שחקן בשבוע - ראיון עם שוער העבר של הפועל ב"ש, שאול סמדג'ה

כיום מתגורר סמדג'ה ברעננה, והוא נשוי כבר עשרים שנה למירב ולהם שלושה בנות מקסימות. לאחר שפרש, החל שאול לעסוק בעולם המכירות, וכעת הוא מנהל את מרכז הריצה הישראלי "pro runner". לכדורגל הוא חזר רק לפני כשלוש שנים – "כשפרשתי (בגיל 42), בחרתי לצאת לגמרי מהתחום כי רציתי לטעום קצת מעולמות אחרים. ולפני 3 שנים זה "דגדג" לי מה שנקרא, והחלטתי להצטרף לצוות האימון של הפועל רמת גן". ברמת גן משמש שאול כמאמן שוערים, ולטענתו אין לו כל רצון לנסות להיות מאמן ראשי – "למרות שיש לי תעודת מאמן בכיר, אני מעדיף להיות חלק מהצוות, כי אני לא מרגיש שאני יכול להיות מאמן, כי זה משהו שאתה צריך לרצות מהבטן. טוב לי בחלקת האלוהים שלי עם השוערים שלי – אני מרגיש שאני מאד מבין בתחום הזה, ושם אני יכול לתרום הכי הרבה".

סמדג'ה, נולד בשנת 1972, וגדל בדימונה, יחד עם עוד שבעה אחים ואחיות בבית - ארבעה בנים ושלוש בנות. אבא שלו – מקס, היה השוער האגדי של הפועל דימונה (וגובהו רק 1.73). בשבוע הבא הוא יחגוג 77, ולטענת שאול הוא עדיין בריא כמו שור ואף עובד על בסיס יומי באחד מרשתות המרכולים בדימונה. אמא שלו – מזל, הייתה עקרת בית רוב חייה.  

מתי התחלת לשחק כדורגל?

"אני נולדתי כדורגלן, ושיחקתי בתור ילד בכל משחק כדור אפשרי. תמיד ידעתי שאהיה שוער, אבל למרות זאת להפועל הגעתי רק בגיל 14, אבל עם כל כך הרבה רעב. כבר היו לי את היסודות בזמנו והגעתי למבחנים – אני זוכר זה היה יום רביעי, ובזמנו מאמן הנוער היה בועז נאור שאמר לי – "אני רואה פה פוטנציאל אבל הגיל שלך קטן מידי". אז התחלתי לשחק בקבוצת הנערים יחד עם ניסים סספורטס שהתלהב ממני מאד. כבר ביום שבת שלאחר המבחן הגעתי לטורניר שבו בחנו כל מיני שחקנים. נשארתי לישון בבאר שבע, ולמחרת הגעתי למשחק ופתאום גיליתי שיש עוד עשרה שוערים שנבחנו, אבל ניסים הבטיח לי שהתפקיד כבר שלי. לבסוף נשארנו שלושה, ואמרו לי שבקבוצה משחק כבר שוער עם ניסיון, ואת המחזור הראשון פתחתי על הספסל, אבל מהר מאד נכנסתי להרכב. בשנה השנייה – שלקחנו אליפות בלי אף הפסד, זכיתי בפרס השחקן המצטיין ואז גם הגעתי לנבחרת ישראל לנערים".

סמדג'ה, כלוחם האמיתי שהוא, החל להתאמן עם הקבוצה הבוגרת כבר בגיל 16.5 – "שמעון שנהר ראה אותי באחד האימונים וביקש ממני להישאר לאימון הבוגרים".

איך הייתה החוויה לשחק יחד עם הבוגרים?

"הכול קרה ממש מהר למען האמת, אבל לא נלחצתי מהסיטואציה, כי אני בן אדם שגם די לומד מהר. אני זוכר שבאימון ראשון קיבלתי המון גולים. ולאחר מכן, כשהגעתי הביתה אמרתי לאבא שלי שזה ממש קשה, יותר ממה שחושבים". אבל הוא אמר לי שהכול יהיה טוב ולבסוף אני אצליח ואמצא את המקום שלי. הייתי באמת כמו ספר פתוח – רשמתי הכול וכל הזמן למדתי".

אתה זוכר את המשחק ראשון בקבוצה הבוגרת?

"כמובן - בגיל 16.5 בגביע הטוטו נגד טבריה. שיחקתי כמה דקות, וזה היה מטורף מבחינתי. אבל בוא נאמר כך, שאת הופעת הבכורה האמיתית שלי עשיתי ב-1994 נגד מכבי חיפה. במשחק הזה החלתי להיות השוער הראשון של הקבוצה במקומו של אסי רחמים".

מה המשחק הכי זכור לך?

"מול הפועל פתח תקווה בפלייאוף העליון של עונת 90/91, במשחק שככל הנראה גרם לה להפסיד את האליפות למכבי חיפה. נתתי שם משחק מדהים, עם כמה הצלות מטורפות – ולמחרת הייתה כתבה "שאול סמדג'ה קיבל צו 8 מאליהו עופר" כי הייתי חייל בזמנו".

החודש צוינו 26 שנה לצמד המשחקים ההם מול ברצלונה במוקדמות גביע אופ"א. עם יוהן קרויף ז"ל על הקווים, כשעל הדשא נמצאים לואיס פיגו, יחד עם לואיס הנריקה ועוד אחד – פפ גווארדיולה, הגיעו הקטאלונים הנה לוסרמיל, למפגש שייחקק לעד במוחם של כל אוהדי הקבוצה. 7-0 הייתה תוצאת הסיום, אך לעומת זאת, לאחר המשחק קיבל סמדג'ה מחמאות מכל עבר. אך הוא, כאחד כזה שלא מתפשר, לא יכול היה לקבל את המחמאות, שכן בעיניו מדובר היה בהשפלה נוראית – גם אם מדובר בברצלונה.

סמדג'ה - "מבחינתי זאת הייתה ממש טראומה, וזה לא משנה שמי שהבקיעו לי היו שחקנים שמשחקים בברצלונה. כולם אמרו לי שהייתי בסדר, ואני הרגשתי ממש לוזר. וגם כנשיא המדינה וראש הממשלה נכנסו במחצית, כשהתוצאה עוד הייתה "רק" 2-0 וממש פרגנו לי, אני הרגשתי שאני לא מספיק טוב. זה היה החלום שלי לשחק מול קבוצה כזאת, ופתאום אתה מקבל כזאת כמות של שערים".

לטענת סמדג'ה, הפרסום שהגיע בעקבות המשחק, היה מבחינתו מאד "מזויף" שכן הוא למעה הרגיש תחושת כישלון גדולה – "הייתי בן 22 והתחלתי לשאול את עצמי שאלות ממש רציניות. כולם אמרו לי שעשיתי כל מה שיכולתי והזמינו אותי לדן שילון ועשו עליי כתבות בעיתון – אבל בפנים הרגשתי שלא הייתי מספיק טוב ויכולתי לעשות הרבה יותר. זה לגמרי היה פספוס. אבל היום כשאני מסתכל אחורה אני אומר לעצמי שכן עשיתי את המקסימום ושהייתי צעיר וחסר ניסיון וזה בסדר. שמע, אפילו מאמן שוערים לא היה לי בזמנו. יכול להיות שאם היו לי את אותם משאבים שיש לשוערים היום זה היה נגמר שונה".

ואז בשנת 1998 ולאחר 27 שנים בליגה בכירה, ירדה הפועל באר שבע ליגה, במה שהסתמנה כאחת מתקופות השפל הגדולות של הקבוצה. סמדג'ה, שנלחם על אפודת השוער הראשון יחד עם אסי רחמים, עזב את הקבוצה במהלך שגרם לביקורת כלפיו מצד הרבה אוהדים. המעבר לבני יהודה, שרק עונה לפני כן התמודדה עם באר שבע באופן ישיר על הירידה, הפך את סמדג'ה מיקיר האוהדים לכזה ששם את טובתו האישית לפני הכל. כעת הוא בוחר לספר את הצד שלו בסיפור.

למה לבסוף עזבת את הקבוצה?

"ירדנו ליגה, אחרי עונה נוראית. ובאתי בידיעה שאני מתחיל את השנה יחד עם הקבוצה, אבל בהנהלה רצו יותר את אסי רחמים. ויהודה אוחיון, שהיה חבר הנהלה ישב איתי ורק ניסה להוריד אותי מהנושא, ואני ביקשתי להיפגש עם אלי ז'ינו והם לא הסכימו. אמרו לי ש"אם אני לא חותם אז שמים אותי ברשימת ההעברות", ואני החזקתי מעצמי בתור מישהו שיכול להיות שוער ראשון, ולא הסכמתי לזה. עבדתי קשה ועשיתי קריירה ארוכה, ולא ראיתי את עצמי כמישהו שצריך להיות שוער שני. וכשראיתי שאין הסכמה מצידם, החלטתי שעדיף שאעזוב, כי אחרת יהיה אי שקט שישפיע לרעה על הקבוצה, שגם ככה מגיעה לאחר עונה מאד קשה".

אז זה לא היה עניין של כסף?

"ממש לא, כי גם אז הציעו לי המון כסף, ואני לא הסכמתי כי חשבתי שמגיע לי לשחק בתור שוער בכיר".

אתה מרגיש שההכרה כלפייך מצד המועדון לוקה בחסר? אולי אפילו מעין התעלמות?

"לגמרי, אתה לא יודע כמה זה קשה לי. אני לא רוצה להישמע מסכן, או כזה שצריך את תשומת הלב. ברוך השם עשיתי קריירה נפלאה, ואני מרוויח מעולה ויש לי משפחה תומכת וילדות נפלאות שהם כל חיי. אבל העובדות הן כאלה – מאז שעזבתי שיחקתי הרבה הפעמים מול הפועל באר שבע – ופעם אחת לא קיבלתי זר פרחים. וזה מאד מצער החוסר הכרה שקיבלתי מהם לאחר שעזבתי. שתבין עד כמה אטימות יש מצידם, אלונה שלחה לי איגרת ראש השנה שבה נכתבה שהיא רוצה להזמין שחקני עברץ האבסורד הוא שאני עוד הייתי שחקן פעיל, ואפילו עוד הגעתי כמה זמן לאחר מכן לשחק עם הפועל רעננה מול ב"ש וגם אז לא זכיתי להכרה".

"אני הייתי שחקן בית שהרג בשביל לשחק. הייתי מתקלח בפארקים ציבוריים בג' בשביל להספיק להגיע לאימונים. תמיד הייתי שם בשביל הקבוצה, ואפילו זר לא קיבלתי. זה חבל, וכל זה בגלל שעזבתי? כי לא הייתי מוכן ליצור סכסוך בקבוצה? לעולם לא ביקשתי תפקיד במועדון, ולעולם לא פנו אליי. אני עדיין אוהב את הקבוצה והיא תמיד תהיה חלק ממני, אבל אני מרגיש שלגמרי שכחו אותי. אני לא מבקש כלום, ויש לי עדיין מנוי שנתי ואני בא למשחקים ובסופו של יום אני גאה שאני חלק מהמועדון המפואר הזה. אבל אני אומר מכל הלב – זה פגע בי מאד שלא קראו לי לעולם לקבל הכרת תודה".

אתה מרוצה מהקריירה שלך?

"שמע, הייתה לי קריירה מדהימה, והתפרנסתי בכבוד. היו לי רגעי משבר שגרמו לי לרצות להיעלם, ולעומת זאת גם המון רגעי אושר עילאיים. אמנם עשיתי כמה טעויות בדרך, אבל אני לא מתחרט על כלום ואני אומר תודה על הכול. אני יודע גם שנגעתי בהמון אוהדי הקבוצה ותושבי העיר, כי תמיד הייתי קשוב, והיה חשוב לי להגיע לבתי ספר ולחתום לילדים וכד'. היה חשוב לי לגעת בלבבות האנשים, שיידעו שאני שם ושיש פה בן אדם ולא רק שחקן".

מה אתה חושב על הקבוצה הנוכחית?

"פעם היינו רק שחקני בית והיום יש רק שחקני רכש, וקשה לי עם זה. אני גם חושב שרוני לוי לא מקבל מספיק קרדיט, כי הוא מאמן עם עבר מפואר ואפשר לראות טביעת אצבע – המשמעת, והדרך שבה שחקנים עובדים קשה זה לגמרי גם בגללו. מעבר לכך, יש קבוצה לוחמת ודינאמית ואני חושב שהשנה ניתן עונה מדהימה דווקא".

מה התחושות שלך לקראת המשחק מול מכבי חיפה ביום ראשון הקרוב?

"כמו שאמרתי, יש קצב טוב וצוות מקצועי טוב ויש רוח חדשה בבאר שבע, וכדאי לא לשפוט על פי כמה משחקים. אבל מבחינתי, להסתכל בלבן של העיניים של מכבי תל אביב זה לגמרי יוצא דופן, ושיחקנו באופן מאד משכנע. ככה שלפי דעתי, גם הפעם נחזור עם כל הנקודות".