מסבירת פנים: כך הפכה לילך לוגן לבכירה במערך ההסברה של צה"ל

סמ"ר לילך לוגן נולדה בבית חולים סורוקה ב-7.11.99. היא גדלה אצל סבתא שלה ודודיה עד גיל 15, לאחר מכן גרה אצל אמה עם 3 אחים: יש לה אחות בת 21, אח בן 17 ואח בן 10 ואח שנפטר שהיה אמור להיות בן 16.לא היה לה קשר עם אבא שלה על אף ש"אנחנו מכירים אחד בשני אבל הוא לא מעוניין בקשר איתי".

"למדתי בבית ספר אחווה בדימונה שזה בית ספר מכיתה א׳-י״ב . 12 שנות לימוד ובגרות מלאה. הרחבתי במקצועות אופנה וגיאוגרפיה, מאוד אהבתי היסטוריה. התנדבתי בעיר כשנמניתי על מועצת התלמידים בעיר והייתי ב״אחרי״ (עמותה לבני נוער שעוסקת בהכנה לצבא) ועשיתי שם מכינה קדם צבאית".

"כיום אני נגדת לוגיסטיקה בחיל האוויר. התחלתי את השירות שלי ב"מגל" (מפקדים של טירונות לרובאי 02) בשנת 2018. לא סיימתי את ההכשרה מאחר והחבר הכי טוב שלי בטירונות ניסה להתאבד. באותה תקופה עפתי מהבית ונהייתי חיילת בודדה, ללא עורף משפחתי, ולא התמודדתי עם המצב כמו שצריך. אז עברתי ללוגיסטיקה ומאז אני אוהבת מאוד את הצבא; רציתי לחתום קבע אבל מאחר והשתחררתי ב-2020 (שיא הקורונה) התקבלתי לתפקיד בקבע בחיל האוויר אבל ביטלו לי את הגיוס בחזרה בגלל הקורונה. באוגוסט 2023 חזרתי לקבע להיות נגדת בחיל האוויר", היא מתגאה.

ספרי על הזיקה שלך לדימונה ולדרום.

"תמיד אהבתי את הדרום ובמיוחד את העיר שלי, מאחר והוא שקט ולא מפוצץ באנשים. אני אוהבת את המשפחתיות ואני כבר בת בית אצל הראש עיר שלי, בני ביטון.  ב-2019, בתור חיילת בודדה, הוזמנתי לארוחת חג אצלו בבית ומאז אני חלק מהמשפחה. הפתיחות של האנשים בדרום והרצון לדאוג אחד לשני זה משהו שלא מוצאים בכל עיר".

מה בעצם משמשת עבורך העיר דימונה, מעבר לחיים הפיזיים שם?

"דימונה היא מקום מרוחק, וכמו שהדור שלי מכנה אותה ״חור״, אבל דימונה בשבילי היא משפחה, זה בית, ותמיד תהיה לא משנה לאן אעבור ולאן ייקחו אותי החיים, תמיד אחזור לבית".

האם את גאה להיות בת של קהילת העבריים, ומהווה ייצוג שלה בצה"ל ובעולם?

"אני מאוד גאה להיות חלק מקהילת העבריים. אני לא מכירה משהו אחר. כל מה שחוויתי וכל מה שאני היום זה בזכות הקהילה שלי, ובכל זאת חשוב לציין שלמרות שאני מקהילת העבריים, אני לא מייצגת את הקהילה לא בעולם ולא בצבא. אני מייצגת את עצמי ואת הערכים שרכשתי בבית, אמנם בית בתוך הקהילה, אבל את התודות שלי אני חייבת לסבתא שלי שגידלה אותי ותמיד דאגה לי".

כיצד הגעת להיות מסבירנית בשפה האנגלית לטובת מדינת ישראל וצה"ל?

"בתפקיד שלי בקבע הייתי משרתת על בסיס יומיות, ומאז המלחמה זה מהר מאוד השתנה: מה-7 באוקטובר כשהוקפצתי, הכרתי רק את מקום העבודה שלי בבסיס. מכיוון שלא ישנתי בבסיס ולא היה לי חדר בבסיס למעבר שאני לא יוצאת מהבסיס. בשבת השנייה שלי כבר בבסיס הרגשתי קצת תסכול מהכל. קיבלתי הודעה מחברה טובה, שידעה ששפת האם שלי זה אנגלית, שביקשה שאעשה הסברה על המצב באנגלית ובגלל היותי נגדת די פחדתי לפתוח את הפה. אבל בשבת השנייה הזאת כבר הייתי חייבת. לא הבנתי כל כך ברשתות החברתיות, אבל עשיתי סרטון שכה הצליח ואז המליצו לי להעלותו לטיקטוק, מרוב שהוא היה מדויק ודבר להרבה אנשים. מאז אני משתדלת כל פעם לעשות סרטון על מה שצריך, לדבר עליו יותר ומה שיגיע לכמה שיותר אנשים".

מה בעצם את עושה, מה תוכן הדברים עליהם את מדברת?

"כשאני עושה סרטון, אפשר לזהות צורת דיבור שהיא חוצפנית ומאוד חדה, מאחר וקצת קשה לי עם העניין של לנסות להצדיק את הזכות שלנו להגן על עצמנו בכל מיני סיפורי סבתא, אז אני מדברת על כל הנושאים החשובים פשוט ישר ולעניין כדי שיבינו וכדי שיכבדו. אני לא רואה צורך לנסות להסביר את ההיסטוריה שלנו לאנשים שלומדים את ההיסטוריה שלנו בטיקטוק ותמיד הייתי אחת שאומרת את מה שיושב לה על הלב בין אם יאהבו או לא".

מהי עמדתך בעניין הפסקת הלחימה והחזרת החטופים/ות?

"חשוב לי לציין שאחד החטופים היה איתי במכינה קדם צבאית והדבר היחיד שאני רוצה זה לפתוח חדשות או טלפון ולראות שהחזירו אותו, אבל באותה מידה חשוב לי שיבינו שכל עוד יש לנו מעבר לגבול קבוצות של טרוריסטים אנחנו בסכנה של 7 באוקטובר שוב, ואני לא מוכנה לזה ומאוד מאמינה שאף אחד לא אמור להיות מוכן לזה״.

האם את מעלה סרטונים בטיקטוק על דעת עצמך, או שנתבקשת לעשות זאת על ידי גורם מסוים?

"הסרטונים שאני מעלה גם לאינסטגרם וגם לטיקטוק הם על דעת עצמי לגמרי, מתוך רצון להראות לעולם נקודת מבט של חיילת שחורה במדינת ישראל (משהו שאנשים בעולם לא מאמינים שקיים במדינה)".

האם מכירה אנשים אחרים שעובדים בהסברה?

"לא הכרתי אנשים שעוסקים בהסברה עד שהסרטונים שלי התחילו לעוף באינסטגרם ובטיקטוק, אבל כן נפגשתי והכרתי מלא אנשים שעוסקים בהסברה ודואגת גם להשתמש בפלטפורמה שלי לפרסם גם אותם".

מה דעתך שלממשלת ישראל אין משרד הסברה מסודר בימים טרופים אלה, לאחר התפטרותה של גלית דיסטל אטבריאן בתואנה שמדובר ב"בזבוז כספי ציבור"?

"אהיה מאוד כנה ואגיד שלא הכרתי את האישה הזו עד שראיתי שהיא התפטרה ועדיין לא ראיתי צורך להתעניין בה, אבל אני כן חושבת שזה משהו שהוא לא פחות חשוב מכל משרד במדינה. אנחנו כרגע בנפילה כשמדובר בהסברה בעולם ויכול להיות שזה חלק מהסיבה".

מה דעתך על מסבירניות אחרות, דוגמת נועה תשבי, גל גדות ואחרות?

"אני חושבת שכל מי שעוסק בהסברה לטובתנו הוא נכס ואומנם אני לא מסכימה עם הדרך שלהם אני בטוחה שלא תמיד מסכימים איתי ואי אפשר לרצות את כולם כל עוד זה לטובת המדינה, אני בעד".

בשנים האחרונות רואים יותר ויותר נשים בתפקידי מפתח, התייחסי לזה מנקודת מבטך.

"אני אתחיל בזה שאני לא פמיניסטית בשום צורה אז זה פחות מעניין אותי, אבל תמיד כיף לראות מישהי בתפקיד מפתח מאחר ומראה לי שזה לא בלתי אפשרי".

ובהקשר זה, עדיין יש פער משמעותי בשכרן של נשים מול גברים, כמובן לטובת הגברים, מה דעתך בנושא?

"(מתגלגלת מצחוק) שאלה מצחיקה, אבל לפי דעתי ותמיד חשבתי ככה, ככל שבן אדם עובד קשה, הוא צריך לקבל יותר משכורת. לא נראה לי שמה שאמור להגדיר את זה הוא אם השכיר אישה או גבר. הכעס שלי בנושא השכר תמיד היה שאנשים שעובדים פחות קשה, מקבלים יותר כסף ומי שקורע את עצמו חי מהיד לפה".

מהו המסר שלך לנשים שרוצות לשאוף למעמד גבוה כמו שלך?

"אני ממש לא חושבת שאני במעמד גבוה. אני פשוט ילדה בת 24 שהצליחה לגעת באנשים, אבל כן אגיד משהו שהוא חשוב לי ואני אומרת את זה לעוקבים שלי - 41,000 במספר - ולכל מי שפונה אליי בפרטי ומרגיש שלא עושה מספיק לטובת המצב, ״אם אתה שלם עם מה שאתה עושה זה מה שחשוב, אם אתה מרגיש שזה לא מספיק תעשה עוד״. פשוט חשוב שבעתיד כשתסתכלי אחורה תהיי גאה ולא תתחרטי על כלום".

האם בעידן ה-ME TOO העולם הוא מקום יותר בטוח ונעים לנשים?

"אני חושבת שברגע שה-ME TOO לא השמיעו קול לטובת הנשים שלנו זה אף פעם לא יהיה בטוח לאף אחד, כי הם הראו שאצלם יש הפרדה ויש בכלל על מה לחשוב כשמדובר בנשים יהודיות. או שצריך להחליף את האנשים האלה או שצריך להבין שאף אחד בעולם לא ידאג לנו חוץ מעצמנו ולהשלים עם זה. אני מאוד רותחת כשמדובר ב״ME TOO” ובמיוחד בכל קבוצה שנלחמת על זכויות נשים או בני אדם בכללי מכיוון שהם בחרו להעלים עין כשהיה מדובר בזכויות של יהודים אחרי ה-7 באוקטובר".

מה אנשים לא יודעים עלייך?

"בשביל להסביר מה לא יודעים עלי, אצטרך סרט באורך 12 שעות, וגם אז לא יבינו. אבל מה שכן אגיד שמשהו שלא יודעים עלי הוא חוסר היכולת שלי לסמוך על אנשים או להאמין לאנשים, וכל הטוב וכל האהבה שאני מקבלת לפעמים אני מרגישה שלא מגיע לי, אבל בכל זאת זה מרגש אותי".

אם היית יועצת ראש העיר למעמד האישה –מה היית ממליצה לו לשפר בסוגיה זו?

"אני חושבת שבעיר שלי דימונה, יש קול לנשים (וגם ישנה אישה מכהנת בתפקיד זה בעירייה) ולא רואה מה אפשר לשנות. אבל כמו שאמרתי כבר תמיד יש מקום לשפר וברגע שאראה איפה, אני אדע להגיד".

איזו דמות נשית מהווה עבורך מודל שאפשר לקבל ממנו השראה ומדוע?

"המודל לחיקוי שלי היא סבתא שלי; מבחינתי היא לוחמת. היא חלתה בסרטן השד לפני כמה שנים וזה משהו שהרג אותי מבפנים, מאחר ומדובר בכל העולם שלי, היא הבן אדם היחיד שאני חושבת עליו ולא הייתי יכולה לתאר עולם בלעדיה, ובמשך שלוש שנים בערך אני רואה אותה נלחמת ודואגת גם ליהנות מהחיים ולהיות אשת משפחה. כשאגדל ארצה להיות כמוה".

מהם הערכים שלאורם צמחת, ששימשו לך עוגן בדרך להגשמה עצמית?

"הערכים שאני גדלתי עליהם ודוגלת בהם עד היום הינם כבוד, אמת ואהבה עצמית".

מהם התחביבים שלך?

"אני אוהבת קמפינג וכל מה שקשור לטבע ונופים, לקרוא ספרים ולשחק בפלייסטיישן (צוחקת)".

האם הקעקועים הרבים (והיפים) שעל גופך הם תחביב בפני עצמו?

"הקעקועים שלי הם לא תחביב (מחייכת), הם סיפור חיי. מי שיזכה לשמוע משמעות של כל קעקוע יהיה קרוב להבין מי אני ועל החיים שלי. כל קעקוע מסמל משהו שעברתי, משהו שאהבתי או משהו שאני מאמינה בו".

האם את רואה בפעילות ההסברה שליחות?

"אני חושבת שכל מי שיש לו את היכולת להתנסח ולדבר לליבם של אנשים זו לא רק שליחות אלא זו גם חובה, במיוחד במצב שזה הרבה יותר גדול מאיתנו, ובגלל זה למרות הקושי איחולים ואיומים שאני מקבלת אני בוחרת להמשיך".

על מה את מתחרטת?

"אני לא מתחרטת על כלום בחיים. אני מאמינה גדולה בזה שכל דבר בחיים זה או ברכה או שיעור ועל שניהם אני מודה לאלוהים".

מה יהיו משפטי המפתח בספר הביוגרפי על חייך?

״מה שלא הרג איתי חיזק אותי!״

איפה תהיי בעוד חמש שנים ומה תעשי?

"בעוד חמש שנים אני מקווה להיות שחקנית בהוליווד ודוגמנית, ובעזרת השם נשואה עם ילד".

משאלת לב / חלום?

"משאלת לבי שכעם במדינת ישראל נתאחד ולא לשנייה וחצי אלא להבין שאנחנו עם אחד, ואם לא נדאג אחד לשני לא ידאגו לנו..