאטמי אוזניים ומשקפי מגן בזמן היתקלות ועד לרמת המאקרו, פיתוח סבלנות, התמדה, נחישות ורעב באימונים לאורך שנים, שעכשיו משרתים אותי בתהליך הארוך של השיקום".

תכניות לעתיד?

"לטרוף את החיים ולהזדקן ביחד עם טל. הזוגיות שלנו עמדה בהרבה אתגרים ושינויים בתקופה הזאת, לא היה בתכניות שלנו שהיא תסעד אותי (כבר) בגיל 34 ועכשיו יש הרבה התאמות ובניה מחדש שצריכה להיעשות".

משאלת לב/חלום?

"ברמה האישית, לחזור לרוץ, לשבור את השיאים האישיים שלי. הייתי מוותר על זה אם היית מבטיח לי שכולם יחזרו בשלום".

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('cf11c5c3-10d2-4d27-a815-25797a4f6b70','/dyncontent/2024/6/16/e32ea0a1-9e0d-4e36-8310-cfefc8352610.jpg',18051,'באר שבע נט בוואטסאפ - הצטרפו עכשיו לעדכונים הכי חמים!',525,78,true,33922,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('cf11c5c3-10d2-4d27-a815-25797a4f6b70','/dyncontent/2024/7/21/5705e8eb-b461-435d-b36d-e5b92e79d454.jpg',18204,'כיוונים 0724 אייטם',525,78,true,33922,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('cf11c5c3-10d2-4d27-a815-25797a4f6b70','/dyncontent/2024/7/17/ea3e6bd9-d934-4147-aa77-d71c490986c6.jpg',18176,'פובלציס 0724 אייטם',525,78,true,33922,'Image','');},7]]);})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה