הטוב, הרע והלא נורא: סיכום הסיבוב הראשון של הפועל ב"ש בליגת העל

הפועל באר שבע יכולה להתהדר, מעבר לאליפויות הנהדרות של שנות האלפיים ועשרה, ומעבר לגביע המדינה ולשאר התארים בכלל, בכך שכעת היא חלק מרשימה מאד מצומצמת של קבוצות שסיימו מחזור שלם ללא הפסד. לפני כן, היו רק 5 קבוצות שהצליחו להשכיל לעשות זאת, כשבארבע מחמשת המקרים, אותה קבוצה זכתה בסופו של דבר באליפות. אז האם יש לנו על מי להישען? ובכן, אם יש דבר אחד שלמדנו מהסיבוב הראשון של עונת 21/22, הוא שבאר שבע צריכה אך ורק לסמוך על עצמה. לא על המזל, לא על סטטיסטיקות מיסטיות כאלה ואחרות, לא על השופטים (כן אתה גל לייבוביץ'), ואפילו לא על יכולת של שחקן כזה או אחר (כן אתה דור מיכה). באר שבע צריכה לסמוך על הדברים שלעיתים נראים מובנים מאליהם – על ההנהלה, על אלונה, על רוני לוי למוד הניסיון, על השחקנים הוותיקים שלה, וכמובן – על הקהל המדהים שלה.

הסיבוב התחיל בניצחון חוץ מתוק על בית"ר ירושלים, המשיך בשתי תוצאות תיקו מתסכלות מול חדרה וסכנין, במהלכם נראה היה כי הקבוצה חסרה כיוון, וחסרה אפילו אולי מעט אופי. או אז פגשה באר שבע את שתי מלכות הכיתה – מכבי תל אביב, ומכבי חיפה. הראשונה, הגיע לטרנר הלוהט, והרגישה את חמת רגלו של המלך החדש בשכונה – ראמזי ספורי (אליו נגיע בהמשך). הניצחון לווה בחגיגות השחקנים על הדשא, כשכותב שורות אלה בזמנו, עוד היה ספקן בכל הקשור לשמחה המעט לא פרופורציונלית של השחקנים באדום. למזלי הגדול טעיתי, ועוד איך טעיתי שטענתי שאין לנו עדיין מספיק אופי, וספק אם גם נבנה אחד כזה.

התבדיתי מספר ימים לאחר מכן, באחד מהמשחקים החמים שנראו בשנים האחרונות. מינימום כדורגל, מקסימום הקרבה. הפועל באר שבע יצאה לסמי עופר לחפש אתונות ומצאה מלוכה. כזכור, מן הרגע הראשון שחקני מכבי חיפה שיחקו כאילו יצאו מלוע של תותח. נראה היה שברק בכר יודע בדיוק מה הנקודות הרגישות של השחקנים בצד האדום, וזה אפילו עבד ובגדול – כבר בדקה ה-13 חיפה עלתה ליתרון, ומספר דקות אחר כך רועי גורדנה הורחק באדום. נראה היה שזה המשחק שבו הולכת העונה לעזאזל. אממה, נראה היה שהשחקנים יודעים משהו שאנחנו לא. באותו משחק באר שבע הוכיחה שהשנה מדובר בקבוצה שהיא לאו דווקא הכי מוכשרת, לא הכי מהירה, אולי גם לא הכי חזקה. אבל דבר אחד בטוח – היא הקבוצה הכי מגובשת, והכי יציבה שיש.

על הפנדלים שקיבלנו בסוף המשחק ועל הניצחון הקטן-ענק אין טעם יותר מידי להרחיב, כי השורה התחתונה היא כזאת – אפילו המחציות המזעזעות של הקבוצה בחודש האחרון, לא יכולים להשכיח את העובדה כי מאז אותו ניצחון, באר שבע לא מסתכלת אחורה. גם שקשה, וגם כשלא הולך, נראה שבאר שבע של הסיבוב הראשון הבטיחה לעצמה דבר אחד – never let go. לא מוותרים על שום כדור, ולא נותנים לאף אחד לזלזל בנו. ככה מתנהגת בדיוק אלופה (עמה יעמיק).

וכעת, לחלק האומנותי של הערב: בחירות כאלה ואחרות

הטוב: איזה עונה נהדרת עוברת על רמזי ספורי. מעבר למספרים, ועליונות הסטטיסטית ברוב הקטגוריות בקבוצה, נראה שספורי פשוט התבגר. התנועה הרבה יותר שלמה, המסירות הרבה יותר מתוחכמות, ובכלל – נראה שרמזי סוף סוף מצא את ה"אני הפנימי" שלו. אין יותר ניסיונות להרשים בדריבלים מחוכמים ומיותרים, וגם אין יותר טעם לבעוט ממרחקים ארוכים בשביל הסטטיסטיקה. פשוט לשחק כדורגל יפה ונכון, בלי יותר מידי מניירות מיותרות – שחקן הסיבוב כבר אמרנו?

הסגן – סתם כי אנחנו יכולים, אז כמובן שמיגל ויטור יהיה השחקן השני הכי טוב (אבל לגמרי ראוי להיבחר כשחקן הכי טוב בכל משחק, ובכל סיבוב. פשוט נהדר).

הרע – טוב, לא בדיוק רע. אלא יותר עניין של לא טוב. דור מיכה הגיע בקול תרועה רמה, ולאחר שאפילו ניקיטה הוחתם בקבוצה, כל שנותר לאוהדים היה לפנטז על שיתוף פעולה שעד לפני שנתיים, היה נראה כמשהו שיכול לקרות בגלקסיה אחרת. אז בזמן שהאוסטרלי כבר יישר כוונות, מיכה עדיין מנסה לבוא לידי ביטוי. וזה לא שהוא לא מנסה, כי כשהוא עולה על המגרש נראה שהוא בכל זאת רוצה להוכיח מה הוא יודע. אבל זה פשוט לא קורה. עם זאת, כולי תקווה שהסיבוב השני יביא איתו דחיפה רצינית למיכה, שבמידה ויצליח להתחבר לשטף המשחק של הקבוצה – לבאר שבע יכול להיות סגל שיכול להתחרות גם בליגה וגם בגביע. מישהו אמר דאבל? (עמה יעמיק 2).

שער הסיבוב: הגול של ראמזי ספורי מול מכבי ת"א. וואו, איזה שער. ולו רק בגלל הגול עצמו, שהיה סופר קשה לביצוע. אלא בגלל המעמד – מול אצטדיון טרנר כמעט מלא, עם המומנטום של הקהל. ביצוע נהדר של שחקן נהדר.

השער של ספורי - בדקה 5:03

חשוב להגיד מילה טובה: מנכ"ל הפועל באר שבע, גיא פרימור, הגיע במקומו של סמל ענק, ומנכ"ל עם קבלות בדמותו של אסי רחמים. נעליים גדולות להיכנס אליהם אין ספק. אבל נראה בינתיים כי פרימור דואג לשקט תעשייתי – הפתיחה של טרנר, והמשך העבודות על האצטדיון, השקט התעשייתי סביב מיני סערות דוגמת – אלחמיד, והקהל מול רוני לוי, ומעל הכול – ההבנה כי מועדון הוא חלק מקהילה, ובעקבות כך – קביעת מפגש פתוח עם אוהדים במועדון ה"זאפה", בשביל לשמוע את שעל ליבם של אלו שדוחפים את המועדון באש ובמים. שאפו גיא, תמשיך כך.