מאכילים ומכילים

בשעה 10:00 בבוקר נשמעות דפיקות על דלת המסעדה.  עוזי תורן בן 67 אחראי המשמרת הוותיק, ניגש לדלת, פותח אותה ומכניס אישה מבוגרת מאוד, שסוחבת את כל מטלטליה עימה. "המסעדה נפתחת רק בעשר וחצי", הוא אומר לה, "אבל אני יודע שאת רעבה. אז תשבי פה ואביא לך מנה".

האישה כבת שבעים, בגדיה מרופטים וידיה חבולות, חיה כנראה ברחוב, ומתחננת, בעשר בבוקר, לפת לחם. הלב נקרע. תורן ניגש אליה עם מגש עמוס, מחייך לעברה ושואל לשלומה. היא מגוללת בפניו את תלאות היום ואת קשייה.

המסעדה המיוחדת הזו, בעיר העתיקה של באר שבע, שייכת לעמותת "באר שובע", ומאכילה מדי יום, בארוחה חמה, כמאה נזקקים תמורת שלושה שקלים לסועד. תורן, אחראי המשמרת, מתנדב בעמותה מאז שנת 2005 . את עבודתו החל במטבח. "מאוד נהניתי", הוא מספר, "אבל רציתי אינטראקציה עם אנשים. כשהתקדמתי להיות אחראי משמרת, הבנתי שכנראה סומכים עלי וקיבלתי את זה באהבה".

מה כולל תפקידך כאחראי משמרת?

"אני מגיע בבוקר, מקבל את המתנדבים, מעדכן אותם בנהלים חשובים ודואג שכל אחד יהיה בעמדה שלו. אני רואה בתפקידי גם אבא, אמא ופסיכולוג של הסועדים, שהרי אני פה כבר שש שנים והצלחתי לבנות יחסי אמון עימם".

תורן הוא בעל ניסיון גם מצדה השני של הדלת. "לפני עשר שנים", הוא מספר בגילוי לב, "התגרשתי ולא נותר לי דבר. מצאתי את עצמי בגיל 57 חולה מאוד וללא בית או אמצעים. למזלי 'בית נתן' (מרכז טיפולי לדיירי רחוב) קיבלו אותי אל חיקם והגעתי ל'באר- שובע' כדי לאכול. בחודש הראשון אפילו לא היו לי שלושה שקלים בכדי לשלם על הארוחה שהוגשה לי. בתור סועד קבוע, שאלתי לגבי התנדבות והתחלתי להגיע קבוע להתנדב". לסיפור של תורן סוף טוב: הוא קיבל דירה מעמידר, מתמיד בעבודתו במסעדה ובשנה שעברה אף החל ללמוד באוניברסיטה, לימודי תואר ראשון במדעי הרוח.

עמותת "באר שובע" הוקמה ב 1999 על ידי מתנדבים מאזור הנגב, בראשות ורד סלונים-נבו, פרופסור במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. למרות התפתחותה המאסיבית של העיר, נבו הבחינה בלא מעט אנשים רעבים, כאלה שנוברים בפחי האשפה על מנת למצוא פת לחם, חיים בשוליים ונזקקים לסיוע, והחליטה לפתוח בית תמחוי. לפני כשנתיים וחצי, אחרי חיפושים ממושכים של מנהל נמרץ, התמנה ארז נגאוקר למנכ"ל העמותה. הוא בן 33 , בעל תואר שני בניהול מלכרי"ם (מוסדות ללא כוונת רווח), ועבד במשך שש שנים כמנהל תכניות חברתיות בסוכנות היהודית. כששמע על משרת המנכ"ל, הציע עצמו והתקבל. העמותה סבלה באותם ימים מקשיים כלכליים, ועמדה בפני סגירה. נגאוקר, חדור המוטיבציה, הצליח בזמן קצר להביא לאיזון כלכלי. הוא גייס תורמים חדשים, שינה את שיטת העבודה ואת לוחות הזמנים של המתנדבים וקבע פגישות צוות

מסודרות. "אני שמח שהצלחתי להביא לשינוי חיובי", הוא אומר, "יש לא מעט אנשים טובים שתורמים לנו על בסיס קבוע. מרגש לראות אדם פרטי שמתקשר או שולח צ'ק על סכומים של מאות שקלים בכוונה לעזור. יש גם תורמים מחו"ל מאוסטרליה, גרמניה–ואנגליה שעוזרים על בסיס קבוע".

אבל נגאוקר לא מספק בכך. בחזונו הוא הוא רואה התפתחות נוספת, עסקית: הקמת מטבח חברתי, שיספק שירותים בתחום המזון ויעסיק תושבים מקומיים. הכנסותיו יועברו לעמותה ויאפשרו לה להאכיל יותר סועדים.

העבודה במסעדה מתחילה מדי יום בשמונה וחצי בבוקר. כשהגעתי, נכנסתי בחשש מסוים. מעולם לא ביקרתי בבית תמחוי. נגאוקר מנהל ישיבת צוות עם רכזת המתנדבים ושלושה אחראי המשמרת, הדואגים להגעת המתנדבים היומיים ולניהול העבודה השוטף במסעדה. נגאוקר מעדכן אותם בנהלים חדשים, מספר שבקרוב תהיה הרמת כוסית לפסח ומבקש לשמוע תלונות או הצעות לשיפור. ישיבת הבוקר נמשכת כשעה ואחריה פונים אחראי המשמרת לעבודה.

ב 10:30 מבקש עוזי תורן מהמתנדבים היומיים "לעלות על מדים" (סינר, כפפות וכובע) - ומתדרך אותם. אחר כך הוא בודק שיש מספיק אוכל בעמדת החלוקה ושכולם מוכנים. "חברים", הוא אומר, "שימו לב שכולם מקבלים אוכל, ולא לשכוח לחייך. משמרת נעימה".

מאחורי הדלת ממתינה כבר שורה ארוכה של אנשים. ב 10:30 בדיוק מתחיל אחד המתנדבים להכניס את הממתינים בשלישיות, על מנת לווסת את הלחץ בדלפק ההגשה.

ראשון נכנס גבר כבן 70. הוא רץ לשלם שלושה שקלים, כשהוא קורא בקול: "אני רעב, לא אכלתי מאתמול". תורן עומד בדלפק החלוקה, שואל לשלומו ומעביר לידיו מגש גדוש במזון.

אחר כך נכנסים ברצף, עד הצהריים, עוד כשבעים סועדים, ובהם אישה בחודשי הריון מתקדמים, עיוור שהארוחה מוגשת לשולחנו, אדם דתי עם ספר תורה בידו, ואפילו איש בחליפה ושעון מהודר. "אנחנו לא שואלים שאלות ולא שופטים אף אחד, אלא רק מגישים אוכל באהבה", אומר ויקטור סדובסקי, אחד מהמתנדבים. "מי שרוצה לאכול ומגיע למצב שהוא בא לבית תמחוי, כנראה שהוא באמת זקוק לזה. נרקומנים, חסרי בית, ניצולי שואה, או אנשים בודדים כולם מגיעים לפה לאכול".

רכזת המתנדבים של העמותה והמנהלת המשרד היא מירה רחמים, בת 22, שהתחילה את תרומתה בזמן השירות הלאומי וכעת התקדמה לניהול. במסגרת תפקידה אחראית רחמים על סידור העבודה של המתנדבים, תיאום עם תורמים וניהול העבודה השוטפת במשרד.  בנוסף לכך, על חשבון זמנה הפנוי גם מנהלת את עמוד הפייסבוק ומשמשת כמעצבת גרפית של העמותה.  "כשהייתי צריכה לבחור מקום לשירות הלאומי והעמותה הוצעה לי- ידעתי מיד שאין לי מה להתלבט בכלל. כבר בימים הראשונים הרגשתי שזהו מקומי. כשנגמרה תקופת השירות והציעו לי לנהל, שמחתי מאוד שאוכל להשאר בסביבת האנשים שהם כמו משפחה בעבורי, וגם להמשיך להגיע עם תחושת שליחות בבוקר", משתפת.

מלבד נגאוקר ורחמים, מונה צוות העמותה מספר בעלי תפקידים: בלה חזקיהו מנהלת הכספים, אליזבת הומנס רכזת המשאבים, חיים לוגסי, מנהל המטבח, ג'ניפר קול העובדת הסוציאלית, ושמעון פינגל נהג החלוקה של העמותה.

פינגל הגיע לעבודה בעמותה דרך לשכת העבודה, כשחיפשו נהג לפרויקט "הארוחות המתגלגלות". במסגרת הפרויקט מחלקת העמותה כשמונים חבילות מזון למשפחות נזקקות, ומידי יום גם חמגשיות עם אותה ארוחה שמוגשת לסועדים במסעדה. כשמתקבלת תרומה ייעודית, המשפחות הנזקקות מקבלות גם תלושים לרכישת עוף, בשר או דגים.

במסגרת עבודתו כנהג, אוסף פינגל תרומות מזון, מעביר את האוכל מהמטבח למסעדה ומחלק את המנות החמות וחבילות המזון לנזקקים. "משרד הרווחה שולח לנו שמות של אנשים שזקוקים לכך", הוא מספר, "ואנחנו מגיעים עד פתח ביתם עם מנה חמה. לא פעם עיכבו אותי לשיחה או ממש אחזו בי כדי שלא אלך. זה קורע את הלב כמה האנשים הללו זקוקים למגע ושיחה אנושית. חלקם אפילו לא יכולים לקום מהמיטה ומשאירים לנו את הדלת פתוחה. לפעמים השיחה היחידה שלהם באותו היום היא איתי, ואני באמת נקשר אליהם רגשית ודואג לשלומם".

תרומות המזון שאוסף פינגל ממאפיות, מחקלאי האזור ואפילו מבתי מלון באילת עוברות בדיקה על מנת לשמור על בריאות הסועדים. לעמותה יש גם דיאטנית קבועה, אשר בונה את התפריט השבועי. "אנחנו משתדלים שהאוכל יהיה איכותי ויבושל מדי יום, תוך התחשבות בבקשות השונות של הסועדים", אומרת רחמים. "כמובן שחשוב לשמור על בריאותם, ולא להעמיס המון מלח, סוכר או תבלינים באוכל".

על שטיפת הכלים בחדר אחורי במסעדה אחראי, ביום הביקור שלי, שלמה צדוק, בן 64 מבאר שבע. "אני מגיע פעמיים בשבוע, מזה שנתיים", הוא מספר. "בהתחלה הייתי חוזר הביתה דומע, היה לי קשה להתמודד עם המראות הקשים האלו. עם הזמן הכרתי את האנשים אישית והבנתי שלפחות אני עוזר בתרומה הקטנה שלי".

צדוק הגיע לעמותה דרך חברים שהתנדבו בה, והתאהב. "המקום הזה מלא בנתינה", הוא אומר. "גם אם לסועד אין כסף, הוא יקבל לאכול בכל זאת. הרי זו המטרה של המקום, להאכיל מבלי לשפוט. צריך להבין שהאדם הוא יצור חברתי, והתפקיד שלנו פה הוא להעניק לסועדים את זה, לנסות ולהכיל אותם. לא פעם פוגשים אותי סועדים מחוץ למסעדה ומחפשים מגע אנושי. כמובן שתמיד אני זמין לשיחות או לכל דבר שיצטרכו".

לצדוק, כמו לתורן, סיפור מיוחד במינו. הוא פרש מעבודתו בקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני) לאחר שלקה במחלה קשה במערכת העצבים. במשך תקופה ארוכה שכב במצב קשה, ולאחר שטופל במסירות חש צורך להחזיר. "חליתי וקיבלתי המון מהאנשים סביבי", הוא מספר בגילוי לב, "החיים פתאום קיבלו פן אחר. הבנתי שאני צריך להעניק בחזרה, אז הגעתי לכאן. גיליתי שלמרות שיש פה מתנדבים פנסיונרים, כאלו שעושים שנת שירות, או סטודנטים, המטרה מוחקת לגמרי את הבדלי הגיל ומגבשת אותנו מאוד. אני לא רואה את עצמי עוזב בקרוב".