שבע שנים אחרי הפיגוע בבאר שבע, רונן כהן מדבר: "ניצחתי במשפט, אבל הפסדתי שבע שנים מחיי"

זה קרה לפני שבע שנים, באוקטובר 2015,  פיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע זעזע את העיר. מחבל אכזרי נכנס לתחנה ורצח את החייל עומרי לוי. רונן כהן, תושב העיר, עבר בקרבת מקום, וכששמע יריות הוא רץ בלי לחשוב פעמיים כדי להציל חיים. כשנכנס לתחנה המרכזית ראה על הרצפה אדם שעליו נאמר לו במפורש שהוא המחבל. רונן תחילה אבטח אותו כדי שלא יברח מהמקום ובשלב מסוים, כשהמחבל החל לזוז - החליט לנטרל אותו ביחד עם עוד כמה חברים, מהחשש שינסה לפגוע באזרחים נוספים, השליך עליו ספסל ובעט בעוצמה בראשו. 

לצערו של רונן הסתבר לבסוף כי לא היה מדובר במחבל, אלא באזרח תמים בשם הפטום זרהום, נתין זר, שחשדו בו כולם שהיה מחבל המפגע. הפטום נהרג באירוע, אבל לרונן לא היה שום סיכוי לדעת את זה בתוך כל הכאוס והבלגאן סביבו. אולי יכול היה לבחור לברוח או לא להיכנס לתחנה, אבל רונן ראה למולו רק מטרה אחת: להציל חיים במקום שבו קטלו נפש אחת בישראל. עכשיו הוא מדבר.

במבט לאחור, אתה מצטער על מה קרה?

"לא מצטער על הדרך שבה פעלתי, כן מצטער שאדם חף מפשע מצא את מותו באירוע טרגי."

מה היית עושה אחרת אם היית יכול לשנות?

"לא הייתי עושה שום דבר אחרת, יש לזכור שכשאני נכנסתי לתחנה מרכזית היה ברור שהנתין זר הוא כרגע מחבל שנורה על ידי שלושה אנשים שונים".

אם היום תיקלע חלילה לאזור פיגוע - תעשה את אותו הדבר?

"ללא ספק. באזור פיגוע הראשונים שנתקלים במחבל הם האזרחיים ואסור לנו לאבד את הביטחון בגלל מה שקרה לי, אלא לשאוף תמיד לחתור למגע ולסייע במה שניתן."

כתב האישום ייחס לרונן ולאזרח הנוסף שהיה עמו כוונה מחמירה, אבל שופט המחוזי בבאר שבע, אהרון משניות, זיכה אותם ביולי האחרון מחמת הספק, והסביר כי הייתה קיימת להם הגנה עצמית מדומה. בנוסף, שני הנאשמים הנוספים באירוע, דוד מויאל ואביתר דמרי, הורשעו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של התעללות בחסר ישע.

מה היית אומר להפטום כיום אם יכולת לפגוש אותו?

"שאני מצטער שקב"ט תחנה מרכזית זיהה אותו כמחבל והטעה את כוחות הביטחון והאזרחים".

במקום לשבח את התושייה ואת אומץ ליבו של רונן, שרץ פנימה אל תוך הפיגוע, החליטה המדינה לתבוע אותו. שבע שנים שלמות רונן נאבק תוך כדי זה שהוא מאבד את עבודתו בשב"ס, מכר את הדירה שלו, פתח חסכונות, איבד כמעט הכל - כדי לממן את ההליך המשפטי, ולאחר חמש שנים זוכה בית משפט.

יכולת לסיים בעקבת טיעון – למה בחרת אחרת?

"בחרתי באמת! רצתי לתחנה המרכזית פצוע בידי על מנת לסייע ולעזור ולא על מנת לקבל כתב אישום, ולכן לא עלה בדעתי לסגור עסקה".

איך הייתה התחושה לאבד עבודה שכה אהבה?

"תחושה קשה, תחושה של חוסר אונים, הייתי קצין בדרגת מישר ותפקדתי כסגן מפקד משמרת, חינכתי את הסוהרים שלי לערכים ולדוגמא אישית ובסוף אני מוצא את עצמי מושהה בגלל הערכים האלה. לצערי בתקופה שלי שב"ס כנראה לא האמין לערכים והחליט להאמין להד התקשורתי של אותה תקופה".

איך התפרנסת?

"קיבלתי שכר פנסיוני של 70 אחוז ובעקבות זאת נכנסתי לחובות גדולים".

רונן יכול היה בקלות לסיים הכל בעסקת טיעון, אבל הוא רצה צדק, לא לברוח. רצה שהצדק ייראה. לבסוף הוא זוכה בבית המשפט, אבל בפרקליטות המדינה החליטו לערער על פסק הדין לבית המשפט העליון.

מה הרגשת אז ששמעת על הערעור?

"הרגשתי רדיפה מצד הפרקליטות, הרגשתי שהפרקליטות תעשה הכל על מנת להרוס לי את החיים, כי לנצח במשפט לא הייתה להם אפשרות".

לרונן נגמר הכסף. הוא השקיע הכל בשבע שנים האחרונות ורק דבר אחד נשאר לו: החברים שהתגייסו לסייע לו.

ספר על העזרה והתמיכה של החברים

"ברגעים קשים מגלים את החברים אמיתיים ולשמחתי התברכתי בחברים שהם משפחה אחת גדולה שהאמינו בי מתחילת הדרך, לעולם לא הרפו ממני ותמיד היו לצידי בכל רגע משבר. את העזרה שלהם בגיוס המונים לעולם לא אשכח וזה גם הזמן והמקום להודות לכל מי שסייע ועזר לי לעמוד ביעד".

לקחת עזרה נפשית באותה תקופה?

"לצערי בעקבות הפיגוע והעינוי דין אז הנפש נפגעה ואני מאובחן כפוסט טראומה, מוכר כנכה משרד הביטחון שמקבל טיפול תרופתי ונפשי".

ספר על הספר שכתבת "השם שלי - מתי החלטת לכתוב ולמה?

"הספר שכתבתי מספר את כל הסיפור האמיתי של הפיגוע בבאר שבע וגם את המכשולים שעברתי, החלטתי לכתוב אותו בעת ההשהיה משב"ס כי הרגשתי צורך לפרוק את הסיפור ממני, ואולי לעזור לאנשים שנמצאים בתחתית הבאר ולתת להם תקווה לעתיד".

הייתה היענות לספר?

"היה לו ביקוש רב בשנת 2018, אבל אז שב"ס הקפיא לי את ההשקה שלו ואיים להעמיד אותי לדין משמעתי במידה ואני יערוך השקה. הספר נמכר מיום פרישתי משב"ס והיום בעקבות הזיכוי בבית המשפט הספר צובר תאוצה".

מה קרה מאז?

איבדתי את שמחת החיים, איבדתי את קורת הגג לילדי ואשתי, איבדתי את העבודה ובסוף איבדתי את הבריאות"

על מה חשבת בעיקר?

"על המשפחה שלי שאיבדה הכל, על הילדים  שלי שלא יכולתי לתת לו כסף לטיולים בבית ספר, על אשתי שהייתה צריכה להתמודד מול כל הקשיים האלה וללא אופק, על החיים ששינו את מסלולם ועל ימים ללא אוכל ועם חובות עצומים".

ספר על ההתרגשות ששמעת שבית המשפט החליט לזכות אותך ושהאמנת בעצמך עד הסוף ולא וויתרת

"ניצחתי במשפט, אבל הפסדתי שבע שנים מחיי, אז ההתרגשות הייתה בהתאם למכלול הדברים"

תחזור לשב"ס?

"לא, אני איבדתי את האמון בשירות בתי הסוהר שגרם לי לעוגמת נפש גדולה."

מה התוכניות לעתיד?

"להחזיר למשפחתי את מה שאיבדו בשבע שנים. נעשה את זה בעבודה קשה ואף קיבלתי הצעות להרצאות, אז כל הכיוונים פתוחים ואני לא שולל כלום".

על מי אתה כועס בעיקר?

"על שירות בתי הסוהר שלא גיבה אותי, לא האמין בי ואף "שפט" אותי בלי שבית משפט הכריע בענייני. המקום שהחשבתי לבית התנער ממני אז מה אפשר לצפות מהמדינה? כועס על הסבל שעברתי, שללא אשתי לא יודע עם הייתי עובר אותו."

רונן: "וזה הזמן והמקום להגיד תודה לאשתי שהיא האור שנדלק בכל החושך של שבע שנים".