שחקן בשבוע - ראיון עם חלוץ העבר של הפועל ב"ש, אפרים צבי
12.10.21 / 23:29
אפרים צבי הוא איש של עבודה. 30 שנה בחברת כיוונים, לפני כן בהוראת ספורט במקיף א' (בו למד בילדותו), וכמובן אם נחזור עוד אחורה – בית הספר לכדורגל המיתולוגי בשכונה ג', בו עברו תחת משרוקית האימון שלו שחקנים כמו אליניב ברדה ואביתר אילוז. וכאיש עבודה שהוא, כך התייחס אפרים גם לכדורגל – " מבחינתי זאת הייתה עבודה לכל דבר. תמיד נתתי 100 אחוז באימון, אבל איך שהוא היה נגמר הייתי חוזר לעיסוקים שלי. אמציה לבקוביץ' היה אומר עליי – 'תביאו לי 11 כמוהו, ואני אוכל לעשות אימון בטלפון'".
אפרים צבי נולד ב-9 לאוקטובר, 1951 לאבא עזרא, חבר במועצת הפועלים של העיר, ולאמא חביבה שהייתה עקרת בית. שישה בנים ובת גדלו במשפחת צבי, כשחוץ מאפרים, מכירים כמובן אוהדי הפועל באר שבע את אחיו – ששון, מאיר, איציק, וכמובן עובדיה (אליו נגיע בהמשך). תחילה גרו משפחת צבי ברחוב בזל בשכונה א', ומשם עברו לרחוב אבן גבירול בשכונה ב' – "היה לנו בית גדול ומרווח עם אווירה משפחתית נדירה, שהרגיש רוב הזמן כמו מתנ"ס. בכל חדר היו כמעט תמיד חמישה או שישה חברים של מישהו מהאחים שלי, אז איך שלא תסובב את העניינים, כמעט תמיד היו קרוב ל-20 אנשים אצלנו בבית במהלך רוב היום".
אל הכדורגל הגיע צבי דרך הליגות המיתולוגיות של בן יעקב, במסגרתן התחרו שכונות אחת מול השנייה – "היינו מתכוננים לזה ברצינות מוחלטת, ובאמת בן יעקב עשה שם עבודה נהדרת, וממש ניצח שם על הכול". בליגות עצמן גילתה הקבוצה רבים מהכישרונות שיעטרו את הרכב הקבוצה בעתיד הלא רחוק - רפי אליהו, אלון בן דור, רוברט אלבז ז"ל, אורי בנימין, יעקב כהן וכד'. אפרים לעומת זאת, למרות ההשתתפות בליגת השכונות, השקיע את כל מרצו בשני תחומים נפרדים שאינם קשורים לכדורגל, צופים ואתלטיקה – "הייתי תמיד אתלט, וההתמחות שלי הייתה גם בריצות קצרות וגם קפיצות לרוחק. ובאחד המשחקים של קבוצת הנוער היה חסר שחקן, ואני בכלל הייתי על מסלול הריצה. ומאיר אחי הגדול המליץ עליי, וכבר באותו משחק הפנימי הבקעתי 3 שערים".
משם הדרך של אפרים לבוגרים הייתה כמעט סלולה, ובגיל 16 קרה המעבר לקבוצת הבוגרים. בזמנו שיתף פעולה עם כוכבי העבר דוגמת - ג'קי דקל, שמואל אדמון, חיים יהודה, וכמובן אברהם נומה ומאיר ברד הצעירים. ההתייחסות של אפרים לכדורגל ליוותה אותו במשך כל השנים, ותמיד היה שונה בנוף ה"כדורגלני". בזמן שכולם כיכבו על שערי מגזינים והיו כוכבי רוק מקומיים, הוא התעסק תמיד בשלו, שכן הכדורגל מבחינתו כמו שכבר ציינו, לא תמיד היה בראש מעייניו– "כן הייתי שונה בקטע הזה. שאר השחקנים היו כל כולם בתוך הכדורגל, ואני הייתי לוקח את זה תחילה בתור תחביב, ובכלל לא חשבתי על זה בתור משהו מקצועי בזמנו".
ומתי היה הסוויץ' והבנת שאתה יכול לעשות מזה קריירה?
"כשהתחלתי להבקיע שערים, הבינו בקבוצה שיש להם שחקן טוב ביד. ואז כמובן המשכורת עלתה, וכך גם הפרסום והמעמד, ושמתי לב שיש כאן משהו רציני. אבל אני חייב לומר, שגם אז, אף פעם לא הייתי אומר - זאת הקריירה שלי. תמיד הייתי חושב קדימה, וגם הלכתי לעשות תואר בחינוך גופני, עוד בזמן שהייתי שחקן פעיל. כך שלעולם לא נתתי לזה לקחת את כל תשומת הלב שלי בחיים".
מה המשחק הכי זכור לך?
"היו כמה כאלה – משחק העלייה מול מכבי שעריים בעונת 70/71. אני הייתי חייל בזמנו, ולא התאמנתי רצוף במהלך השבוע. נכנסתי בדקה 70, ודקה אחרי זה הבקעתי גול ניצחון ועלינו ליגה. וכמובן, שאי אפשר שלא לציין את משחק האליפות כמובן, שגם שם הבקעתי גול חשוב – גול האליפות מול מכבי יפו בסוף עונת 74/75. זה היה מטורף, וכולם היו ב'היי' מוחלט. זה באמת הרגיש כמו בחלום, כמעט לא יכולנו לצאת לרחוב אפילו מרוב השיגעון של האוהדים".
אתה מרוצה מהקריירה שלך?
"כן, מאד. אני חשוב שידעתי לשלב המון אהבות יחד, וגם לימודי הספורט הוסיפו לי המון. אני אפילו יותר גאה במה שעשיתי מחוץ לכדורגל". אפרים מדבר כמובן על בית הספר לכדורגל בשכונה ג', בו לקח חלק משמעותי. את בית הספר הקים חיים סנה ז"ל, שהיה המאמן הנצחי של הנוער של הפועל באר שבע, ותושב שכונה ג' כמובן, יחד עם רפי שטרית, לימים סגן ראש העיר. סנה הגה את הרעיון כחלק מפרויקט שיקום שכונות - "היינו מתאמנים במגרש "טאובל", ואני הוזמנתי לאמן יחד עם עוד כמה שחקנים כמו - אלון בן דור, ניסים סספורטס ואחרים. קיבלנו ילדים רק אחרי מבחנים, ובאמת לקחו רק את המוכשרים". מבין הילדים שעברו תחתיו ניתן למנות כמה מאגדות הקבוצה במהלך שנות ה-2000, כמו למשל אליניב ברדה ואביתר אילוז, ואף גם ינון ברד וקובי טובול.
כשמדברים על אפרים, אי אפשר שלא להזכיר את אחיו הצעיר עובדיה. האחרון נחשב לאחד מגדולי הקשרים של הפועל באר שבע בהיסטוריה, ולטענת אפרים, למרות שהיה אחיו הקטן, שמר עליו עובדיה, ואף "התנקם" במי שצריך – "הוא היה שומר עליי במגרש, כי הוא אמנם קטן אבל גדול. כל הזמן היו אומרים עליו 'שלהיכנס בו, היה כמו להיכנס בשפיץ של המיטה'. אנחנו עד היום קרובים, וכמו אז, זה כיף גדול שיש אח כזה – יש לך שותף, שאתה יודע ששם בשבילך, ותמיד נעזרנו אחד בשני".
לפני כשנתיים יצא לבסוף אפרים לפנסיה, וכעת הוא מתגורר במיתר יחד עם אשתו מזה 48 שנה – רחל. יש להם שלושה ילדים, ושבעה נכדים להם אפרים מקדיש מזמנו כמה שאפשר. ביום שבת האחרון, חגג אפרים יחד עם משפחתו יום הולדת 70 מלאה בשמחה ותובנות.
מסקנות לכבוד גיל 70?
"שתמיד יהיה לך זמן בשביל עצמך, ולא לעבוד כמו חמורים – החיים קצרים. מעבר לכך אני חושב שלא צריך לא להתרגז, כי זה לא שווה את זה".
לקראת סיום, מה אתה חושב על הקבוצה שנוכחית?
"האמת שצורם לי שכמעט אין שחקני בית. וכמי שכל הזמן דאג לאמן את הילדים ולאמן נוער כאן בעיר, קשה לי מעט המצב הנוכחי. מצד שני, כאתה מסתכל על הכדורגל בשאר העולם, אתה מבין שצריך לאסוף את השחקנים הכי טובים מאיפה שאפשר בשביל להצליח. אבל מעבר לכך, אני חושב שהקבוצה השנה מורכבת מלוחמים אמיתיים. אני גם חושב שרוני לוי די 'התיישר' במשחקים האחרונים והוא הבין שאפשר להעז, ואתה רואה פתאום שחקנים שלא נולדו פה אבל מאד אכפת להם מהמועדון, ואני מאמין שיש לרוני יד בדבר".
שבוע וחצי עבר מאז המפגש הסוער מול מכבי חיפה, מה חשבת על המשחק של הפועל באר שבע?
"זה היה משהו מטורף. חבל לי על השופט, שחיבל במשחק, ובגלל זה פחות ראינו כדורגל. גם אני חייב להגיד שמפריע לי ההצגות של השחקנים, שמתגלגלים על הרצפה מכל נגיעה, אצלנו זה לא היה קורה בזמנו. מבחינת כדורגל נטו, אי אפשר להגיד שהייתה רמה, כי שתי הקבוצות הרגו את המשחק וחבל, כי על הדשא היו שחקנים טובים בשתי הקבוצות".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
