צליל בר, המנטורית שמצילה ילדים ובני נוער מכאב: "ילד שלא מייצר קשר חברתי הוא מתוסכל גם אם הוא מסתיר זאת היטב"

צליל בר (47), נשואה ואמא לארבעה ילדים, איתמר, נועם, יהונתן ומיכל היא יזמת ובעלת שני עסקים: האחד בשם 'מכללת נווה מדבר בע"מ', הממוקמת ביישוב 'אבוקרינאת' ומכשירה למקצועות ואקדמיה ביחד עם שותפה יהודייה ושותף ערבי, במטרה לקדם את האוכלוסייה לעבר תעסוקה והשתלבות בחברה, ולשמור, לדייק ולשפר את הדו קיום באזורנו, והשני, בעלת "רימון" - מרכז אימון למצוינות אישית, עסקית וארגונית בנתיבות. היא גם מרצה למעלה משני עשורים ובמיקוד על האימון האישי - מאמנת ומטפלת בילדים, נוער ומבוגרים.

צליל נולדה בפתח תקווה, התחנכה בפנימייה 'כפר בתיה' שברעננה עד שהמשפחה החליטה לעבור להתגורר בערד. " היות ואחי הבכור היה חולה אסטמה וההורים עזבו הכל על מנת להצילו" שיתפה בסיבה "ברוך השם הצליחו. אני עברתי לתיכון 'אורט' בערד והייתי הדתייה היחידה בתיכון".

אחרי הצבא סיימה תואר B/A בקולנוע, שידרה ברדיו כל הנגב, הגישה תוכנית לילית ברדיו דרום, בסיום לימודיה ביימה סרט דוקומנטרי על הרס"ר המיתולוגי טאיטו (שהשתחרר לפני שנה, השירות הארוך בצה"ל). "בסיום התואר התחלתי לעבוד בהפקה של תכנית הטלוויזיה של יוסי סיאס באולפנים בגבעתיים" נזכרת "כעבור שנה, כשהתכנית ירדה, ניסיתי להמשיך בתפקידים שונים בתחום, אך כמה הצעות לא הוגנות והבנתי שערכיי חשובים לי מהקריירה ועזבתי לחו"ל. גרתי שנה באוסטין טקסס".

מה גרם לך לחזור ארצה?

"ההורים לחצו שאשוב, אז שבתי והקמתי סינמטק בבאר שבע לארבעה יזמים, הקמתי אותו מאפס, גם כאשר שאר הסינמטקים התנגדו כיוון שהיה בבעלות פרטית והצלחתי לקדם את הסינמטק מתוך אידיאולוגיה של חיבור הדרום למרכז ושאנו שווים. הסינמטקים שיתפו פעולה וכבר בשנה הראשונה הצלחנו למכור 400 מנויים".

מה גרם לך להבין שהמקצוע המנטורי הוא מה שאת הולכת לעשות בעתיד?

"באותה תקופה צפיתי בסדרה 'ניפטאק' והייתה שם מאמנת שנורא הזדהיתי עם הדרך בה היא עזרה לאנשים, הבנתי שאני דומה לה במובן הזה של השיח. גוגל שהיה אז בחיתוליו, העלה לי בחיפוש את המקצוע אימון לפי מילות החיפוש שהחברים אמרו: עזרה, נתינה, רוחב לב, הקשבה, יעוץ טוב  ומצאתי את תחום האימון. נרשמתי ללימודי אימון והתאהבתי ממבט ראשון, וכבר ידעתי שיגיע היום ואהיה מאמנת גדולה ואעזור לאנשים בחייהם כפי שהקורס סייע לי, וכמובן שאני אוהבת ללכת על כל הקופה אז קבעתי בליבי שאהיה מנטורית ואכשיר אנשים בתחום האימון."

עוד הוסיפה: "אני עוסקת בתחום האימון כבר 15 שנה והיום הראשון בו הבנתי שאני במקצוע הנכון הייתה כשעזרתי למישהו שהתגרש לחזור לחיק ילדיו שהיו בניכור הורי ואני מודה לאל על הזכות, כיוון שכעבור כמה חודשים הוא נפטר. הבנתי שזה הייעוד שלי, מצאתי את שאהבה נפשי. "

למה החלטת ללמוד ולבחור במקצוע שבו את מתעסקת כיום, מה קסם לך.

"המרחב שהכי מקנה לי אושר הוא מרחב האימון האישי כיוון שזה ממש מציל בתים, מציל נפשות מכאב. הקסם הוא ברמת השליחות, אני מרגישה שליחות במעשיי. מצילה ילדים מכאב, מצילה נערים מחוסר הצלחה, מצילה מבוגרים מקבלת החלטות שגויה הנשענת על הרגלים ופרדיגמות, יש כאן עניין של דיני נפשות."

ספרי על המקום שפתחת בבאר שבע ועד שהחלטת לעבור לנתיבות ולמה?

"לפני כ- 15 שנה כשהתחלתי את דרכי בתחום האימון, הצעתי למנטורים ממרכז הארץ להקים איתי בשותפות מרכז אימון. שוב, רציתי לקרב את באר שבע לתל אביב (כמו עם הסינמטק, להיות חלוצה, פורצת דרך שעוזרת לצמצם פערים, כך גם עם המכללה). שם התחום היה מפותח ונגיש יותר. האמנתי כי גם לתושבי הדרום מגיע כל הטוב הזה. שגם הם ראויים לקבל את העזרה הזו, לצערי או שלא לצערי הם סרבו, חלקם זלזלו בשל חוסר אמונה בדרום ואני מאוד מאמינה באנשי הדרום וכך הקמתי את רימון לבד. שכרתי מקום קסום בעיר העתיקה, קליניקה ומשרד ושם אימנתי. בין לבין יצאתי לאימון עסקי, סדנאות וקורסים בארגונים. תוך המשך למידה והתפתחות אישית וכמובן גם לצד היותי אמא".

למה עברת לנתיבות?

"המעבר לנתיבות היה בתקופת הקורונה, כשהעסק נעצר, היו רק מעט פגישות אישיות לא בשל רצון מועט, להפך - הרבה הרגישו צורך בתמיכה אך הפחד נשאר בבית. עברנו מעט לזום, הסדנאות והקורסים נעצרו, הייתי הראשונה שבישרו לה במוצאי שבת, באותו פברואר המטלטל, שלא נוכל להגיע לעבודה, העסק הוריד משמעותית מנפחו, ניצלתי את ההזדמנות להגשים חלום וללמוד תואר שני במנהל עסקים, היינו בחיפושים אחר בית, עלתה הצעה אולי לנתיבות ומכיוון והבן הבכור רצה בכך מאוד, בעלי משם, אז למעשה חזרנו לסביבה מוכרת וחמה. נתיבות היא בית במלוא מובן המילה, קהילתית מאוד ומאפשרת. ועם זאת באר שבע עיר מדהימה ואהובה והיא נצחית בליבנו, בעלי עוד עובד בעיר ואני מגיעה בתדירות גבוהה, אין על בירת הנגב.

ספרי לי על השיטה שבה את עוזרת לילדים ונוער במצוקה נפשית או פוביה, מה מיוחד בשיטה שלך.

השיטות הן מגוונות, יש לי ארגז כלים עשיר ומגוון, מכיוון שלא כל שיטה מתאימה לכל אחד, הארגז מורכב החל מהקאוצ'ינג הקלאסי, קואצ'ינג יהודי, פסיכולוגיה חיובית, NLP, תרפיה טיפולית".

צליל: אך לצד כל השיטות, הייחודיות לתפישתי נמדדת באהבה ובאמונה האינסופית שיש לי כלפיי מי שבוחר לשבת אצלי בקליניקה. אני נותנת לו את ההרגשה שאעשה הכל למען הצלחתו. אני אוהבת אהבת אמת את המתאמנים שלי, מאמינה בהם, מחזקת אותם, רוצה בהצלחתם בכל מאודי, זה מה שמייחד אותי."

עם אילו ילדים/נוער את מטפלת? אילו קשיים ובעיות מתמודדים כיום?

"רוב הבעיות איתם מגיעים הילדים ובני הנוער הנם בעיות בדימוי עצמי, לא מכירים ביכולותיהם ובמסוגלות שלהם, בעיות חברתיות וקשיים בתקשורת. אני מניחה ששני גורמים עיקריים שהשפיעו על התופעה הזו להתרחב למימדי ענק: השימוש העודף והמוגזם במכשירי הסלולר וגם הקורונה שטלטלה את יציבותם, בה התרחקו חברתית ופיתחו חרדות. וכמובן שהאזור שלנו כאזור הקרוב לעזה מאתגר עוד בנוסף את החוסן הנפשי."

אילו סיכונים יש לילדים/בני נוער שלא מטופלים?

"הסיכון הכי גדול מבלי להלאות בפרטים, ממש כמו כדור שלג מתגלגל, הוא לסחוב שנים ארוכות את משקעי הילדות, את אותו סיפור עגום שסיפרנו לעצמנו ולהבנות מציאות העלולה להיות כואבת, מתסכלת ומתישה, וזה יכול להגיע למימדי ענק, לחבל בזוגיות, במערכות יחסים בעבודה, בלימודים, בקריירה. ולא חייב לחיות כך, ממש לא, זה בר שינוי".

ילדים ובני נוער חווים פוסט קורונה מבחינת חרדה חברתית ולא יוצרים קשרים חברתיים, מעדיפים להיות בבית במחשב מאשר לחפש חברים חדשים או להיפגש בחוץ -מה שפוגע בהם חברתית גם ביצירת קשר בבתי ספר, בכיתות ובהפסקות –  כיצד ניתן לטפל בהם כדי שלא יהיו לבד?

"האדם מטבעו הוא יצור חברתי, גם ילדים. ולכן ילד שלא מייצר קשר חברתי הוא מתוסכל גם אם הוא מסתיר זאת היטב. אף אחד לא רוצה שלא יהיו לו חברים. התופעה הזו מיוחסת לכמה מצבים:

הראשון, כפי שהגדרת בשאלתך, הוא שאכן נמצא אולי בסוג של פוסט טראומה ולכן מְאַמֵּץ state של  Flight  (בריחה) זו מגננה. השני, יתכן מאוד כי כפי שציינתי קודם, שהדימוי העצמי שלו נמוך, שהוא חווה את עצמו בעיניי עצמו כמי שלא מסוגל לייצר קשרים חברתיים, או לא מקובל. או שההערכה העצמית שלו ביחס לסביבה היא נמוכה. כל אלה משפיעים על הביטחון העצמי, ברמת הרגש, האם מרגיש בטוח או לא בטוח במקומות  במצבים מסוימים, לרוב ירגיש לא בטוח".

ומה לגביי חוסר ביטחון?

"חוסר ביטחון גם עלול לנבוע בהיעדר כלים תקשורתיים לייצר קשר חברתי לכן, לאור כל זאת, הוא נאחז באדיקות במרחב המוגן שלו. והמרחב המוגן הוא הבית, הוא במחשב, שם לא צריך יותר מידי לתקשר, לחשוף את האני האמיתי ולכן לנסות ולדחוף אותו החוצה בכוח, או לזרוק הערות בנוגע לכך שאין לו חברים יהיה דבר פחות נכון כיוון שהדבר רק יגביר את החרדה ויערער עוד על הדימוי העצמי."

מה הטיפול המומלץ?

"עבודה על הדימוי העצמי, על חיזוק הביטחון העצמי תוך חיזוק החוסן הנפשי, בירור כן ופתוח על איך הילד בעיני עצמו, מה מרגיש, כיצד תופש את עצמו – זה המצב הנתון עם הסתכלות קדימה כיצד היה רוצה לראות את עצמו, כאן מאפשרים לילד להכיר במסוגלות שלו, ביכולות שלו, להתחיל תהליך של אמונה שלו בעצמו וכל זאת באמצעות דרך חווייתית".

ספרי לי על מקרים שבהם עזרת לילדים/בני נוער להתגבר על הפחד ואיך זה השפיע עליהם מבחינה  אישית, חברתית ועתידית

"הגיעה אליי מתאמנת בת 16 עם מסיכה על הפה, חרדה קיצונית מהקורונה, לא נפגשת עם חברים, לא עם בני משפחה, רק בבית וגם בבית צריך לשים מסיכה. היא התדרדרה בלימודים לא נכנסה לזום וגם כשחזרו ללמוד לא הלכה. בתהליך איכותי, עדין ומבוקר לאט לאט הביטחון העצמי שלה עלה, היא נעשתה שמחה יותר, פעילה יותר, חזרה ללמוד, התחילה להתקרב לחברות תוך שהיא קיבלה כלים תקשורתיים, קיבלה תעודת הצטיינות על שעשתה מהפך ברמה הלימודית".

מה התוכניות שלך לעשות בעתיד בתחום?

"השאיפה הגדולה שלי היא להעביר את כל אנשי החינוך וההוראה את הקורס שפיתחתי משך שמונה שנים, כיוון שאני מאמינה שמערכת החינוך צריכה לעדכן גרסה, יש הרבה מורים, מחנכים, מנהלים המשתמשים בשיטות חינוך הישנות והלא מותאמות בכלל לעידן הנוכחי, דבר שיוצר נזק גדול הן לילדים והן למורים. ואני מאמינה שעל ידי כך שנעשה במערכת עבודה טובה נפחית את המקרים או לפחות יהיו להם כלים אימוניים וטיפוליים להעביר שיעור, להתחבר לילדים ולהתמודד עם סיטואציות מורכבות יותר/מורכבות פחות".