אחיו של מנחם יחזקאל, שנרצח בפיגוע בבאר שבע - "הוא נרצח, ואנחנו נשארנו פה עם הכאב''

$(function(){setImageBanner('322a4bfb-1267-4f22-aaf6-6e0778d3c63e','/dyncontent/2022/6/27/de782219-77bb-4e00-a3af-f42c8c294a32.jpg',14822,'דיזיין 722 אייטם',525,78,false,33920,'Image','');})

מספר ימים לאחר ה-30 למותו, יפרח יחזקאל, אחיו של מנחם יזחקאל ז"ל שנרצח בפיגוע האכזרי בבאר שבע בסוף חודש מרץ, מספר בראיון כואב לבאר שבע נט - על הכניסה לעולם השכול, על החיבור של אחיו לדת והתמודדות החברתית וגם - על אותו יום מדמם שבו איבד את אחיו הקטן

מנחם יחזקאל ז"ל ויפרח (שמאל). קרדיט -  רלי אברהמי/רון ששון

אף אחד לא מכין אותך לרגע הזה. הרגע שבו מתקשרים אלייך, ומודיעים לך במילים כאלה או אחרות – הצטרפת למשפחת השכול. גם יפרח יחזקאל ובני משפחתו לא האמינו שזה יקרה להם, עד שהגיע אותו מחבל צמא דם אל מתחם "מבנה", באחר הצהריים החמים של ה-23 למרץ.

אז, נרצחו בתוך 8 דקות ארבעה אזרחים תמימים, שכל חטאם היה שהיו יהודים – לורה יצחק ז"ל, דורית יחבס ז"ל, הרב משה קרביצקי ז"ל ואחד – מנחם (מנוחין) יחזקאל ז"ל. מנחם, שלעולם לא פגע באף אחד ולא הפריע לאף אחד, חי את חייו בשקט – מעביר את היום בין תפילות לטיולים אין סופיים ברחבי באר שבע, "הוא היה אוהב ללכת ברגל. אנשים היו אומרים לי לפעמים – 'שמע, ראיתי את אחיך פה ושם, ובשעות לא שעות. הוא באמת אהב ללכת לבדו ולטייל". כך מספר אחיו של מנחם, יפרח, בראיון מיוחד לבאר שבע נט, רגע לפני גילוי המצבה שהתקיים היום (ד') לזכר אחיהם האהוב שנרצח בדם קר.

משפחת יחזקאל מתחילה את סיפורה במומביי, הודו. הוריו של מנוחין (שמו המקורי, על שם כנר שהיה אהוב ביותר על אביו), אשר נולד בשנת 1954, היו אנשים משכילים ויחסית אמידים. אביו של מנחם – יחזקאל, היה בעל תואר בספרות אנגלית מהאוניברסיטה המקומית בעיר, אשר נחשבת לבין הטובות במדינה. אימו, שרה, טרם סיימה את לימודיה האקדמיים כאשר החליטה המשפחה לארוז את המזוודות ולעלות ארצה בשנת 1956.

כך מספר יפרח על השנים הראשונות בארץ והתמודדות עם קשיי העלייה, של המשפחה ושל מנחם בפרט – ''הגענו ארצה בזמן שהיה פה משבר כלכלי רציני. כשנחתנו, הציעו לנו ללכת לקיבוץ דפנה בצפון. אני זוכר שבתור ילדים זה היה מאד פסטורלי. מה גם שהיה שם שפע של אוכל ומדשאות ובריכות, ואנחנו היינו פשוט מתרוצצים שם בלי סוף. בדיעבד גילינו, שלמרות שאנחנו נהנינו, הורינו התקשו מאד לבסס את עצמם בארץ החדשה.''  

מה הקשה עליהם להסתגל?

''ההורים שלי התקשו להתבסס שם מבחינת כשרות. לא היינו דתיים, אך הכשרות והשמירה על המסורת הייתה חשובה להוריי. ושם בדפנה, האווירה והלך הרוח היה יותר חילוני. אני זוכר שאפילו גידלו שם חזירים ואמא שלנו הזהירה אותנו כל הזמן 'לא לאכול את הבשר!'. מעבר לכך, היו גם קשיים אישיים – לא הכירו פה בתואר של אבא. הוא הגיע עם ספרים היסטוריים, של שייקספיר וברנרד שו, אבל פה בארץ חיפשו עובדים לעבודות כפיים. אז נתנו לו כל מיני עבודות משק למיניהם, וזה שבר אותו מנטלית ופיזית. בגלל שהוא גם לא ידע עברית, אפילו מורה לא נתנו לו להיות.''

ואיך מנחם הסתדר?

"מנחם אמנם היה קטן. אבל גם שם, למרות שזה היה ברמה נמוכה יותר, שמנו לב כי הוא מתקשה להתחבר לאחרים ולתקשר עם הסביבה. כשעברנו לבאר שבע זה אפילו היה יותר בולט לעין".

משפחת יחזקאל בקיבוץ דפנה, 1957. קרדיט - צילום פרטי

''לדעתנו הוא סיים את כל החסכונות שלו, והכל בגלל שהוא עזר לכל מי שרק ביקש''

במשך שבע שנים התגוררה משפחת יחזקאל בקיבוץ דפנה. לבסוף, בשנת 1963, החליטה המשפחה לארוז שוב את חפציהם ולהדרים הכי רחוק שאפשר מדפנה – אל עבר מעברת העולים במבואות חצרים, ממש בפאתי באר שבע. שם, דרך הערבוב בין העולים מכל קצוות תבל, מנחם הקטן עוד יותר לא מצא את עצמו בהמון הילדים. מספר חודשים לאחר מכן עברה המשפחה לרחוב רוטנברג בשכונה ג'. שם לאט לאט החלו הדברים להתייצב עבור ההורים – בעוד אביו של מנחם החל לעבוד בתור שומר באוניברסיטה (שלבסוף הוא מתקדם עד לתפקיד הספרן הראשי בספרייה), שרה החלה לעבוד בתור קלדנית בשפה האנגלית במפעלי ים המלח. באותה התקופה גם החל מנחם הקטן ללמוד בבית הספר היסודי – "נטעים".

נראה כי המעבר לבאר שבע לא היטיב לגמרי עם נפשו העדינה של מנחם. ולמרות זאת, יפרח מספר, כי הבעיות הנפשיות של אחיך הקטן מעולם היוו בעיה רצינית עבורו, להיפך – הוא למד לחיות איתם ולהשלים איתם – ''הוא (מנחם) לא הסתדר לגמרי, תמיד היה שקט כזה. אנחנו אהבנו אותו והסתדרנו איתו, אבל בחברה נידו אותו. אמנם אנחנו משפחה שקטה ואף פעם לא נכנסו לעימותים, אבל הילדים לא עשו לו חיים קלים. אבל מנחם הפנים את זה בתוך עצמו וחי עם זה.''

עם סיום בית הספר, התגייס מנחם לחיל הים אך תוך זמן קצר "זיהו שהוא לא מתאים ושיחררו אותו", מספר יפרח ומוסיף – "אני זוכר שהוא בא עם המדים הלבנים הביתה, כולו יפה וצח. אבל אחרי כמה חודשים הוא כבר לא מצא את עצמו ושחררו אותו. אבל אני חושב שהוקל לו באיזשהו מקום, כי היה לו קשה מחוץ לבית.''

''היינו משפחה חמה ותומכת". קרדיט - רון ששוןכן, מנחם אהב את הבית. המקום בו הוא יכול היה להיות עצמו, ללא מסכות כלשהן. שם, בדירה ברחוב בעלי התוספות בשכונה ד' אליו עברה המשפחה שנים אחר כך, התגוררה משפחת יחזקאל בחממה אחת וטובה – האחים יפרח, רבקה, אילן ומנחם יחד עם הוריהם. השנים עברו, הילדים יצאו מהבית אבל מנחם נשאר לגור עם הוריו – "הוא נשאר תמיד בחסות ההורים שלנו. הם תמכו במשך כל הדרך מבחינה נפשית. לבסוף גם בביטוח לאומי הכירו בו בתור נכה מגיל צעיר יחסית''.

אז מה בכל זאת נתן לו שקט, מה היה עיקר עיסוקיו?

''אחרי שאבא שלנו נפטר לפני 30 שנה, אימי חזרה בתשובה ומנחם יחד איתה. לאט לאט הוא החל יותר ויותר לצלול אל הדת, תוך שהוא מכיר חברים חדשים מבית הכנסת. מתוך אותם החברים היה אחד שבלט במיוחד – בנימין שמו. הוא היה מגיע לפה מידי יום, ויחד עם מנחם הם היו יושבים שעות על גבי שעות ומתפללים. הדת החלה להוות חלק משמעותי עבורו. הוא היה הולך לשיעורים בבתי כנסת בגל רחבי העיר. וככה הוא היה מעביר את הזמן שלו – מסתובב ברחבי באר שבע ומתפלל. הוא היה כל כך אוהב לטייל רגלית, והיית יכול לראות אותו בכל נקודה בעיר ובכל שעה. אני זוכר שאנשים כל הזמן היו אומרים לי - ראיתי את אחיך פה ושם'.

לפני שש שנים הלכה שרה יחזקאל לעולמה. על ערש דווי היא ביקשה מילדיה לשמור על מנחם ולתמוך בו כמה שאפשר. ומאותו הרגע, החלו חייו של מנחם להוות פרוייקט עבור שאר בני המשפחה – ''אחד הדברים שתמיד דאגנו היה לומר לו שישמור על הכסף שלו. אבל הוא לא רצה שנתערב, הוא רצה להרגיש עצמאי. בפועל התברר לנו, שאחינו היו תורם ללא הרף. לדעתנו הוא סיים את כל החסכונות שלו, והכל בגלל שהוא עזר לכל מי שרק ביקש. כזה הוא היה, פשוט אחד כזה שעוזר לכולם. אני יכול לספר לך שהוא גם תמיד דאג לעזור לדוד שלנו, שהוא נכה בעצמו. ומנחם היה מגיע אליו לבית בשכונה ה', ועוזר לו בכל מה שהוא רק היה צריך".

"הדת מילאה אותו". קרדיט - צילום פרטי

''הגיעו לשבעה משפחות שבזמנו הייתי רואה עליהם בחדשות ומזדעזע. ועכשיו זה היה אצלי, בבית שלי.''

מי שעזרה למנחם במהלך השנים האחרונות ועמדה לצידו במיוחד זוהי עמותת "אנוש". העמותה, הוקמה לפני למעלה מ-30 שנה כדי לסייע למתמודדי נפש באזור באר שבע והסביבה. העמותה יושבת בבית "אנוש", אשר מעניק שירותי שיקום חדשניים ופורצי דרך המבוססים על התאמה אישית ומאפשרים לכל אחת ואחד לחיות חיים מלאים ובעלי משמעות, תוך תחושת שייכות לקהילה, ביטחון ותקווה – ''עמותת אנוש עזרה לו כל הזמן. בין עם זה בעזרת שיחות הנפש שהיו עורכים איתו, או בין עם זה בעזרת קניות, שהיו מייעצים לו איך לרכוש מוצרים נכון. הם היו ממש בקשר שבועי איתו.''

סדר יומו של מנחם היה די קבוע. מהתפילות, לארוחת צהריים עם חבריו הטובים – בנימין ואוליאל ולאחר מכן הליכה לעבר בית "אנוש". השגרה עזרו לו והשאירה אותו יציב, עם הראש מעל המים. כך יצא שבוקר יום שלישי, ה-23 למרץ היה ככל הבקרים עבור מנחם.

בשיחה עימו, שופך יפרח מעט אור על השעות האחרונות בחייו של אחיו האהוב – ''באותו הבוקר, מנחם התפלל פה בדירה עם חבריו. וממה שסיפרו לי – הם יצאו לכיוון האוניברסיטה, שם הם היו אוכלים בקפיטריה בדרך כלל. אחרי הארוחה, מנחם נפגש עם החונך שלו בעמותה. לאחר השיחה, עד כמה שאנחנו יודעים, הוא יצא לכיוון מתחם ה-ONE בשביל לעשות קניות ככל הנראה.''

מתי דיברת איתו בפעם האחרונה?

''דיברתי איתו יומיים לפני כן, כי בדיוק קנינו לו מזרן שינה חדש. שאלתי אותו אם ''הכל בסדר והאם חסר לו משהו''.

איפה היית במהלך הפיגוע?

''אני הייתי בבית וראיתי את האירוע כמו כולם בחדשות. ואני זוכר שחשבתי לעצמי – 'אין לו מה לעשות שמה', אז בכלל לא העליתי בדעתי שמנחם שם. וזאת שאלה שמעסיקה אותנו עד היום – ''מה הוא עשה שם. יכול להיות שהוא רצה לעשות קניות לדוד שלנו, אני לא יודע''.

מנחם, כמו שלושת הקורבנות האחרים בפיגוע, מצא את מותו בעקבות דקירות הסכין של המחבל הרצחני. האיש שאהב כל כך לטייל ולעזור, מצא עצמו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. לאחר הגעת כוחות הרפואה לזירה, הובהל מנחם לבית החולים "סורוקה". על גופו אפילו לא נמצאה תעודה מזהה, אלא רק כרטיס קופת חולים פשוט. וזהו גם הפרט היחיד שידעו הרופאים במיון – כי שם משפחתו של האיש הוא יחזקאל.''

אחת מן הפצועות מפונות מן הזירה. קרדיט - "איחוד הצלה"

מי שנאלצה לזהות את מנחם ז"ל ראשונה, זוהי לא אחרת מביתו של יפרח, אשר עובדת בבית החולים – "פנו אליה והזמינו אותה לחדר המיון לזהות אותו. היא כמובן זיהתה את הדוד שלה, ורגע לאחר מכן היא התקשרה אליי ואמרה לי -  ''תגיע דחוף לחדר המיון, יש פה עובדת סוציאלית והיא תדבר איתך. בדרך עוד חשבתי שהוא רק פצוע קשה, לא האמנתי שאח שלי מת. וכשהגענו לשם כבר בישרו לנו שהוא נרצח".

''זה לא דומה לכלום, לשום דבר שהכרתי לפני כן. במהלך השבוע הגיעו לפה הרבה משפחות של נפגעי טרור מכל הארץ. הגיעו לפה לשבעה משפחות שבזמנו הייתי רואה עליהם בחדשות ומזדעזע. ועכשיו זה היה אצלי, בבית שלי.''

קיבלתם תמיכה ענקית באותה התקופה.

"בצורה מדהימה. וחווינו אותה מכל קצוות הארץ – מהצפון ועד הדרום. ופתאום בן אדם כזה, שאף אחד לא הסתכל עליו כמו שאומרים, זכה לכבוד שמעטים זוכים לו. אז כן, הייתה פה תמיכה ממש מדהימה. במיוחד מנוער דתי לאומי ומאנשים מהמגזר הדתי בבאר שבע, שהגיעו לפה וטיפלו בכל מה שצריך. כמובן שהיו פה גם חברי כנסת שהגיעו ואפילו נשיא המדינה, שהיה פה ואמר קדיש איתנו וכל זה בזמן שהוא בעצמו באבל על אמא שלו".

איך אתה מתמודד בחודש האחרון?

''יש לי כרגע בעיות רפואיות קשות שאני חווה. העניין הוא שתמיד חשבתי על מנחם שהוא לבד ומי יעזור לו אם יקרה לו משהו, מי יתמוך בו שהוא יגיע לעת זקנה. אבל עכשיו הכל נגמר - הוא נרצח, ואנחנו נשארנו פה עם הכאב.''

הגיעו אנשים מכל קצוות הארץ, במהלך השבעה של מנחם ז"ל. קרדיט - לילך כהן

"עזר לכל מי שרק ביקש", מנחם יחזקאל ז"ל. קרדיט -  רלי אברהמי

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){setImageBanner('c1faca93-05cc-4261-8e9f-330714f83cf6','/dyncontent/2022/6/22/2fff39e7-059a-4bb4-9681-550c4b075940.gif',14806,'סמי 722 אייטם ת',525,78,false,33922,'Image','');})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה