מעצבת את נוף ילדותה

דבי נפתלייב היא תלמידת כיתה י"ב בתיכון ברנקו וייס בבאר שבע ומתגוררת בשכונת נחל עשן. היא לומדת במגמת עיצוב מוצר והתבקשה לחשוב על פרויקט גמר שנועד ליצור שינוי באיזור המגורים שלה ובסביבה בה היא חיה. "הייתי צריכה לחשוב על הפרויקט בזמן הקורונה, ישבתי עם המורה לאומנות דלית ששאלה מה מיוחד בשכונה שלי אבל לא חשבתי על משהו מסוים, כן אמרתי שרוב התושבים בשכונה הם ממוצא קווקזי", סיפרה דבי ל'באר שבע נט', "ואז נזכרתי שבתור ילדה קטנה הייתי הולכת לרקוד במתנ"ס בשכונה ריקודים קווקזיים, היינו לובשים את הלבוש המסורתי והולכים לרקוד עם האנשים בשכונה".

ברחוב רחל אימנו בשכונה בה גרה דבי מתגוררים תושבים עולי קווקז. אז, עוד בהיותה ילדה, היא למדה את הריקודים הקווקזים המזכירים את הריקוד הרוסי ומקורם בתנועות הכנפיים של העיט- הציפור השלטת בהרי קווקז. דבי החליטה להראות את תרבותה דרך גרפיטי אופייני, באמצעות ציור באקריליק על פרספקס שקוף.

מאיפה נולד הרעיון לציור הגרפיטי? לחיבור למסורת של תושבי השכונה?

"חשבתי שאולי כן יש משהו שאפשר לעשות בשכונה שלנו שקצת מייחד את כל התושבים. ברחוב הזה כל הבניינים נראים אותו הדבר אז חשבתי לעשות משהו אומנותי מול הבית שלי, לעשות משהו שיגרום לדיירים להרגיש יותר נעים, לצאת מהבית ולהגיד שנחמד להם וכיף להם כאן, רציתי להוסיף צבע לחיים שלנו כאן. שכל מי שיוצא מהבניין יראה את הציור וזה יעלה לו את מצב הרוח, שנרגיש יותר ביחד. אז כשנזכרתי בריקודים בתור ילדה חשבתי שאני יכולה לעשות ציור על שני רקדנים מבצעים את הריקוד המסורתי. בהתחלה עם הקורונה היה לי קשה להגיע לבית הספר לעבוד על זה אבל הצלחתי לשבת עם המורה שלי וציירנו סקיצה ומשם המשכתי לבד, הלכתי לקנות צבעי אקריל ועבדתי על הציור כמה חודשים. גם שאלתי את השכנים אם זה בסדר מבחינתם שאצייר בשכונה וכולם אמרו שזה יהיה נחמד ויוסיף".

ספרי על הפרויקט עצמו- משמעות הציור, תנועות הריקוע והדמיון לכנפי העיט. איך הגיבו השכנים והתושבים ברחוב?

"בריקוד הקווקזי כשהגבר רוקד זה מזכיר את תנועת הכנפיים של העיט, הידיים שלו מונפות כלפי מעלה וזזות מהר ממש כמו כנפיים. הייתי עושה את הריקוד הזה, עם הבגדים והתנועות ובגלל זה הפרויקט כל כך נגע אליי, זה נוצר מתוך זיכרונות הילדות והקשר שלי לתושבים בשכונה. זו הדרך שלי לאחד את השכונה, את הרחוב ולהציג להם זיכרון ילדות. כשתלינו את הציור השכנים מאוד החמיאו, אחת השכנות אמרה שזה גורם לה להרגיש שמחה בלב... זה משהו שבאמת נגע לזיכרונות של כולם".

דבי שמחה על האפשרות ליצור פרויקט שנוגע בזיכרונות ילדותה ואף הציגה אותו בשבוע שעבר במסגרת בחינת הבגרות שלה עליו. "אני מאוד שמחה, הפרויקט נגע בי כי זה גם חיבור לשכונה וגם לעולם האומנות", היא מספרת, "גם אנשים שיגיעו לשכונה שלא מכאן יגידו שהציור מוסיף ויפה, הם אולי לא יבינו את המשמעות שלו והקשר התרבותי, אבל כל אחד יכול להתחבר ליצירה עצמה".

את מסיימת את התיכון בקרוב, מה החלומות שלך להמשך הדרך?

"מבחינת עולם העיצוב לדעתי אמשיך לעסוק בזה בתור תחביב. האומנות נוגעת בי בכל מקום, אני יכולה סתם בחדר שלי להחליט לצייר על הקיר כדי להפוך אותו לנחמד יותר. החלום הגדול שלי זה להיות וטרינרית, יש לי כלב והאהבה לחיות זה משהו שאני לא יכולה לתאר במילים".