דם יזע ואבו עביד – טור ניצחון על מכבי חיפה

עד הדקה ה-20 בערך במשחק אתמול מול חיפה, הישיבה של שחקני באר שבע על הדשא בטרנר, רק כמה ימים לפני כן בסוף המשחק מול מכבי תל אביב נראתה פתאום כלא מחוברת למציאות. בסוף המשחק ההוא מול מכבי הצהובים השחקנים שרו ורקדו, הקהל ביציע 4 עבר שחקן שחקן והקדיש לו שיר פרטי ונוגה, והכל היה ורוד ומקסים. ואתמול, פתאום בכמה רגעים שהטריפו את אמות הסיפים של כל מי שמכנה את עצמו ולו מעט כ"אוהד הפועל באר שבע", זה הרגיש כאילו כל החגיגות היו לשווא.

זה נתן הרגשה קצת מרירה אפילו לספקנים כמוני, שאולי צדקתי ביני לבין עצמי (בצער רב), והניצחון ההוא היה רק הבלחה של רגע. שאנחנו לא באמת ברמה של הגדולות. שאם ניקיטה ומיכה בחוץ אין לנו מה להציע. אבל אתמול הקבוצה הוכיחה שהשלם גדול מסך חלקיו, שאם כולם יבינו שאנחנו באותה סירה השמיים הם הגבול, ואם הגבול הוא לנצל מומנטום מפוזר וברוטאלי אז יפה שעה אחת קודם.

לפני כמה שנים בסוף אחד המשחקים של אתלטיקו מדריד, אמר מאמן הקבוצה צ'ולו סימאונה - "אני רוצה להגיד תודה לאימהות של השחקנים שלי שהולידו כאלה שחקנים עם בי**ם ענקיות". וככה זה הרגיש אתמול ככל שהמשחק התקדם, שגם אם מיכה בחוץ (מזל טוב!), וגם אם ניקיטה נפצע, עדיין יש מספיק וובוס על המגרש, ובקונסטלציה הנכונה, אם נשכיל לחבר כמה מסירות יחדיו – דברים טובים יצאו, או לפחות כמה שחקנים יאבדו עשתונות בדרך ואנחנו נאסוף את הפירורים.

הטור הזה בקלות יכול היה להיכתב אחרת – אם אבו עביד לא עולה שם לנגיחה שגרמה לפנדל, אם יוספי לא מוצא את שכטר בספרינט כפי שלא עשה מאז הבוגרים של נצרת עילית, או אם אצילי היה גידם, הכל היה יכול להיגמר אחרת. ותודה שככה זה נגמר, כי אני לא חושב שלרוני לוי היו תשובות במידה והיינו מפסידים – כי להאשים את השופט (אליו נגיע ממש עוד מעט) זה סינדרום של חשיפת חולשה, והסיבה בגינה הוא מוציא את רוקאביצה במחצית היא שאלה שאולי עדיין חייבת להישאל – איך ממצב צבירה שבו הוא "לא כשיר לשחק 90 דקות", כעת הוא פותח. צריך היה לשאול גם - מדוע היה חייב להוציא את אנסה וספורי, שיכולים להוות חומר אנושי נפלא להתקפות מתפרצות, ולהכניס במקומם שני שחקנים "כבדים" בדמותם של אבו עביד ושכטר. אבל הנה, או שרוני לוי יודע משהו שאנחנו לא יודעים, או שפשוט הסתדרו לו הקלפים והדילר קם במצב רוח נחמד.

כך או כך, טוב שאבו עביד הבקיע את שני הפנדלים (למה דווקא הוא בעט זו עדיין שאלה שחייבים לשאול לפי דעתי), וטוב ששכטר הוא התגלמות התשוקה בחיים האלו – תקראו לו צוללן (בצדק), תקראו לו פרובוקטור (בצדק 2), אבל דבר אחד אי אפשר להגיד על איתי שכטר – שלא אכפת לו. שהוא שם הוא שם בכל הכוח. נופל, רב, מקלל, מחבק, מדרבן, מחזק, נלחם עד השריקה האחרונה. אני לא ממעריציו הגדולים, וכשהוא הגיע לבאר שבע גם אמרתי שהתנהגות החוסר ספורטיבית שלו כביכול, היא לא מה שמייצג אותנו.

אבל איתי שכטר זה כנראה בדיוק מה שצריך לייצג את הפועל באר שבע, ואם לא דמותו הפיזית, אז לפחות המנטליות הבלתי מתפשרת שלו, גם אם זה אומר לשחק קצת מלוכלך. אין לנו פריווילגיה לחשוב שנוכל לשחק כדורגל נוצץ כמו אז – בעונות המדהימות של 2015 עד 2018. אנחנו לא שם, וכדאי שנבין זאת כמה שיותר מהר. רוני לוי, השחקנים, ואנחנו בתור האוהדים צריכים לדרוש מעצמנו לשחק חזק כפי שלא שיחקנו מעולם – לנשוך, להקיז דם, לא להוריד את הראש, כן להוריד רגל אם צריך. קצת רדיקאלי אולי יש שיאמרו, אבל אם יש דבר אחד שהמשחק אתמול הוכיח, הוא שמה שלא הולך במוח, הולך בכוח. הרבה כוח. אצילי ניסה לעשות שטיקים, אז הנה נגרום לו בדרך לא דרך לצאת מהמשחק. חזיזה חושב שדדיה הוא ילד שאפשר להתגרות בו – נוכיח לו שאף אחד לא מתגרה בשחקני הפועל באר שבע. אני לא אומר שלא צריך לשחק יפה, להפך, יש לנו שחקנים מדהימים וסופר כשרוניים – מיכה, ניקיטה, ספורי, אנסה, דנילו, לופס, דדיה ואפילו אלחמיד – יש מספיק שחקנים שידרבלו ויגרמו לקהל לרצות לקנות כרטיס. אבל אני חושב, במיוחד אחרי המשחק אתמול, שדווקא הלא מוערכים, שלפעמים עושים את העבודה השחורה, הם אלו שבאר שבע צריכה ללכת בדמותם פעמים רבות. כי נראה שהדרך לאליפות רצופה בדם, יזע ואבו עביד.

מילה על השיפוט

אני אומר משהו שלאו דווקא חכם להגיד בטור משחק שנועד לאוהדי הפועל באר שבע – גל לייבוביץ' לא הרס את המשחק רק להפועל באר שבע. הוא הרס אותו גם לכל עשרות אלפי האוהדים שהגיעו אתמול לסמי עופר – כולל לשחקני מכבי חיפה. למשחק עונה שכזה, ולנו בתור הקהל שצורך ספורט ומשלם עליו הרבה כסף, מגיע הרבה יותר מתצוגת שיפוט כזאת. ההחלטות השערורייתיות, וחוסר השליטה במזג המשחק היא אשמתו הבלעדית, ובקלות יכולנו להיות בצידה השני של הגיליוטינה. אז תודה אבל לא תודה אדוני השופט – המפתחות בסוויץ', תתניע ותיסע – תודה על שירותך.