מהכיתה לחופה: המרצה מאוניברסיטת בן-גוריון שחיתן את תלמידו ובת זוגו

מרצה, סטודנט וסטודנטית נפגשים בחתונה – ולא, זו לא התחלה של בדיחה, אלא סיפור אמיתי ומרגש מבית אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אווה פייגין ואייל שלו, זוג סטודנטים שהכירו על ספסל הלימודים, החליטו למסד את אהבתם בטקס חופה מיוחד, אותו הנחה לא אחר מאשר המרצה של החתן – פרופ’ יניב פוריה.

השניים נפגשו לפני כארבע שנים בקורס "מבוא לאקסל": אווה למדה ניהול מערכות בריאות, ואייל למד ניהול מלונאות ותיירות (כיום – ניהול תיירות ופנאי). "הגעתי לשיעור עם חום גבוה, ואייל – היפוכונדר מוצהר – כעס עליי שבאתי חולה", נזכרת אווה בחיוך. כמה שעות מאוחר יותר, במסיבה של חבר משותף, הכעס התחלף בסקרנות, ומהר מאוד נולד סיפור אהבה.

לאחר שנים של זוגיות, כשביקשו למסד את הקשר, פנו השניים לפרופ’ פוריה – מי שהיה מרצה של אייל ומנחה הסמינר שלו – וביקשו ממנו לערוך את טקס החופה. פוריה, לשעבר דיקן קמפוס אילת וכיום חבר סגל במחלקה לניהול תיירות ופנאי, הסכים מיד: “זו זכות גדולה לחתן זוג – וזכות גדולה אף יותר לחתן סטודנט שלך”, הוא משתף. “אפילו הילדים שלי התרגשו כששמעו על כך”.

הטקס, שנערך לפני ראש השנה, היה שוויוני, אישי ומרגש במיוחד. “ידענו שאנחנו לא מתחתנים ברבנות, ולא רצינו טקס שבלוני”, מספר אייל. “פוריה ידע להפוך את הרגע שלנו למשהו חי, ערכי ומיוחד. ניסחנו יחד כתובה אישית, בחרנו טקסטים, ויצקנו לטקס את הערכים שלנו”.

אווה מוסיפה: “לא תכננו ללמוד לעומק את ההיסטוריה של הטקס, אבל יניב פתח בפנינו עולם שלם – למה עונדים טבעת, מה מקור החופה, מה משמעות הכתובה. זה היה תהליך מרתק”. פוריה רואה בטקסים אזרחיים הזדמנות לחדש את החיבור למורשת: “אנחנו לא רק מרצים, יש לנו אחריות חברתית. טקס החתונה הוא רגע מעצב, ויש בו פוטנציאל לחיבור עמוק למורשת ישראל. כשאני עורך חופה, אני לא שואל על רקע דתי, אלא האם בני הזוג רואים עצמם חלק מעם ישראל”.

לדבריו, הוא מתבסס על המסורת היהודית אך מוסיף לה נופך מודרני ושוויוני: “המטרה היא שהחופה תהיה חלק מהזיכרון החי של בני הזוג, לא רק תמונות באלבום. החופה היא בעיניי ברית – לא מופע”. מלבד תפקידו באוניברסיטה, פרופ’ פוריה מוכר גם כמי שמבקש לעורר שיח חדש סביב המורשת היהודית.

בפינתו השבועית "נכנסים לארון" בתוכנית יומן השבוע ברשת ב’, הוא מעניק לפרשת השבוע פרשנות עכשווית, ביקורתית ומעוררת מחשבה: “כואב לי שאין כמעט שיח על פרשת השבוע בתקשורת. הציבור צמא למורשת, גם בעידן של תוכניות ריאליטי ובישול – רק צריך להגיש אותה בצורה שמדברת בגובה העיניים”.