לראשונה בבית ספר למשחק 'גודמן': עומר לבה, סטודנט שנה ג', קיבל הזדמנות להציג מחזה שכתב בהשראת סיפור אמיתי

עומר לבה, בן 26, סטודנט שנה ג' בבית ספר למשחק 'גודמן' בבאר שבע, קיבל מצד מנהלי בית הספר אור ירוק להעלות את המחזה שכתב "מצד שני" בפרזנטציה. החלטה לא מובנת מאליה בבתי ספר למשחק בארץ שבו סטודנט מציג את המחזה שכתב, והעניק לעומר את המומנט והכבוד הראוי לחשוף את כישורי הכתיבה שלו ועוד בהשראת סיפור אמיתי שבעקבותיו ידע לכתוב דרמת מתח על הסוהר הותיק מכלא רימונים, אוהד בראל, אביו של גל, שניצב בפני דילמה ערכית כשאחד האסירים מציע לו עסקה שתוכל לסגור לבנו חוב שחב למשפחת פשע בנתניה. מחזה שעוסק ביחסי אבות ובנים ובהשפעת החוסר של "דמות אב" בחיי האינדיבידואל. מציאות מעט דומה למציאות ילדותו של עומר, שאותה תרגם למחזה הראשון בחייו, ולבטח לא האחרון.

למה בחרת ללמוד בגודמן בבאר שבע ולא בבית ספר במרכז?

"כל הרעיון של לעבור לבאר שבע היה בגדר בדיחה עבורי, אבל כשהגעתי לשלב האחרון של האודישנים בגודמן ממש הפכו עבורי את הקערה. היה נורא מרשים לראות איך כל היום הזה היה מאורגן בצורה כל כך טובה וחגיגית ביחס לשאר בתי הספר. זה לא סוד שכל ניבחן, ניבחן לכמה בתי ספר, אני התקבלתי לגודמן וגם למסלול הבימוי בסמינר הקיבוצים. בתור מי שמייעד את עצמו (עוד לפני הלימודים) להיות בעיקר במאי ויוצר תיאטרון, חשבתי שכדאי לי להתחיל וללמוד את עבודת השחקן על עצמי עוד לפני שאני מכתיב אותה לאחרים. אמרתי לעצמי שאני אגיע לבימוי כבר בדרכי שלי, ועכשיו יש לי הזדמנות למתוח את הקשת ולהתנסות בבסיס של אומנות הבמה, כשחקן."

מה מיוחד מבחינתך בגודמן?

"שבאמת יש כוח לזה שהוא בבאר שבע. בשונה מחבריי שלומדים בתל אביב, מרגיש לי שהכל הרבה יותר "מואץ" מבחינה חברתית פה בגודמן. בסופו של דבר אין לך ולחבריך לכיתה יותר מדי "חיים" מסביב ללימודים פה בבאר שבע, אז יוצא שהדינמיקה הכיתתית מאוד אינטנסיבית. לטובה ולרעה כאחד. אחד היתרונות הגדולים באמת הוא שאין "רעשי רקע", לא משפחה, לא חברה, לא החבר'ה שמנדנדים לצאת, באמת איזשהו שקט פנימי שיכול לבוא רק עם המרחק הזה שעוזר לך להתמקד בלימודים".

הזיכרון הראשון שיש לעומר במשיכה לעולם התיאטרון מתקשר דווקא לתקופת ילדותו בכיתה ב', כשישב באולם לצד חבריו מהשכבה שצפו במחנכת שלהם דאז, אורית רוזנברג, שרה ורוקדת שירים מתוך 'כנר על הגג'. "לא אשקר, זה הצחיק והחריד אותי במקביל" נזכר לאחור "לא משהו שהייתי רוצה לזכור כחוויה הראשונה שלי מתיאטרון.  רק אחרי הצבא התחלתי להבין שיש לי שם איזשהו ניסיון שלא מומש והלכתי לאחד מהקורסים של ניסן נתיב בתל אביב, שם נפתחו לי אופקים שהדהימו אותי, ומשם לקחתי על עצמי את ההחלטה ללכת על התחום הזה". 

למה בחרת בנושא של אותו סוהר, מה משך אותך להציג את סיפורו?

"בעיקר משך אותי לחקור מהלך של אדם כזה. אחד שבוחר ללכת לשרת את החוק ומה הם אותם האירועים שמשנים לו את האג'נדות עד לכדי לעבור על החוק, בשיתוף פעולה עם האסירים עליהם הוא שומר. ברור שהתשובה הפשטנית היא "כסף", אבל זה אף פעם לא כל כך פשוט.
דבר נוסף, כשהתחלתי לבחון את הנושא הזה כאופציה, נתקלתי באחת מהכתבות שנכתבו על אותו סוהר. היה כתוב כי מאז שהשתחרר הוא עושה הרצאות בכדי להציג את הצד שלו בעניין, לא מתחרט ולא מתבייש במעשיו וכל זה כי התקשורת לא טרחה להציג את מלוא התמונה. הוא טוען כי עשה זאת בעקבות קריסה כלכלית של משפחתו".

זו הסיבה שקראת למחזה "מצד שני"?

"כן, רציתי באיזשהו מקום להציג גם את הצד שלו בסיפור הזה. להראות כי יש סיבה הגיונית למעשים שכאלו ובאמת להעמיד את הציבור (שנוטה להכפיש בטוקבקים בקלות דעת) בדילמה דומה לזו של אותו סוהר. האם בסיטואציית קיצון כל אחד מאיתנו ייבחר בערכי החברה או יעשה מה שצריך לטובת משפחתו? "

ספר על כמה השפיע עלך העובדה שאבא לא תמיד היה נוכח בילדותך בעקבות עבודתו, ואיך היחסים שלכם כיום?

"אני לא בטוח עד כמה הוא יודע שהגרעין של המחזה הזה הוא בעקבות הדבר הזה. הקשר שלנו מצוין ותמיד היה טוב. אני אוהב, מעריך ונושא עיניים כלפיו בהמון תחומים שונים. הוא מהווה לי השראה גדולה וחינך אותי תמיד לשאוף להיות יידען ומקצוען. בסופו של דבר, זה נתן לי עצמאות גדולה מאוד כילד. הייתי חוזר הרבה פעמים לבית ריק אחרי הבית ספר עד הערב וחוגג את זה עם עצמי או עם אחי הגדול. תמיד אמרו לי שהייתי ילד רגיש, אז בסיטואציות קשות הוא היה לי מאוד חסר. אני חושב שבעקבות החוסר הזה, הושפעתי המון מהסביבה בה גדלתי, קיבלתי ערכים שלא תמיד תאמו את ערכיי הוריי, מהחבר'ה שהסתובבתי איתם ובעיקר מהצופים. בדיוק כמו שבנו של הדמות הראשית הושפע מסביבתו עקב חוסר הימצאותו של אביו."

מה החלומות לעתיד? להיות מחזאי או שחקן?

"סליחה כן? אבל זו שאלה לא רלוונטית כבר. בדור שלי כולם רוצים להיות הכל. חוץ מזה, למה צריך לבחור? אותי לימדו להיות תמנון ולעשות דברים במקביל."

האם אתה חושש לעתיד הכלכלי כשידוע שתחום תיאטרון /משחק/קולנוע לא תמיד רווחי ואין תמיד עבודה בתחום?

"תמיד העניין הכספי מרחף שם מעל הראש. לצערי בשנים האחרונות יוקר המחייה גרם לחשש הזה לגלוש לתחומים נוספים בנוסף לתחום שלנו. בכללי, בשנה האחרונה התקשיתי יותר ויותר לענות לעצמי על השאלה למה להישאר כאן מבחירה, אבל אין מה לעשות צריך להישאר מחובר לקרקע, להבין שהמקצוע הזה הוא לא בדיוק מקצוע, הוא יותר סגנון חיים שאתה פשוט עושה כל הזמן, ומוצא דברים נוספים להתעסק בהם בכדי לקבל משכורת הגיונית. אי אפשר להתפרנס רק מהיותך שחקן. לי אישית החרדה הזאת מתפוגגת ברגע שאני יודע שאני עובד כל הזמן, ואני לא מתכוון כל זמן שאני מצליח או יכול ,אלא כל הזמן נקודה."

את "מצד שני" התחיל עומר לכתוב עם סיום קורס הבחירה הסמסטריאלי בגודמן בשנה א' בשם "כתיבת דרמה", בהנחיית יואב שוטן גושן –  מורה הדרך שלו, לדבריו. לאחר הקורס המשיך לפתח אותו במטרה לשלוח אותו לתחרות המחזות הקצרים של גודמן ובוגריו. "שלחתי מחזה קצר בן 25 עמודים ואיתו זכיתי ב5000 שקל בתחרות בסוף שנת הלימודים" משתף "מיד שאלתי את שמוליק יפרח, מנכ"ל תיאטרון באר שבע וגודמן, אמר לי מה אני צריך לעשות כדי להעלות את זה במסגרת הבית ספר: " "תפתח אותו למחזה שלם, קח את הזמן, תגיש לנו לקריאה ומשם נתקדם, וכך היה".

זה מה שנתן לך את הדרייב?

"כך עשיתי, רק שלא לקחתי את הזמן. אותי חינכו לא לחכות יותר מדי ולהכות בברזל כשהוא חם. פיתחתי את המחזה למחזה שלם של 63 עמודים (הצגה של שעה וחצי בערך) במשך שנת הלימודים השנייה שלי וסיימתי את הטיוטה הראשונה עם סוף מחצית שנה ב'. הגשתי את המחזה למנהלים, אך מחוסר זמן לא הספיקו להתפנות ולקרוא את המחזה. כמו שהעדתי על עצמי, אני לא אוהב לחכות לאחרים ולכן עבר חודש מבלי שהדבר התקדם ופניתי לאיתמר מנדלסון.  ביקשתי ממנו לקבל חוות דעת מקצועית ומפורטת על "מצד שני" בכדי שאוכל להגיש אותם למנהלים. איתמר התלהב מהתשוקה ומהאמביציה והציע להתלוות אליי כדרמטורג לטובת פיתוח המחזה. בכל זאת רק טיוטה ראשונה. משם נפגשנו כמעט לאורך כל הסמסטר השני ופיתחנו את החומר הכתוב לצד פגישות יזומות שלי עם המנהלים מדיי שבועיים, בכדי להזכיר ולגרום לפרויקט הזה לצאת לפועל".

מתי קיבלת אור ירוק?

"בשבועות האחרונים לשנת הלימודים, באחת הפגישות עם שמוליק יפרח, קיבלתי סוף סוף אור ירוק. להעלות את המחזה בקיץ ולהציג למנהלים שלי את "מצד שני" "כפרזנטציה". בדרך כלל מיד אחרי המילה פרזנטציה עולה השאלה, פרזנטציה למה? האמת שזה לא ברור לי עד עכשיו, וזו גם לא הפואנטה. אותי עניין להעלות את החומר שלי על במה, כי אני מאמין בו וכי אני רוצה להתנסות בתהליך העבודה על הצגה כבמאי. בכל מקרה, בתור מי שמייחל להיות מחזאי ובמאי (וכמובן שגם שחקן) זה היה רגע מאוד מרגש, לקבל במה לחומר שלך שלא במסגרת הלימודית הקבועה זה לא מובן מאליו ואני מוקיר תודה למנהלים על ההזדמנות והאפשרות."

ואז יצאת לדרך

"מיד התחלתי לחפש חברה צעירים שמעוניינים לקחת חלק בפרויקט, רציתי להתנסות במכלול הדברים - הדרכת שחקנים, יחסי עבודה מול מעצב/ת תפאורה ותאורה וכ"ו. ליהקתי את שלושת חבריי המוכשרים מהכיתה – רועי דויד, יונתן סעדון ונוי בר און ואת חברי איתי ליפשיץ שלומד שנה מתחתיי. כולם יצקו את עצמם לתפקיד והפגישו אותי מחדש עם הדמויות, שחשבתי שהכרתי"

מה שנקראת, קיבלת את הזדמנות חייך

"אני לא חושב שבבית ספר למשחק אחר, פרויקט שכזה היה קורה. אמנם עולם העלילה מנותק ממני בהחלט, אך בחרתי להתעמק בנושאים אלו מתוך חוויות חיים אישיות. אבא שלי, שדאג לפרנס את משפחתנו, לא תמיד היה בסביבה בתקופת ילדותי ונעוריי, שהשפיע על אופיי בדרכים כאלו ואחרות ושהבאתי לידי ביטוי באופיין של הדמויות, לדוגמא הצורך של דמות האסיר המנסה לרצות את אביו בכל דרך תוך כדי ביטול עצמי, או השפעת החברה על בנו של אוהד שדרדרה אותו לעסוק בפשע המקומי בעקבות היעדרותו של אוהד בבית. כל אלו הם אפיונים ואלמנטים שונים שקיימים בי, לכן אני יכול באמת לומר שהמחזה הזה יצא מדם ליבי" .