פרויקט מיוחד עם משפחות הנופלים: "כל יום ללא היקירים שלנו הוא יום זיכרון וגעגוע בלתי נתפס"

יום הזיכרון הוא יום קשה למשפחות השכולות שאיבדו את היקר מכל, אך הגעגוע לאלו שנפלו במהלך שירותם הצבאי או נרצחו בפיגועי הטרור מלווה את המשפחות השכולות לאורך כל השנה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, פנינו למשפחות וביקשנו מהאם, אחות או רעיה לכתוב מהו יום הזיכרון בשבילן, על הגעגוע והחוסר ובעיקר מה היו רוצות שיזכרו מהילד/אח/בעל שלא יחזור הביתה.

בבוקר של השבעה באוקטובר נהנה סמל אושר שמעיה מחופשה בביתו בבאר שבע. לאחר ששמע על המתקפה מעזה, ביקש מאביו קובי להסיע אותו לבסיס ברעים, כדי לסייע לחבריו שנשארו שם. בכניסה למחנה נרצחו השניים על ידי מחבלי חמאס שהיו במקום. הם נמצאו מחובקים ברכב.

אבלין שמעיה, שאיבדה ביום אחד את בעלה קובי ובנה אושר, כותבת:

יום הזיכרון בשבילי

בתור ילדה ונערה תמיד זוכרת שיום הזיכרון זה היה יום של כאב וכבוד. כבוד לכבד את אלו שבזכותם אנחנו חיים. תמיד ביום הזה היינו ההורים ואני נוהגים לעלות לבית העלמין הצבאי ברמלה, עיר ילדותי, ולהתייחד עם משפחות הנופלים. לעמוד לזכרם דומיה. רק מה, לא ידעתי מה הגורל צופה לי שלאחר שנים אהיה אני זאת שצריכה שיתייחדו עימה. שאהיה אני זאת שעומדת מול מצבות, לא של חיילים שלא הכרתי, אלא של בעלי ובני, קובי ואושר שמעיה. שנרצחו יחדיו בכניסה לבסיס רעים. בני  אושר  היה חייל שביקש לחזור לבסיס בהישמע האזעקות וביקש מבעלי קובי שיסיע  אותו. בהגיעם לכניסה לבסיס נתקלו במחבלים הארורים שלא השאירו להם שום סיכוי , ומאז השתנו חיי - חיי כולנו. ארצה שאנשים שהכירו וגם אלה שלא, שידעו שאיבדתי שני אנשים משכמם ומעליה, שהיו מלאי נתינה, אהבה לזולת, כבוד והערכה לסובבים. אל תשכחו אותם, את מי שהם היו עבורנו ועבור עוד המון אנשים. הטוב לב והאור שלהם היה מופץ בכל מקום שרגלם דרכה. המשיכו בבקשה במורשת שלהם. בחייהם ובמותם לא נפרדו.

עמית מן הייתה פרמדיקית אהובה שרק רצתה לעשות טוב בעולם. היא נרצחה בקיבוץ בארי בטבח שבעה באוקטובר, כשבמהלך המתקפה עוד טיפלה במרץ בפצועים במרפאה בקיבוץ בארי. על גבורתה הוענק לה אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית.

אחותה של עמית מן ז"ל, מרי ורון, כותבת:

מהו יום הזיכרון בשבילי? 

 לפני שקיבלתי את הטייטל הנורא מכל "אחות שכולה" 

יום הזיכרון היה עבורי יום עצוב וקשה בו הכל עצר מלכת. 

ליבי היה שבור וכואב על כל אותם הגיבורים שאיבדנו, אבל זה מה שזה היה - יום.

כשהסתיים לו היום ונכנסנו לעצמאות, אז שמתי את הזיכרון מאחוריי ויצאתי לחגוג יחד עם המדינה כולה. 

אבל לפני שנה וחצי הנורא מכל קרה. 

אחותי הקטנה, התינוקת של המשפחה, היהלום שבכתר שלנו – נרצחה.

ב7 באוקטובר בשעת בוקר מוקדמת, עמית יצאה מדירתה בבארי והגיעה למרפאת שיניים בקיבוץ כדי לעזור לחברי כיתת הכוננות שנורו ונפצעו בלחימה. 

עמית טיפלה בהם במסירות ובנחישות במשך 7 שעות ארוכות .

בשעה 14 שתיים בצהריים, כשהצבא לא הגיע ואיש לא הושיע - המחבלים נכנסו למרפאה ורצחו את עמית יחד עם גיבורים נוספים.

מאז אותו יום שחור, נכנסנו בעל כורחנו לקטגוריה של משפחת השכול. אחרי הכל משפחה לא בוחרים  - השכול בחר אותנו בלי לשאול, בלי לדפוק הוא פרץ את דלתנו, נכנס בסערה והרס את חיינו .

ומאז כל יום בשנה הוא יום זיכרון עבורנו .

כל יום הוא מאבק אישי שמתחיל ברגע שנפקחות העיניים וקמים מחדש לאותה מציאות בלי עמית .

מאבק לצאת מהמיטה, להחליף את הפיג'מה, ללכת לעבודה ולחייך לאנשים .לנהל שיחות שגרתיות ,כשהדבר היחיד שבא לי לעשות זה לצרוח בבכי ולצעוק לכולם איך הכל ממשיך להתנהל כרגיל כשעמית לא פה???

אבל אני סותמת ומעלה מן חיוך מזויף על הפנים, כדי שהיום יסתיים ויגיע הלילה ואכנס שוב למיטה ואעצום את עיניי בתקווה שאולי רק אולי עמית תבוא לבקר אותי בחלום. 

וככה זה כל יום ויום אצל משפחה שכולה. 

הדבר היחיד שמשתנה ביום הזיכרון זה שאנחנו הופכים להיות פחות בודדים ופחות בלתי נראים, העם רוצה לחבק, לשמוע, להשתתף בצערנו ויש בזה משהו מחזק שמחייה יותר את עמית .

כיום אני מבינה שכשנגמר יום הזיכרון וכולם ממשיכים הלאה, אנחנו המשפחות השכולות נשארות מאחור כי בשבילנו כל יום בלי היקירים שלנו הוא יום של זיכרון וגעגוע בלתי נתפס 💔

טל שועה (31) מבאר שבע, נפל בקרבות בדרום רצועת עזה. הוא התגייס למילואים למרות שלא קיבל צו 8 וחיכה להולדת בנו הבכור. כיום ענבר מגדלת את בנם עוז באהבה ענקית ועל פי ערכיו של טל. 

ענבר שועה כותבת על בעלה טל ז"ל:

טל שלי היה אדם שופע שמחה, שלא נהג להתלונן לעולם.

הוא התאפיין בנתינה טהורה, כזו שאינה תלויה בתמורה, והיה אוזן קשבת לכל אדם באשר הוא.

הייתי רוצה שיזכרו את החיוך הרחב והעיניים החמות שלו — עיניים שדיברו בשקט של טוב לב.

לטל היה משפט מלווה דרך: “במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש.”

וכך בדיוק הוא חי — היה האיש של כולם, תמיד, ובכל רגע שנדרש.

יום הזיכרון עבורנו הוא נקודת ציון כואבת, תזכורת לכך שטל איננו עוד.

אך החיסרון והכאב נוכחים בכל יום, בכל שעה ודקה.

עבורנו, כל יום הוא יום זיכרון.

מתן זנטי (24), מדימונה, נרצח בשבעה באוקטובר בהתקפת ארגוני הטרור על עוטף עזה. מתן נרצח כאשר בילה עם חבריו מהטיול הגדול בחו"ל בפסטיבל נובה, שם הגן על חברתו וחבריו בזמן ההתקפה, אך שילם בחייו.

תמי כהן, אמו של מתן זנטי ז"ל, כותבת לו:

*מתן – ציפור חופשייה שנשארה בלב כולנו*

מתן שלנו היה נשמה חופשית.  

הוא ראה את העולם כמרחב אינסופי של הרפתקאות, יופי ושמחה. אהב לרקוד, לטייל, לצחוק – פשוט לחיות. בכל מקום שהגיע אליו, הוא הביא איתו אור. היה בו משהו נדיר – שילוב של חוכמה עמוקה, נפש רגישה, ואהבה כנה לאנשים.

בתקופה האחרונה לחייו, התחיל ללמוד לתואר במדעי המחשב. היה בו רצון להבין, לחקור, להתפתח – והוא עשה את זה תמיד עם סקרנות, חיוך והמון ענווה. מתן היה אהוב על כל מי שהכיר אותו. החברים שלו אומרים שידע לראות את כולם, בלי מסכות. תמיד עם מילה טובה, עם יכולת להקשיב באמת.

אבל יותר מכל – מתן היה בן, בן אהוב שלי.  

הקשר בינינו היה עמוק ובלתי מוסבר. דיברנו בלי מילים, הרגשנו אחד את השנייה גם מרחוק. הוא אהב אותי אהבה כנה וטהורה והאיר את ימיי ולילותיי באור בוה.

מתן היה גם נכד מסור – דאג לסבא שלו עד יומו האחרון באהבה שאין לה גבול.

ביום הזיכרון אני רוצה שיזכרו את מתן כפי שהוא באמת היה –  

אור גדול, לב פתוח, נשמה של חופש.  

שהצחוק שלו ימשיך להדהד, שהאור שלו ימשיך להאיר,  

ושנזכור לא רק את מה שנלקח – אלא את מה שהוא הספיק להעניק.

מתן, אתה איתנו. תמיד.

הבלש המצטיין של משטרת באר שבע, מיכאל ליזמי ז”ל, נלחם באומץ במחבלי חמאס בקרב באופקים בשבת השחורה. אחותו הצעירה שני שמעה את הקרב שבו נפל דרך הטלפון. לאחר מותו החליטה להתגייס בעקבותיו כבלשית למשטרה - וקיבלה את אקדחו האישי.

ענבר לייטר, אמו של מיכאל ליזמי ז"ל, כותבת:

יום הזיכרון עבורי

אני ביום הזה אני פותחת את ביתי (שפתוח כל השנה) ואחרי בית עלמין באים אלי לחצר לאכול אוכל טעים ומנחם, להתחבק, לפגוש חברים משותפים, גם של המשפחה וגם של מיכאל. מעלים זיכרונות וחוויות.

אני בטוחה שכל מי שהכיר את מיכאל חושב וכואב את לכתו בטרם עת יום יום אך צריכים לנהל משק בית, משפחה ולהתפרנס. ויום הזיכרון זה יום מיוחד שעוזבים הכל ומתייחדים עם המשפחות/חברים שהיו שותפים למסע החיים כל אחד בדרכו, חלק מתקשרים או כותבים, חלק באים וחלק מתכנסים בתוך עצמם.