מתחביב לתערוכה: סיפורה של הלבורנטית שהלכה בעקבות חלום הצילום

הכירו את איריס תושבת מיתר לבורנטית (שהתלמידים במקיף א' לא יכולים בלעדיה) שהפכה את תחביב הצילום למקצועי יותר וממש השבוע (רביעי) צילומיה מופיעים לראשונה בתערוכות שנפתחו במסגרת מגבלות הקורונה שמסרבת לעזוב אותנו.

איריס החלה לצלם כבר לפני כ-30 שנה, במשך שנים צילמה כתחביב בלבד "צלמתי בכל הזדמנות בבית בטבע, בטיולי שטח עם בעלי. יחד אנחנו נוסעים ברחבי הארץ והעולם ונהנים מהנופים הקסומים, מטיילים וכמובן מצלמים ואוצרים חוויות.

אז ממש עם פתיחת התערוכות החלטנו לשמוע מאיריס איך לקחה את התחביב שלה כמה צעדים קדימה ואיך ההרגשה להציג בפומבי את הצילומיה המרהיבים: "כשמתחילים לצלם יש התלהבות, מצלמים מאות תמונות ולא חושבים הרבה, היום בעידן הדיגיטלי אתה מגיע למחשב שופך לתוכו את כל המאגר, בוחר לך כמה תמונות שמוצאות חן בעינך וככה זה נשאר. אתה בטוח שאלה תמונות פיקס כי הם שלך, אבל אין לך מספיק את הידע לדעת מה באמת עושה תמונה טובה לתמונה ואוו, לכן אם רוצים להבין ולהיות מקצועי צריך ללמוד, ללמוד ממורים מקצועיים, לקחת קורסים ולהתנסות בסדנאות מקצועיות". 

מה  גרם לך להפוך את התחביב למקצועי יותר? "פתאום הבנתי שאם אני רוצה לדעת יותר מעבר לתחביב, אם אני רוצה להיות במקום אחר יותר מקצועי, להעז ולעשות, להרחיב את הנפש, אני חייבת לעשות משהו אחר, ללמוד משהו שאני לא יודעת עדיין ולהעמיק בו בתחומי הצילום השונים. הבנתי שאני רוצה ללמוד מאנשי מקצוע, צלמים שיכוונו אותי ויעבירו לי מהידע שלהם, כאלה שיסחפו אותי איתם בלהט שלהם ובאהבה שלהם לצילום, כאלה שנותנים השראה. בעקבות זאת, נרשמתי לקורס צילום מתקדמים, בקורס חידדתי את מה שידעתי וגם למדתי לעצור, להתבונן יותר במרחב סביבי לפני שאני מצלמת, אבל עדיין הרגשתי שמשהו חסר לי וחיפשתי משהו שימקד אותי, משהו שייתן לי להתנסות בכל תחומי הצילום".

"ככה הגעתי לקורס מאסטרים בבית הספר לצילום "זומינג" של סלבין וקורן, קורס הצילום לקח אותי כמה צעדים קדימה בכל הקשור ליכולות הצילום שלי, הקורס העשיר אותי והעמיק בי את הידע מקצועית ע"י מורים שהם בעצם מאסטרים כל אחד בתחומו - צילומי סטודיו, צילום אוכל, צילומי בוק, טבע, תרבויות, לצד עריכה וטכניקה מתקדמת. בנוסף, במסגרת הקורס יצאנו לסדנאות והתנסינו בשטח תוך ליווי צמוד של המדריכים, כך למדתי לדייק את עצמי, לשים לב לפרטים, לתאורה, לקומפוזיציה, לנושא הצילום. למדתי לראות הקשרים, צבעים להביא רגש לתמונה ונהנתי מכל רגע על אף הנסיעות המטורפות ברחבי הארץ בשעות משוגעות".

מהיצירות המדהימות המוצגות בתערוכות ניתן להבין כי סגנון הצילום האהוב על איריס הוא צילומי טבע ואנחנו נעיד כי היא עושה זאת באופן מרהיב, היא מספרת: "אני מאוד אוהבת צילומי טבע, אוהבת לצלם ציפורים בפרט, אבל לא רק. אני מרגישה שהטבע הוא חלק ממני ומשהו נפתח אצלי כשאני שם. כשאני מצלמת אני רוצה להביא לצופה את מה שראיתי ומה שהרגשתי באותו רגע. במקרים מסוימים צריך להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי לתפוס רגעים מיוחדים, למשל: בצילום בעלי חיים נדרשת עבודת מחקר קודמת לפני שהולכים לצלם, צריך לחשב מראש זמן, מקום פעילות, להגיע מוכנים".  

על היצירות שנבחרו להיות מוצגות בתערוכות היא מספרת: "יצירה אחת מוצגת בתערוכה שנפתחה השבוע - 'מה נשמע בבית' במוזיאון הנגב, שם היצירה 'קרוב לבית' את התמונה צילמתי בזמן הסגר בחצר הבית שלי מוקדם בבוקר. רואים בה התעוררות פעילות של זחל ששמו "דובון הקורים" הזחלים טווים רשת של קורי משי והמטווה משמש כמאהל זמני לזחל שמכרסם סביבו את כל הצמחייה, לאחר מכן הזחל מתחפר באדמה והופך לעש. כל פעילות הזחל קרובה לבית שלו וגם קרובה לבית שלי" מסבירה איריס ומוסיפה: "התערוכה היא בעצם סביב הדברים שקורו לנו בזמן הקורונה בסביבה הביתית שלנו כי הסגר גרם לנו להסתכל גם על הפרטים הקטנים מסביב שאולי לא היינו שמים לב אליהם באופן רגיל". 

על התערוכה השנייה "מתבוננים מחדש על החופש" בבית ציוני אמריקה שנפתחה גם כן השבוע מספרת איריס: "ראיתי את הפרסום על התערוכה והחלטתי לשלוח כמה תמונות, מאוד התרגשתי שקיבלתי תשובה שהתקבלתי. את התמונה צילמתי בקרואטיה – בשמורת פליטביצה באוקטובר שנה שעברה, קראתי לה "מציאות או דמיון" תמונת השתקפות של הטבע במים. למה את חושבת שדווקא היא נבחרה? "אני חושבת שהתמונה לוקחת אותך פנימה אל המקום. זאת תמונה שמתעכבים עליה, מנסים להבין אותה, מחפשים ומדמיינים דברים. תמונה שגורמת לך לשקוע בה, לחפש מה מציאות מה דמיון, להתבונן בצבעים המתחברים לטבע ולשקט ממש לצלול לתוכה כמו שאני צללתי אליה". 

אוצר התערוכה "מתבוננים מחדש על החופש" הוא כפיר בולוטין צלם מוכשר בעצמו ובעל בית ספר מצליח לצילום. כשהתברר לאיריס שהוא בחר בתמונה שלה "מציאות או דמיון" היא העידה כי התרגשה מאוד: "אין התרגשות גדולה יותר שנבחרת תמונה שלך לתערוכה. זה מראה שהצלחת להביא משהו ומשהו אהב את היצירה שלך ובחר בה. והתרגשות גדולה עוד יותר היא לראות תמונה מוגדלת ותלויה לצד יצירות אומנות נוספות מאמנים מוכשרים שמוצגת במוזיאונים" אומרת איריס בגאווה. 

לאחרונה יש שיח ער סביב תוכנות עיצוב, שבעזרתן מעצבים תמונות בעיקר בהקשר של צילומי סטודיו והופכים את המצולם לשונה מהמציאות. מה דעתך על זה? "אין לי שום התנגדות לשימוש בתוכנות שמסייעות לאיכות התמונה, אבל ממש לא בעד שינוי מהותי. למשל: אם תפסת את הרגע המושלם וצריך לחדד את הצבע בתמונה או סייעת באיכותה, אז את עדיין נמצאת בגבולות המציאות, מה שצילמת זה מה שרואים, אבל לצורך העניין אם צילמת נוף ולא היה ירח בתמונה והוספת אותו, אז זה כבר חוטא לאמת, זה לא המציאות ולא האמת ואני בעד האמת".

ואם כבר מדברים על הצגת האמת, בתערוכה יש משהו מאוד חשוף, האמת שלך מוצגת בגדול בפני זרים, איך התחושה? "אין ספק שזה מרגש, אפילו מרחיב את הלב, להציג תמונה במוזיאון זה כבר סיפור אחר, הדרך לראות יצירה, לחשוף אותה בפני אחרים, לשמוע מה הם אומרים ולהתרגש מהמחשבה שבאו לראות את התערוכה שאתה חלק ממנה, אני חלק ממנה, זה כיף אמיתי. המחשבה שאולי משהו מהמבקרים ירצה לקנות אותה מרגשת אותי מאוד".

לסיום איזה טיפ את נותנת לצלמים חובבים שרוצים להתפתח ואולי יום אחד גם הם ירצו להציג בתערוכה? "להיפתח להתקדם ותמיד ללמוד, אפשר ללמוד מכל אחד, להעז לעשות דברים חדשים ולא להתייאש, להשקיע! לעבוד לנסות שוב ושוב, אם לא התקבלת לתערוכה אחת בשנייה תצליח, זה יכול להביא אותך למקומות שתמיד חלמת עליהם".