סיפורה מעורר ההשראה של לימור סטולר בדרך לניצחון סרטן השד: "הכל בראש"

לימור סטולר דאי (52) נשואה לאיתן, אמא לשתי בנות וסבתא לארבעה נכדים, הייתה דמות דומיננטית בעיר: נוכחת ופעילה, מרשימה, זו שיודעת תמיד להתאים את עצמה לכל  סיטואציה, תמיד מטופחת וזוהרת בבלונד בוהק, משדרת אשת עסקים ממולחת, נבונה, מבינה עניין, מקצוענית, יוזמת, פעילה, שוחה עם כרישים ומצד שני מאוד נעימה, לבבית ומפרגנת,שנבחרה לנהל את מתחם הסינמה סיטי בבאר שבע הגדול בעיר, אחרי שכבר ניהלה ביחד רמה ובמשך תשע שנים את הסינמה סיטי במתחם גלילות בהרצליה. עכשיו היא מנצחת על היעד הבא: החלמה ממחלת סרטן השד שבה חלתה, נאבקת בכל כוחותיה בדרך הייחודית שלה: לא לתת לה לעצור את החיים והעבודה בין טיפול כימי להקרנה, משדרת עסקים כרגיל, גם כשהיה קשה. קשה מידי. בדרך לניצחון הסופי היא מספרת איך קמים גדי לשרוד ובעיקר לנצח.

בקורות החיים שלה אפשר לסמן וי כחול כמנהלת בסינמה סיטי גלילות, בשיכון ובינוי, בשדרה השביעית בבאר שבע אותה הפכה למתחם דיזיין פלוס ביחד עם הצוות שהחליט להפוך את המקום למתחם עיצוב הבית, משם עברה ליזמות פרטית שלה בתחום האופנה, חשבה להשתלב ברשת חנויות והבינה שזה לא בשבילה, כי היא נהנית יותר בעשייה ונדל"ן  - חזרה למתחם מרינה מון באשקלון ומשם קיבלה הצעה לבוא לנהל את הסינמה סיטי בבאר שבע שכולם דיברו עליו כפרויקט הבא של העיר, לצערה זה היה זמן קצר ומשם עברה לקבוצת מבנה באזור הדרום כאחראית על שלושה מתחמים: אופקים, להבים וה'וואן' בבאר שבע, עד לפינאלה בבאר יעקב. שבוע לאחר עבודתה החדשה, כבר הגיעה הבשורה שהקפיאה לה את הלו"ז העמוס והשיגרה המיוחלת.

האמת שזה נראה שהסינמה סיטי עדיין לא תפס תאוצה כמו שחלמו לפני

"אני חושבת שבסוף זה יתפוס את זה. לאון השקיע שם מחשבה לפרטי פרטים ונתן את הנשמה שלו ואני מאמינה שזה יתפוס. ייקח זמן כי הקורונה עיכבה את כל התהליך וגרמה לזה קצת לרדת. בסוף זה יהיה הדבר החזק בארץ ובכלל, כי זה מקום מדהים ואחד היפים שראיתי. כמו במתחם דיזיין פלוס, נכון שאין 10 אלפים מבקרים כל יום, אבל מספיק שכמה לקוחות יגיעו לחנות ויעשו אל הפדיון היומיומי.  חשוב לפרגן למשפחת דימרי שנתנו לי את ההזדמנות להוביל את זה לפתיחה".

למה עזבת בעצם?

"זה נושא רגיש, אבל אין לי מילה רעה להגיד על אף אחד."

נהנית לעבוד עם הדרומיים?

"נהניתי מכל רגע, הרגשתי בתוך משפחה אחת גדולה ואוהבת, תומכת מכל הלב, יצרתי קשרי נהדרים בדרום ועד היום שאני מחפשת איש מקצוע לפרויקטים כאלו ואחרים דווקא מהדרום כדי לתת להם הזדמנות לקפיצת קרש  כדי להגיע אלינו. אוהבת מאוד את הדרום ותמיד תישאר אצלי פינה חמה בלב".

לפני כשנה, במהלך חייה המקצועיים והדינאמיים, הרגישה לימור אי נוחות בשד. היא הביטה במראה וראתה מן אודם לא מזוהה שהופיע לו לפתע והחליטה ללכת לרופא להיבדק. בבדיקות הראשונות טענו שהתפתחה לה דלקת וביקשו שתתחיל בטיפול אנטיביוטיקה "חצי שנה לפני עוד עשיתי ממוגרפיה ואולטרסאונד והכל היה תקין" נזכרת לאחור "הבת שלי מלווה משפחות במחלקה האונקולוגית ילדים בבית חולים "תל השומר" והיא אמרה לי 'אמא, סרטן לא כואב, אם היה כואב לא היו עושים ממוגרפיה' ואני אמרתי לה שמשהו לא בסדר ואצלי התעקשתי לבדוק, כי היה מצב שממש כאב לי החזה. בבוקר של חג שבועות של שנה שעברה כבר הפנו אותה למחלקת כירורגיה נשים בתל השומר, אבחנו את הגוש ואז החלה הקרנת סרט חייה. "במקביל עשו לי ביופסיה, כך שבמשך שבועיים שלמים הייתי במתח כי הרגשתי שמשהו לא בסדר" שיתפה" לפעמים אינטואיציה יותר חזקה ממך ומהכל, הכנסתי את עצמי לרגע הקשה. ב7.6 קראו לי לפגישה".

שתפי אותנו על אותה פגישה גורלית

"נכנסתי לחדר עם בעלי והילדה והרופא אמר לי תקשיבי, יש לך גידול סרטני בשם טריפלנגטיב. זוכרת שהסתכלתי עליו והוא פשוט איבד אותי באותו הרגע. רק הסתכלתי עליו, שפתיים זזות בלבד. רציתי רק לברוח משם. הוא שאל אם יש לי מה לשאול ועניתי שלא. בהתחלה לא הייתי מסוגלת לבכות כי הייתי קפואה ואמרתי לבעלי תוריד אותי בעבודה, כי רציתי ללכת לעבוד. כשחזרתי הביתה התפרקתי והבנתי מה קורה. הפכתי להיות פרקטית כי הבנתי מה הולך לקרות ומהן ההשלכות. הייתי משימתית ולא התעסקתי בלמה ומדוע זה קרה, רק הפנמתי שהוא בא להגיד לי משהו ואני לא הולכת לוותר, וככה זה היה - ממש אחרי שבוע הבת שלי זירזה לי תורים ולארגן דברים מהר. נכנסתי למסע שלי".

מסע מטורף של אישה קרייריסטית שצריכה להתחיל כימו

"אמרתי לעצמי הכל בראש לימור, אם לא תתני לזה לנצח אותך זה לא ינצח אותך. ביום של הכימו זה בלתי אפשרי לעמוד על הרגליים. לא רציתי שהבנות שלי יהיו איתי בזמן שאקבל כימו, רק בעלי. שלא יראו את הסיטואציה הזו, אין בשביל מה. תמיד שידרתי להן חוזק ולימדתי אותן שאישה תמיד צריכה לחיות בזכות עצמה ולא רציתי שיחשבו אחרת".

היה קשה לך עם איבוד השיער?

"וואי לגמרי, אחרי שני טיפולים כבר השיער החל לנשור בידיים וזה כאב לי. באתי הביתה ואמרת לאיתן בעלי עכשיו אתה מגלח לי את השיער. זה היה רגע של הרבה בכי שלי ושלו. הייתה לי כבר פאה מסודרת שחיכתה לי על ראש קלקר, כי אסתטיקה תמיד הייתה חשובה לי. גם בזמן טיפולים הייתי מתוקתקת ואף אחד לא שם לב שאני חולה. חשבו שזה השיער שלי ותמיד ציירתי גבות, מאופרת ואף אחד לא חשד. רק בחתונה של הבת שלי כבר גילו כי לא הייתה ברירה. היה אסור לי להתערבב עם אנשים בגלל מערכת חיסונית חלשה, אז הוחלט לספר להם שלא ישאלו איפה אני. לא הם היו בהלם."

שידרת אדם אחר ממה שאת עוברת

"גם שהגעתי למחלקה הייתי צוחקת תמיד, לבושה צבעוני, שואלת איפה המיץ פטל שלי. המון הומור".

היו רגעי משבר?

"היו רגעים של לבכות ולהגיד מה השלב הבא. לפני כל פרוטוקול של טיפולים את חושבת איך הוא ישפיע עליי עכשיו ואז את אומרת לעצמך עזבי, תשחררי אל תיכנסי לזה, הולכים לשבת בים, הרבה שקועה בעבודה במתחם החדש, כי יש תמיד מה לעשות. הצטרפתי לקבוצת משפחת יצחקי בבאר יעקב שהיו מדהימים איתי. אחרי שבוע של התחלת עבודה הודעתי להם שאני חולה מבלי לדעת מה ההשלכות, אבל הביג בוס בא אליי למשרד ואמר לי תקשיבי, מה שאת צריכה ורוצה, רק תגידי. את פה ואת איתנו, נכנסת למשפחה. זה מסוג הדברים שנותנים לך דרייב שאת אומרת אין סיכוי בעולם שאני אאכזב אותם. קיבלתי תמיכה מטורפת וגם כמובן ממשפחת אדרי שתמכו ואהבו. זה גם הניע אותי, לא לאכזב".

כיום לימור נמצאת בשלב המניעתי של המחלה. מאחוריה כבר מסע לא פשוט של 13 טיפולי כימו ועשרים טיפולי הקרנות ("מ-16 הקרנות קיבלתי בונוס עוד ארבע"). היא נוטלת שני כדורי כימו  ביום וממשיכה לחייך לכל עבר, כי מבחינתה ההכל בראש כשמדובר בהתמודדות על החיים "אם את מחליטה להפוך את זה להומור זה יהפוך להומור" אמרה האישה וההשראה.

מאיפה הכוח לא לתת למחלה לנהל לך החיים?

 "לפני שבוע  מצאו איזה גוש ואני הייתי בסרטים, אבל ברוך השם עשו צילום mri וגילו שזה דלקת. עברתי שלושה ימים של טלטלה עד לתוצאה, אבל אני באמת בוחרת להסתכל על הדברים כשיעור לחיים. מישהו החליט לשים לי סטופ בחיים כי הייתי תמיד בשביל אחרים ופחות בשבילי עצמי. גם התחלתי להבין שאין טעם בחיים בכל הקישקושידא ודיבורים לא לעניין, אין לי עצבים לזה יותר אלא לאהוב יותר, ליהנות, פחות טינה ושנאה שלא מביאה לשום דבר".

מה שינה במהות שלך?

"חזרתי לנגן בפסנתר. שנים ניגנתי בילדותי ועכשיו קיבלתי מתנה מבעלי, פסנתר חדש. התחלתי לקרוא תווים והתחלתי לימודי נגינה. בניתי לעצמי חוזה חדש בחיים, נהנית מהילדים והנכדים ועובדת על עצמי".

את בקבוצת תמיכה?

"לא, התרחקתי מזה. לכל אחד יש את הסרטן משלו ואם אחת הנשים תספר משהו שיכניס אותי לסרטים? זה הפחיד אותי. הייתה אחת שאמרה לי שההקרנות זה דבר נורא ויהיו לי כוויות כואבות. נכון, היו כוויות אבל לא כמו שסיפרו לי.  אז החלטתי לא ללכת ואני לא משתפת בכלום, רק את הפסיכולוגית שלי. יש גם אנשים בלי טאקט שיכולות להוריד לי. כמו אחת שאמרה לי "יו, את הולכת להיות פרה עם כל הסטרואידים מנפחים", ברוך השם לא קרה, אבל למה לזרוע פחד? זה הדבר הכי חכם שיכלת להגיד לי?

אז הניצחון שלך מסתכם בשתי מילים: הכל בראש

"לגמרי.  לכו תדבקו, אל תהססו, חשוב לבדוק וגם לגלות מוקדם. לעשות בדיקה גנטית אם המחלה הופיעה במשפחה. היו לי ימים קשים, אבל לבסוף את צוחקת על הכל וזה עובר. יותר מפחיד להיות בסערה הזו. היום יש טיפולים  טובים לכל תופעות הלווי וגם כשנתנו לי 'טקסול', שגורם לנימול ברגליים ובידיים, הייתי שמה קרח כדי שיכווצו את הנימים. עושה הכל כדי למנוע בעיות. השיער ארך לי והוא יותר בריא היום מבעבר. אפילו הנכדה אומרת לי שעוד קצת והיא תעשה לי קוקיות".