מנהלת התיכון שהפכה לשחקנית תיאטרון בגיל 73
10.02.22 / 16:07
אחרי שמראיינים את גילה בלאיש (73) מנהלת תיכון מקיף א' בדימוס, מבינים שאין גיל לרוח נעורים והגשמת חלומות, כי היא הרי מקור כל האושר שכולנו שואפים לגעת בו טמון בכך שנוכל להגשים חלומות קטנים או גדולים ויש לנו את היכולת לממש אותם, לא משנה מתי. לגילה זה קרה בגיל 73, אחרי 53 שנה בתחום החינוך ולאחר שפרשה לגמלאות מתפקידה כמנהלת תיכון אהובה, שגידלה דורות של עתיד, נבחרה לשחק בהצגה "בכורה" - עיבוד עכשווי לשלוש אחיות של צ'כוב בקבוצה ראשונה של "קבוצת ארמפה" - צעירי תיאטרון באר שבע, שביים אריאל נ. וולף, על ידי מנכ"ל תיאטרון באר שבע, שמוליק יפרח, שגילה את הפוטנציאל והביא אותה לידיו של הבמאי כדי שתגלם את הדמות של דודה אנה, וכך תגשים את מה שהחליטה עבורה משפחתה בילדותה במרוקו: לבחור בעולם החינוך ולא התיאטרון. ראיון אופטימי.
כולנו מכירים את גילה בלאיש מבאר שבע, כמי שמעורבת בתחום החינוך כבר 53 שנה, מגיל 18 כמורה חיילת, מורה לחינוך גופני, מורה לספרות, רכזת שכבות, מחנכת כיתות, סגנית מנהלת חטיבה בתיכון מקיף א' במשך 18 שנה ומנהלת תיכון מקיף א' למשך עשר שנים, עד שפרשה לגמלאות בחיוך אופייני עם פנים קדימה לעולם חדש ומסעיר "תמיד כתבו לי שאני לא מנהלת לא קונבנציונלית בספרי מחזור "אמרה בחינניות מובהקת "כזו שתמיד עושה גם שפגאטים גלגלונים".
גם בתור מנהלת תיכון היית רואה במה ורוצה להצטרף אליה?
"ברור, גם בבית ספר יסודי הייתי אחראית על האירועים וטקסים, ושהגעתי למקיף א' הייתי תמיד יד ימינו של פנחס אופק ז"ל בכל הפקות הפופרה. תמיד דמיינתי את עצמי על במה. התלמידים היו אומרים לי תמיד שאעמוד על הבמה, כי הרגישו שזה בוער בי".
זה בער בך עוד כשהיית ילדה קטנה במרוקו?
"עוד ממרוקו השתתפתי בהמון הצגות. אבא שלי היה ממייסדי התיאטרון העירוני מרוקו, בכל הילדות שלי צפיתי בו בהצגות עוד כשהיה שחקן ואחר כך שיחקתי בקבוצת תיאטרון ילדים במרוקו, שם בעצם נולד החיידק שבי. כשעלינו ארצה למדתי בפנימיית 'ניצנים' וגם שם היו נערכות הפקות שבהן השתתפתי, אבל אז החלום שלי היה באמת ללכת ללמוד משחק. במונולוג הפתיחה שלי בהצגה אני מספרת על ההורים שלי שלא הסכימו שאלך ללמוד משחק מהחשש שאתחבק ואתנשק על במה עם כל אחד. אבא שלי היה משחק אז תפקידים מהתנ"ך כמו שלמה המלך ואנחנו שיחקנו עלי בבא, היפה והחיה."
היה לך קשה עם ההתנגדות שלהם?
"ההורים שלי לא רצו שאלך ללמוד משחק, כי אני צריכה פרנסה קבועה ואופק. אחי היה אומר לי את רוצה במה? תלכי להיות מורה שגם נמצאת על במה בחייה, ושאני מוכשרת אז כדאי שאלך לכיוון של חינוך גופני, כי אני ספורטאית ושחקנית, רק שלא אהיה בהגדרה של שחקנית. זה מה שההורים אמרו לי לעשות ולא העזתי להמר את פיהם. הפכתי לאשת חינוך ובכל זאת כאשת חינוך לא וויתרתי על מעורבות בטקסים ופופרות. על הכל הייתי מוכנה לוותר, רק לא על החלק הזה. גם כשנכנסתי ללמד ספרות, תמיד הרגשתי שאני על הבמה מול התלמידים."
לפני שלוש שנים פרשה גילה מעולם החינוך אחרי שראש העיר, רוביק דנילוביץ, עוד העריך לה את הכהונה בשנתיים וחצי כדי שתמשיך להוביל בתחום החינוך וגם כי התלמידים והמורים לא רצו לוותר עליה כל כך מהר "נתנו לי מעל ומעבר" אמרה בטון קולה המדויק "רובם פורשים בגיל 67 גג ואני המשכתי עוד שנתיים וחצי, לא הרגשתי שחוקה ולא עייפה, הכל עשיתי ממש אהבה. אהבת הילדים."
לא הרגשת שמיצית?
"מיציתי ויצאתי בשיא. חושבת שהקורונה עזרה לי להיפרד, כי לא הייתי יכולה לעבור ניהול בקורונה בגלל שהיו הרבה רגעים של אי ודאות אם הולכים לבית ספר או לא, יש קורונה או לא, בייחוד שאצלי כל השנים בתחום החיים היו מבוססים על סדר. אני לא מסוגלת לעמוד באי ודאות, לכן מבחינתי הקורונה שירתה אותי בפנסיה בשיא ובלי געגועים. אני בקשר מעולה עם כל המורים, המורים, הבוגרים והתלמידים. בקשר עם כולם ממקום של שביעות רצון".
ההצגה "בכורה" הינה עיבוד עכשווי לשלוש אחיות של צ'כוב, מאת אנטון צ'כוב, הצגה ראשונה של קבוצת "ארמפה" - קבוצת צעירי תיאטרון באר שבע שמעלים עיבוד מודרני ששואף לשבור את המחיצות שבין שחקנים וקהל ובין האמיתי והבדיוני. גילה, את תפקיד חייה, לא קיבלה אחרי מסכת של אודישנים מפרכים, אלא אחרי ששמוליק יפרח, מנהל תיאטרון באר שבע, פנה אליה בהצעת מיליון דולר "חלמתי שאחרי הפרישה אני אלך לשחק בתיאטרון מרוקאי ואשחק בערבית, אמרתי לעצמי שאחפש איפה יש ואלך לשם, אבל לא היה, נגמר. גם הבנתי שהדור שבא לצפות בהצגות כאלה זה מהדור שלי, שיש גם כאלה שאינם בחיים, לא הרבה צעירים, אבל כן הופעתי אצל השחקנית חנה אזולאי הספרי בהצגת 'סליחות', לפני חמש שנים, למונולוג של אמא מרוקאית. הופעתי רק על מסך, אבל היא בחרה בי כאמא עם שני מונולוגים ארוכים על המסך. היו יומיים צילומים ומאוד נהניתי. שמוליק ראה אותי מתפקדת על הבמה, עלה רעיון להעלות הצגה של צ'כוב, הוא פנה לבמאי אריאל ואמר לו שיש לו מישהי שתתאים לדמות של דודה אנה, נפגשתי איתו והתקבלתי".
מה שנקרא: הכל עניין של טיימינג
"פשוט בא לי כמו כפפה, בדיוק בתקופת הקורונה, שפחדתי לצאתי מהבית ואז הכל קרה ברגע שהיה ניתן להשתחרר קצת מפתח הבית. זה בא לי בזמן, מילא אותי, אני מרגישה נפלא כשאני עם שחקנים צעירים מקסימים ומוכשרים. אני רואה את הפער בין מי שלמד ומי משחק טבעי ואין ויכוח, אבל הם אומרים שאני מביאה משהו אחר, יותר אותנטי, פחות ממוקצע, מביאה את עצמי, לא רק מסופקת".
בעצם מגשימה חלום בגיל 73
"מרגישה כאילו אני מגשימה חלום של הילדות והנה בגיל 73 אני פתאום מופיעה על במה עם קבוצת תיאטרון, אמיתי ולא מאחורי הקלעים, בפרונט".
יש בך פחד?
"הפחד היחיד שהיה לי בגלל הגיל שבו חששתי אם אזכור את כל הטקסטים. למזלי, אין הרבה טקסט אלא הרבה נוכחות במה ועם זה אין לי בעיה. אני תמיד מתרגשת לפני טקסים ומי שלא מתרגש יש לו בעיה, כי ההתרגשות עושה אותך הרבה יותר אותנטי ומביאה את עצמך. אין לי שום בעיה עם במה, אני עומדת מול קהל כבר הרבה שנים ומרגישה משוחררת עם קהל".
את מופיעה בתמונה של ההצגה מאופרת בצבעים עזים, חשופה לקמטי הגיל וללא פילטרים ושיפוריים. גם לא קל לזהות שזו את - מה הרגשת שראית את התמונה?
"בהתחלה כשראיתי את התמונה נבהלתי, שאלתי את עצמי מאיפה הקמטים באו? לא רואה אותם, אז די נבהלתי, אבל שמעתי תגובות נפלאות של כל השחקנים, של המפיק, מהבן שלי נתנאל וזה הרגיע אותי".
מה באמת עם הבן שלך, נתנאל בלאיש, כוכב נולד לרקוד?
"הוא רקדן בברודווי ועכשיו גם מופיע ב"אלאדין", הגיע עכשיו לארץ כדי לראות את ההצגה. כשהוא ראה את התמונה הוא ישר אמר "אמא תקשיבי, זה כמו שעושים בחו"ל, זה אותנטי, בועט". שלח לכל הקבוצה המשפחתית והילדים שלי אהבו".
אז מה הפרויקט הבא?
"אני באמת לא יודעת. שואלת את עצמי, אני אלך לעשות אודישנים עכשיו? אני כן רוצה שיהיה המשך. הבמאי של ההצגה אמר לי שהוא לא רואה את עצמו עושה תיאטרון בלעדיי. מאוד מפרגן, מדהים על חלל כמו שאומרים היום. בכלל, אני מנהלת בנשמה, אבל לידו אני יושבת כמו ילדה טובה שלא מעירה, כי שם אני לא מנהלת. אני כן נהנית מההערות שלו והוא מדהים. סומכת על שמוליק כמו שהציע אותי לבכורה יגיעו עוד. מאוד רוצה המשכיות".
במונולוג פתיחה את מדברת על מהו אושר, אז מה הוא באמת?
"כמו שאומרים פנים רבות לאהבה, גם פנים רבות לאושר. לא יכולה להגדיר אושר בנקודת זמן הזאת, כי הוא מאוד שונה ממה שהיה לפני שנה או שנתיים. אין דבר כזה אושר, הוא לא רגעי, אלא מתמשך. אנחנו צריכים לשאוף אליו ולבחור בו. אם את לא מרירה, את מאושרת בחלקך. תמיד לשאוף הלאה, להסתכל קדימה, לראות משמעות באושר".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
