ארנולד התפנה עם משפחתו משדרות, וספריו קיבלו משמעות חדשה לגמרי

"יומיים אחרי פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר לא היה לי ולמשפחתי אישור להתפנות משדרות. למרות זאת ארזנו עם המשפחה חפצים, נכנסו לרכב המשפחתי ובדרך אמרתי לאשתי שהפעם צריך לקחת בחשבון שזה עלול לקחת זמן. בהתחלה גרנו במשך שבוע ימים במוטל באילת והיינו צריכים לדאוג לעצמנו מבחינת אוכל ושאר הדברים. בהמשך, לאחר שהתפנו לאילת תושבים רבים מעוטף עזה, קיבלנו אישור מהמדינה לגור בבית מלון, שלאחרונה התחלתי לעבוד בו. מאז שהתחילה המלחמה המוח שלי עצר מלכת במקום מוגן כמו בית המלון ולא יכולתי לחבר משפט אחד. לקח לי יותר מחודש להמשיך לכתוב ספר ילדים חדש, שבסופו של דבר סיימתי את העריכה שלו בצורה הטובה ביותר. השתדלתי שלא לצפות בסרטונים המזעזעים שרצים ברשתות החברתיות, כי אם הייתי נחשף אליהם המוח שלי היה חווה סוג של טראומה שהייתה משפיעה עליי".  

כך אומר הסופר ארנולד איחייב, שמחלקת הקדם יסודי בעיריית שדרות החליטה לרכוש עותקים מספר הילדים החדש שלו "הפרפר והפר", ולהכניסו לגני החובה בעיר עם ספר הילדים הראשון שלו "סוד המפתח והכי גדול זה להיות קטן". ספרו החדש מתאר מפגש מפתיע בטבע בין שני בעלי חיים, שלכאורה אין כל קשר ביניהם ומגלה איך מפגש מרתק זה קשור למחזור החיים בטבע ומה מגלים כל אחד מהם על השני.

ארנולד עובד כנגר, נשוי ליוליה ואב לארבעה ילדים: ליאל, מייקל, מירל ועילאי, תושבי שדרות. בימים אלו הוא ומשפחתו מתגוררים באופן זמני בבית מלון באילת, לשם פונו מיד לאחר ה-7 באוקטובר. בשנה שעברה הוציא לאור את ספר הילדים "סוד המפתח והכי גדול זה להיות קטן" , ששניהם נמכרים בחנויות הספרים ברחבי הארץ. עד כה הוציא לאור ברוסיה שלושה ספרים ברוסית: "שלושה צדדים של הרוח", "הסיפורים של אבא" ו"הכוורת".

הוא החל לכתוב לאחר שנולדו ילדיו. "התחלתי לכתוב ספר למבוגרים בשפה הרוסית, אך בשלב כלשהו הפסקתי לכתוב אותו מכיוון שהייתי עסוק בסיפורי ילדים ובטקסטים אחרים שהתחלתי לכתוב. את הסיפור הראשון שלי לילדים כתבתי לאחר שילדיי ביקשו שאקריא להם סיפור לפני השינה. הכתיבה לילדים היא בעצם לכולם, כשבין השורות אפשר למצוא פילוסופיה ותובנות והסיפור יכול להיות יפה וגם מצחיק גם מבלי להשתמש במילים בוטות ובלשון הרע".

"הפרפר והפר" מעביר באמצעות דיאלוג מעניין וקולח ואיורים מרהיבים ומקוריים של הציירת דיאנה שמעון סיפור חיים מרתק על פָּר גְּבַרְתָּן, מֶלֶךְ מְעוּטָר, שֶרָמַס שְדוֹת מִרְעֶה רַבִּים, עָבַר רְפָתוֹת וְהָיָה הַשַּר שֶל הַפָּרִים וּמַלְכָּן שֶל הַפָּרוֹת, ועל פַּרְפַּר, זְנַב סְנוּנִית, נָאֶה וּמְיוּחָד, שֶעָבַר שִינּוּי יוֹתֵר מִפַּעַם אַחַת.

ארנולד הוא אומן של מלים, מגלף, משייף, מקציע ומעבד אותן לכלל יצירה מקורית. ספרו החדש מכיל תובנות חשובות ובהן: חשוב להשתמש במוח והרבה פחות בכוח, להתנהג בנימוס כאשר משוחחים עם אחרים ולנצל כל דקה בחיים כדי להכיר את העולם הנפלא שסביבנו. הוא עלה לארץ מאוקראינה בשנת 1995 כשהיה בן 14 ומגלה כי הצליח למצוא את מקומו בישראל רק לאחר שהתחתן עם יוליה אשתו.

הוא גדל באוקראינה כילד די מופנם וחסר ביטחון, אך זוכר שהיה ילד יצירתי ושמח שלא היה יכול לשבת רגע אחד מבלי לעשות דבר. "העיירה שבה נולדתי וגדלתי הייתה דומה למושבים בארץ ובחלקה החקלאית שהייתה שייכת לבית שלנו הייתה גינת ירק ענקית, שבה גדלו כל סוגי הירקות ועצים מכל הסוגים שמהם לא הפסקנו לאכול. בחצר הבית הסתובבו תרנגולות, שהטילו בלול ביצים טריות בכול הגדלים ובצבעים שונים. לא היו חסרים לנו משחקים וכול הזמן היינו עסוקים בלחיות, בליצור ובלבנות ולא רק לשבת סתם מול מסך הטלוויזיה. בית הספר היה במרחק של 40 דקות הליכה וכל הליכה אליו הייתה הופכת לחוויה אחת גדולה".

לעולם הוא לא ישכח את החורף האוקראיני, שבו הוא, בני משפחתו וחבריו היו משחקים בשלג או גולשים על אגם שקפא ובשאר העונות היו קוטפים את הפירות מהעצים שגדלו ברחבי העיירה. "כילד לא היה דבר כיפי יותר מהחורף. גם כשבחוץ היה קור של מינוס 20 מעלות לא היה לנו קר, כי לא הפסקנו לזוז ולשחק. השלג הגיע בקלות עד למותניים, האגמים קפאו ונטיפי הקרח קישטו את גגות הבתים. מכיוון שבבית לא היו ברזי מים, כשקמנו בבוקר נאלצנו לשפוך מים רותחים, שחוממו מראש, על ברז המים, שהיה בחצר ובעצם היה מקור המים היחיד. היינו מסתכלים על החלונות של הבית כדי לראות מה הטבע צייר עליהם בלילה".

עיסוקו המקצועי כנגר אומן היוצר בעץ, כולל יצירות אומנות כמו: מעמדים מיוחדים לשופרות ולסכינים ושולחנות אומנותיים שהוא יוצר בימים אלו, קשור בהחלט לכתיבה ספרותית. "יש הרבה חופש ויופי בעבודת הנגרות, אך למרות זאת הייתי רוצה להאמין שבעוד כמה שנים תהפוך הכתיבה למקצועי העיקרי", הוא אומר.

בספר הילדים "סוד המפתח והכי גדול זה להיות קטן" מאת ארנולד איחייב מופיעים שני סיפורים עם ציורים אומנותיים רבים, פי יצירתה של הציירת והאומנית ילנה סקריפצ'נקו המתגוררת ברוסיה. "על מנת שהספר יהיה מספיק מעניין עוד לפני שיקראו אותו ושהציורים יהיו יפים ומלאי חיים.

בספר יש שני סיפורים, שבהם מופיעות מחשבותיי על דברים שבהם נתקלתי פעמים רבות ביומיום. כך למשל, בסיפור הראשון 'סוד המפתח' היה חשוב לי להעביר מסר חשוב כאבא לארבעה ילדים. לעיתים קרובות אנו מלמדים את הילדים שהם צריכים ללמוד על מנת שכשיגדלו הם יהיו עשירים ובעלי כוח רב, אבל פחות משתמשים במילים כמו: מאושר ובעל חוכמה. בסופו של דבר אף כסף לא שווה אם הגעת לסוף של הסיפור של עצמך מבלי שזכית לשמוע: 'אבא יכול הכל', 'אבא הכי חכם', 'אבא הכי חזק' ועוד מחמאות כאלה.

הסיפור השני 'הכי גדול זה להיות קטן' מציג סיטואציה מוכרת להורים: לשמוע מילדינו אומרים: 'אוף! מתי כבר אהיה גדול?'. לעומת זאת פעמים רבות רוצים הגדולים לחזור להיות שוב קטנים. הגדולים יודעים ומבינים שצריך לחיות כמו ילד, לדעת לשמוח, ללמוד לסלוח ופשוט לאהוב את החיים, אבל מצד שני לא יכולים לעשות עם זה דבר".

בספרו החדש "הפרפר והפר" מופיע דיאלוג מעניין וקולח בין פרפר לפר שנפגשים באחו. ארנולד מודה כי הישווה את הפר לאדם שיש לו פחות שאיפות בחיים. "כל הזמן הוא הולך עם הראש למטה, פחות מחפש להרחיב אופקים ואין לו יותר מדי שאיפות בחיים. לעומתו הפרפר ההפך ממנו: הוא חייב לעוף - אם כפרפר או כשפירית ורוצה להיות הכי מהיר בעולם כמו שפירית. למרות שהפרפר לא מנומס, הוא תמיד רואה לטווח רחוק ויודע שהחיים חייבים להסתיים - במקרה שלו אחרי כשבועיים שבמהלכם הוא חייב לראות את העולם, ללמוד ולהגיע לחלום שאליו הוא שואף. הפר עם כל הכוח העצום שיש לו מגיע מקסימום לקופסת שימורים או כסטייק שמכינים על גחלים או במחבת. ואינו יכול לעשות כלום אם פרפר יושב לו על האף".

לדבריו, העובדה שבתחילת הספר מתיישב הפרפר על האף של הפר מראה לא רק שהוא נולד לא מזמן ואינו מכיר את הלכות הנימוסים, אבל מבחינת הפר שהוא גדול יותר המשמעות היא שכל הניסיון שצבר בחיים אינו מועיל כי זה לא עוזר לו לעשות פעולה פשוטה מסוימת. "לכן עצבים לא תמיד עוזרים ויש הרבה אפשרויות רבות לצאת ממצב מסוים בחיים, אבל כשאתה הולך עם ראש למטה ומנפח שרירים זה לא יעזור לך. מנגד הפרפר קטן, קל וההפך המוחלט מהשור ובהחלט יכול למצוא את נקודת תורפה של מי שחושב שהוא הכי חזק בעולם. הפרפר גם מפרה את הפרחים וחשוב מאוד בביולוגיה של הצמחים. בסיפור הזה יש משהו ששווה להתעניין בו או לחקור אותו, מעין רעיון פילוסופי שיעניין את הקטנים וגם את הגדולים".  

לקראת סוף הספר חוזר הפרפר בדמות של שפירית. ארנולד מודה כי הוא מאמין בגלגול נשמות, מכיוון שאדם לא יכול לעזוב ולא לחזור אלא חייב להרגיש את עצמו בצורה כלשהי. "כל אחד יכול לבחור להאמין בכך או לא. פרפר נולד בתור זחל והוא חייב להתפתח ולהיות משהו יותר מזה ולכן הופך לגולם ואז לפרפר. אז הוא שואף למשהו יותר טוב מזה כמו למשל שפירית, ולמעשה הופך לקל מנוצה. זה גלגול נשמות שחוזר על עצמו בטבע יותר מפעם אחת. כל העניין הוא ללמוד להאמין כי אחרת לא תגיע לשום מקום: להאמין בעצמך, להאמין בחלומות שלך או להאמין בדברים אחרים, פשוט כוח האמונה".

לדבריו, ממבט ראשון קשה למצוא דימיון בין שני ספרי הילדים שהוציא לאור, "אבל אם קוראים את הסיפורים בשני הספרים בזה אחר זה אפשר לזהות אותה רמת כתיבה של פילוסופיה, שבה אפשר לראות את הדמיון. בספר החדש השפה שבה משתמשים בעלי החיים היא הרבה יותר ילדותית, אבל אם נכנסים בין השורות ומחפשים את הנרטיב של הסיפור אפשר לזהות אותם רבדים פילוסופיים כמו בספרי הקודם".